כך, באמת, "עושות כולן"

מהמיצובישי של אלכס גולדפרב, דרך הסחטנויות של המפלגות החרדיות, ועד התרגיל המסריח של שמעון פרס ● נכלוליות, שקרים, תאוות בצע והפקרות בחלוקת משרות ותפקידים, מעולם לא היו זרים לפוליטיקה הישראלית ● אבל החודש משהו השתנה ● ומדובר בשינוי מכוער מאוד

13/04/2020 11:39
בני גנץ, ראובן ריבלין, בנימין נתניהו (צילום: Photo by Yonatan Sindel/Flash90)

מהמיצובישי של אלכס גולדפרב, דרך הסחטנויות העונתיות של המפלגות החרדיות, ועד התרגיל המסריח של שמעון פרס: נכלוליות, שקרים, תאוות בצע והפקרות בחלוקת משרות ותפקידים, מעולם לא היו זרים לפוליטיקה הישראלית.

היו לנו כבר ממשלות מנופחות ותפקידים מגוחכים (שנתפרו לפוליטיקאים לא פחות מגוחכים), וגם בעבר ניתנו הבטחות סרק או אמת בשווי מאות מיליונים, רק כדי להשביע ממשלה על חודו של קול וקוץ. במובן הזה, מה שהיה הוא מה שיהיה.

ובכל זאת השתנה משהו. משהו בסיסי, מכוער ומחריד מאי-פעם.

שנים אני מוחה נגד תגובות בנוסח "כולם מושחתים". אני מוחה נגדן בתגובה לתחקירים שאני חתום עליהם, אני מוחה נגדן בשיחות פרטיות ומוחה נגדן גם כשיטה של מושחתים להצדיק מעשים בלתי-כשרים.

גישת "כך עושות כולן" – כלומר כל הקבלנים מרמים, כל הפקידים לוקחים שוחד, כל הפוליטיקאים משקרים – לא רק מציפה אותנו בבריכה עכורה של ייאוש, היא גם מהווה כרטיס "צא מהכלא" אוטומטי במשחק המונופול הציבורי הישראלי.

שהרי אם "כולם" עושים רע, אז כנראה שזו הנורמה. ואם הנורמה היא שהכל רע – אין טעם לחתור לטוב. אם כל הפקידים מושחתים, מוטב שנסדיר את השחיתות בחוקים ובנורמות. נהיה מושחתים, אבל לפחות "מושחתים מסודרים".

גם בתקופות הפוליטיות החשוכות והנגועות ביותר, תמיד היו כמה צדיקים שוויתרו על תפקיד, כסף, מעמד או עמדת כוח בשביל העיקרון:

  • במקום יולי אדלשטיין, שנצמד לקרנות המזבח, היה יו"ר הכנסת מנחם סבידור, שהתנגד גלויות לדרישה לא חוקית של ראש מפלגתו ושילם על כך מחיר.
  • במקום הארדנים והגדעון סערים שמיישרים קו עם כל דבר, היו דן מרידור ובני בגין, שהתפטרו כאשר ראש הממשלה העביר מדיניות המנוגדת לאמונתם.
  • יוסי שריד, כשר, סירב לעקם עקרונות הומניים גם בשביל הישגים ביטחוניים.
  • מנחם בגין, כראש ממשלה, סירב לקבל מימון ממשלתי לחולצות שרד.
אורלי לוי-אבקסיס, עמיר פרץ, ניצן הורוביץ (צילום: Tomer Neuberg/FLASH90)

אורלי לוי-אבקסיס, עמיר פרץ, ניצן הורוביץ (צילום: Tomer Neuberg/FLASH90)

חלק מהם נראו לנו כבר אז חייזרים ונזירים בסירובם ליטול חלק בשוד הלאומי של הקופה והאינטגריטי. ובכל זאת, חגגנו את קיומם כאור בקצה של מנהרה.

והנה בשבועות האחרונים מרים הביטוי הדוחה הזה (הלקוח מהאופרה העוסקת בשאלה האם בוגדנות היא תכונת אופי) את ראשו המפלצתי כמעט מכל קצוות המערכת הפוליטית. ושואג בקול אופראי: "כן, כך עושות כולן". לפחות בקרב נבחרי הציבור, אין כמעט עוד טעם לחפש את הישר, הנקי ודובר האמת.

אפשר להתגולל על אורלי לוי-אבקסיס מבוקר ועד ליל, אבל היא אינה שונה מבני גנץ וגבי אשכנזי, ממיקי זוהר, או מהצמד המרקד האוזר-הנדל.

כולם רצים בריצת אמוק אל השררה והכוח, ובדרך מפזרים הבטחות שקריות בנחרצות של ברזל, רק בשביל להפר אותן שנייה אחר כך בשביל תפקיד של "סגן שר לענייני פיתוח אזורי בפאתי מורדות הכרמל הצפוני".

כולם רצים בריצת אמוק אל השררה והכוח, ובדרך מפזרים הבטחות שקריות בנחרצות של ברזל, רק בשביל להפר אותן שנייה אחר כך בשביל תפקיד של "סגן שר לענייני פיתוח אזורי בפאתי מורדות הכרמל הצפוני"

גם אין בושה כבר להיות שקרן ותאב בצע. כל חברי הכנסת של כחול-לבן שרים? אהלן וסהלן. פיצול של משרד שממילא לא קיים? למה לא. לא נשב עם המשותפת, כן נשב איתה, לא נשב עם נתניהו, כן נשב איתו – תשובה לכל יום בשבוע.

כן, מותר לפוליטיקאי לשנות את עמדתו. אפשר לטעון שזוהי חובתו לעתים – להתחבר למציאות, לגלות גמישות, להגיע לפשרות אידאולוגיות ומעשיות.  אבל הנימוקים הופכים להיות מושחתים לא פחות מהמעשים עצמם.

צבי האוזר, יועד הנדל (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

צבי האוזר, יועד הנדל (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

"ממשלת חירום" היא ממשלה רזה, מהירה וזריזה – אבל בלי בושה היא הפכה להיות "שיחדש" לגוף היפופוטמי שנועד לתפור תפקיד של שר למיקי חיימוביץ', אבי ניסנקורן או יועז הנדל, שכבר שנה נושאים בתואר "חבר כנסת" (ומקבלים עבורו שכר) מבלי שכיהנו בתפקיד בפועל אפילו חודש אחד.

ובמדינת "כך עושות כולן" גם השקר הוא עניין של פוזיציה, והשחיתות מותאמת למטרה. ואם פעם היה צריך מטרה נעלה כדי להצדיק שקר כמו "ביטחון ישראל", הרי שהיום השקר הוא כלי הישרדותי רק כדי "לעבור את היום הזה", כמו שנהג לומר גיבור הסדרה "24". מחר כבר יהיו מטרות חדשות שיביאו שקרים חדשים.

לכן, כל מה שנתניהו צריך כדי להצדיק את הפרת הנחיות הריחוק החברתי בליל הסדר הוא לספק לתקשורת תשובה חצי-אפויה על "הבית ממול", ואז לצעוק "תראו, ציפור!" ולהעביר את המיקרופון לטנור רובי ריבלין, שישיר זמר נוגה על איך הוא חי לבדו (כמו מאות אלפי קשישים אחרים שמתגעגעים לילדיהם).

לכן, כל מה שגנץ צריך לעשות כדי להצדיק את הפליק-פלאק הגמיש בתולדות האנושות זה להסביר ש"הזמנים השתנו" ו"ישראל במצב חירום" – ואז בחסות אותו מצב חירום נורא להיכנס למשא ומתן פרטני ומייגע של שבועות על כל פריט ופריט, רק כדי לבשר לנו שנגמר הזמן ואולי הוא בכלל יחזור לאופוזיציה ("לשרת את העם"?) או אולי בכלל יפרוש מהפוליטיקה ("מלאה כוסי"?, "איני יכול עוד"?).

כל מה שנתניהו צריך כדי להצדיק את הפרת הנחיות הריחוק החברתי בליל הסדר הוא לספק לתקשורת תשובה חצי-אפויה על "הבית ממול", ואז לצעוק "תראו, ציפור!" ולהעביר את המיקרופון לטנור רובי ריבלין

ולא יקום אחד – אחד! – מהמפלגה המגוחכת שלו שיגיד "הרף. אני לא רוצה להיות שר. אני רוצה להיות חבר כנסת. אני רוצה לשרת את העם מהאופוזיציה. אתמוך בממשלה מהכיסא המכובד שלי במליאה".

בדיוק כמו שבמהלך מערכת הבחירות של אותה מפלגת אווירה לא קם אחד שאמר "אני אשב עם המשותפת בממשלה אם נצליח להגיע להבנות וכך נוכל להחליף את השלטון". וכמו שלא יקום אחד מהליכוד שיגיד לנתניהו את האמת בפרצוף, למרות שבשיחות פנימיות חלקם נחרדים מהידרדרות השיח והנורמות.

כי כך מקובל כיום: לשקר, לתחמן, לרמות, ולחמוד.

כי כך, מתברר, באמת עושות כולן.