זירת הבלוגים

יונית לוי בפראק עם צווארון סאטן מדברת על מספר מונשמים יומי

רבים מתעמקים בשאלת הפוסטראומה שלאחר הקורונה ובסדרי העולם החדשים. ואני שואלת: מה נלבש?

14/04/2020 14:44
חיקוי של יונית לוי בארץ נהדרת, צילום מסך

רבים מתעמקים בשאלת הפוסטראומה שלאחר הקורונה ובנושא סדרי עולם חברתיים ולאומיים חדשים. יש המשלים את עצמם שנתחבק בתום הקורונה עד שנתמוסס איש ברעהו מרוב אהבה זולת. ויש שחושבים להיפך.

ואני שואלת שאלה אינטימית מינורית לכאורה: מה נלבש? ואם לצמצם את השאלה לרגע (כדי להרחיבה אחר כך): מה אלבש?

רבים מתעמקים בשאלת הפוסטראומה שלאחר הקורונה ובנושא סדרי עולם חברתיים ולאומיים חדשים. ואני שואלת: מה נלבש? ואם לצמצם את השאלה לרגע (כדי להרחיבה אחר כך): מה אלבש?

בתחילת פברואר, בשעה בה עצם את עיניו לנצח הרופא הסיני שהתריע על קיומו של נגיף הרסני (או נרצח כי הפיץ שמועה זדונית) התקבלה עבורי בדואר חבילת מגאלרי לאפאייט, פריז, ובה היתה מונחת חולצה של המותג הצרפתי דה קופלס. עשויה משי שיפוני עם פרחים אדומים ועלים ירוקים מעוטרים בשנצים קטנים בצבע כסף. להגנתי ייאמר שבאתר החברה נראו השנצים כנקודות מרומזות. אבל נצנוצים הם נצנוצים ואין להם מקום בעולם של אחרי הקורונה. כי לא יהיה שמח. החולצה הורדה מהקולב לחצי התורן ודומה עכשיו  בעיני לגווייה. הנשף הסתיים.

אסון הקורונה פרץ בעיצומה של אופנת הנשף (רוצה לומר – טרנד): תחרות, שיפונים ואורגנזות שקופים (חיקויים המכונים "רפליקות" מניילון מילאו את הרשתות ההמוניות). משי נקי או סינטטי בוהק, סאטן, בד טאפטה ואף לורקס (אריג ששלובים בו חוטי כסף או זהב. מומלץ עם ג'ינס לכל שעות היום כי הנשף הוא מסביב לשעון). ושכחתי את הוולאנים על החולצה והחצאית (מין וילונצ'יק מכווצץ). משל היינו אצילים מכל המינים: קורטיזאנות, מרקיזות, דוכסיות מהמאה ה-17, ה-18, ה-19. כמו כן צופו הסניקרס בזהב, כסף ופלטינה, שלא לדבר על תיקים, צעיפים ונעליים. התחזינו לעלמות הזהב של גוסטב קלימט מהמאה ה19. כמעט כל ליידי או זונה ענדה גורמט זהב או מוזהב עם לולאות ענק ובקצה מדליון (מאחורי הנשים עומדים גברים כך שמדובר בפנטזיה של שני מינים או כמה מגדרים).

את כל אלה רכשתי בשנתיים האחרונות כאינדיבידואליסטית, בעיקר בעיני עצמה כנראה.

תודעת אסון מחלחלת לאט ונתקלת בתחילה בשלב הכחשה (יש לגגל: אליזבט קובלר רוס). וכך יוצא לנו לצפות בקרן מרציאנו (המקסימה כשלעצמה) בחולצת לורקס מדברת על התמוטטות העסקים הקטנים, את יונית לוי בפראק שחור עם צווארון סאטן מדברת על מספר מונשמים יומי או מחסור במכונות הנשמה) ואת גלית גוטמן מדגמנת קולקציית שמלות וחולצות ממשי שעין לא ראתה יפות כמוה (האחרונה בורוד פוקסיה). מרואיינות מגיעות בחולצת טאפטה שחורה פלוס שרוולים (מהדרין שבמהדרין, גם טאפטה וגם שרוול תפוח) ומגישה חושפת כתף בשמלה נוצצת לצד גיא פינס.

תודעת אסון מחלחלת לאט ונתקלת בתחילה בשלב הכחשה. וכך יוצא לנו לצפות בקרן מרציאנו בחולצת לורקס, מדברת על התמוטטות העסקים הקטנים ואת יונית לוי בפראק שחור עם צווארון סאטן מדברת על מספר מונשמים יומי

ובלי שארצה לערוך השוואה, כמין פצע עתיק שמתעורר פתאום, מופיעה במוחי היהודי התמונה של  אמא תאבורי הנוסעת שנסעה עם פרוותה ההדורה, מפורכסת ומגונדרת, ברכבת לאושויץ, התמזמזה עם 2 שוטרי חרש שליוו אותה. אמא תאבורי היא גיבורת "המסע של אמא תאבורי", מחזה קאברי המבוסס על מה שאמו של ג'ורג תאבורי ההונגרי, שניצלה כמובן, סיפרה לו. בתחילה נאחזים בקיים, על רצף המוכר והבטוח.

אבל הנשף הסתיים.

בעודי כותבת את הדברים, חי נפשי, נכנס לטלפון שלי מייל מבית האופנה הפריזאי "באש" (אני רשומה לניוז לטרס צרפתים אחדים כאלה כדי לדעת מה אני מחמיצה).

כותרת הניוז לטר אומרת: הרומנטיקה לא בוטלה, "romantism is not cancelled. רמז עבה לכך שהם נתקעו עם קולקציית מלמלות ותחרות שאכן מופיעות בהמשך.

ואני לא ידעתי: עד פרוץ הקורונה חיינו בתוך תקופה רומנטית? זאת שבה שיווקה השחקנית בעלת בלוג האופנה גווינית' פלאטרו את הבושם בריח הערווה שלה? הו גווינית' האומללה, מה עכשיו?

הנשף נגמר. אולי כי בידרנו עצמנו עד מוות. הפכנו להיות ליצני קרנבל, תעתיקי אצילים, וכמו כן קורבנות סמי הזיה, מסוממים מבידור, מעורפלים ונרפים. אני מזכירה כאן כמובן את ספרו של פרופ' ניל פוסטמן (פרופ' לתקשורת, אמנות ומדע באונ. ניו יורק) "בידור עד מוות". קראתי אותו בשנות ה-90 אף כי נכתב בשנות ה-80 והוא נראה לי צודק, אף כי קצת טרחן כמו בן גוריון שהזהיר מקולנוע. פוסטמן הזהיר מפני השפעת הטלויזיה על נחרצות המחשבה וחדות ההיגיון (ולא הספיק להזדעזע מהאינטרנט). בעקבות אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא"), בין השאר (וגם אסכולת פרנקפורט) – פוסטמן היה מבוהל ממות התרבות (או שמא התכוון למוות מרוב צחוק).

ואני לא ידעתי: עד פרוץ הקורונה חיינו בתוך תקופה רומנטית? זאת שבה שיווקה השחקנית בעלת בלוג האופנה גווינית' פלאטרו את הבושם בריח הערווה שלה? הו גווינית' האומללה, מה עכשיו? הנשף נגמר. אולי כי בידרנו עצמנו עד מוות

התבדחנו על שר הבריאות ליצמן ב"ארץ נהדרת" וערכנו דיונים מפורטים על מצוינות החיקוי הפוחלצי משהו. היה מעולה. לא רק הוא. גם הפוליטיקאים למדו לבדח. בנימין נתניהו התגלה כאשף הרקויזיטים התיאטרליים, מירי רגב קראה מן הדף את התפקיד שלה בתיאטרון: "קאט דה בולשיט" ובהמשך נחשפה כסטנדאפיסטית מעולה.

והנה אנחנו מתים. כי בשעה שהתבדרנו והתחפשנו חל בנו איבון מחשבה, שיתוק מוח מרוב שעשוע. הדיון בתכניות הסאטירה על ליצמן הסיט אותנו ממחשבה על, נניח, עליה לבסטיליה של משרד הבריאות.

שנים התבדרנו (בעיני גם הפייסבוק הוא רובו בידור) והפכנו זורמים, מרגיעים, מקלילים את הכבדים. אמנים שרצו לשיר לנו או לשחק בפנינו יצאו מכל מיני ארונות לכתבות שיווק של הסרטן, השבץ והנטייה המינית.

גם בלויי סחבות הצחיקו אותנו ויצרנו ג'ינסים קרועים, כי עוני זה נורא אסטטי כשחושבים על זה לעומק. כלומר לא מצליחים לחשוב על זה לעומק. ציפרלקס וקלונקס משרים עלינו רוגע מצפון.

באותו זמן מערכת הבריאות כאן (ובארצות אחרות) הלכה והתאדתה. נכון, עכשיו היא מתאמצת כאן בכל כוחותיה (אני מקווה), כי הקטסטרופה כאן. וגם ממשיכי דרכם של לוכדי אייכמן נקראים לדגל. אבל קודם לקורונה לא היה כסף לחולים שאינם חולי קורונה (ואולי גם עכשו אין), לא היו תקנים לרופאים ולא פרסמו את כמות המתים מזיהום לא קורונאי בבתי חולים. ולמה? כי חולים זה לא בידור. הזקנה במסדרון ניתקה ממשמעותה במציאות והפכה לשם קוד מבדח.

והנה אנחנו מתים. כי בשעה שהתבדרנו והתחפשנו חל בנו איבון מחשבה, שיתוק מוח מרוב שעשוע. הדיון בתכניות הסאטירה על ליצמן הסיט אותנו ממחשבה על, נניח, עליה לבסטיליה של משרד הבריאות

גם הקשישים הרעבים או הנכים לא מבדרים. נעבור ערוץ. נעדכן את תמונת הפרופיל שלנו בפייסבוק. איזה יופי! קיבלנו עליה המון לייקים. בנוסף, התמכרנו לפסיכולוגים ותרופות כדי לא להרגיש סבל, גם לא של חברינו (אני מייתרת כמובן מכלל זה את המעונים, האובדניים וכו' האמיתיים).

הקורונה היא לא עונש משמיים או התפרצות זעם הטבע. פשוט נתפסנו משתעשעים בריאליטי. עם הטפטה התחרות והוואלאנים. ריאליטי היא לא המציאות. ייתכן שאין מציאות יותר (נא לגגל "ז'אן בודריאר").

האם נתחרט? זמן מה נתאבל. נדבר בקול חרישי יותר, לא נתחבק ברחובות, נלבש ג'ינס עם חולצה לבנה. נחייך לזרים במעלית מתוך סולידריות. כך הייתה אמריקה אחרי אסון התאומים. חלפו כמה שנים ואז בחרו את טראמפ. אלוף תכנית הריאליטי שבה מפטרים כל הזמן (במציאות זה דווקא כואב). הוא האיש שבישר לנו כי הקורונה היא שפעת שתחלוף עד האביב.

*החל מיום העברת הפוסט לבין העלאתו החלה גלית גוטמן להופיע עם חולצות כותנה ורדרדה ולבנה פשוטות למדי, מה שלא גרע מקסמה. מישהו הבין בערוץ 12 שהקרנבל נגמר.