בהלוויה היינו רק שלושה. לא בגלל שהקורונה כפתה מיעוט משתתפים, אלא בגלל שאנחנו היינו היחידים בעולם שלו. יעקב קרא לנו שלושת המלאכים – יוסי אלוס, יואב פק ואנוכי. בדברי ההספד שלי אמרתי ליעקב המוטל לפנינו כי המשמרת שלנו תמה, ועכשיו אנחנו מעבירים אותו למלאכים אחרים. עובדי החברה קדישא שהסתובבו במקום וחיכו לרגע שנסיים העיפו לעברי מבט של הפתעה. אבל לי לא היה ספק: יעקב מטפס עכשיו בסולם יחד עם מלאכי השמיים, עד שיהפוך במהרה לאחד מהם.
יעקב (ג'ק) וייסבלום היה מבחינתי השלמות האנושית הראויה. קרוב ל-18 שנה הוא חי במערה במעבה יער ירושלים – אולי היהודי הראשון שחי במערה תקופה כל כך ארוכה מאז שמעון בר-יוחאי במאה השנייה. ארבעה מטר לערך אורכה של מערת יעקב, שלושה מטר רוחבה, מטר גובהה.
כאשר הגיע לשם, המערה הייתה גומחה בסלע גדול, ליד עץ ארז שנטע דוד בן גוריון ב-1963, שסירב מאז לגדול. יעקב חפר לו שם בית יום אחרי יום, בידיים, עד שהצליח להשתחל פנימה וליצור לו סביבת מגורים מינימלית. לימים השיג מזרן, פרימוס, חוט כביסה, קנקני מים, ואפילו חפצי קישוט כמו בקבוקים זעירים שאותם הניח יפה על מדף מאולתר.
הסדר במערה היה מופתי. מימין קופסאות השימורים, הכוסות הריקות, הצלחות והסכו"ם וכלי הרחצה, משמאל הספרים והעיתונים הישנים באנגלית, שאותם היה קורא עם זכוכית מגדלת שמצא ליד הר הרצל. גם סדר היום שלו היה מוקפד, אם כי חלקים ממנו נסתרים מאיתנו עד היום.
הסדר במערה היה מופתי. מימין קופסאות השימורים, הכוסות הריקות, הצלחות והסכו"ם וכלי הרחצה, משמאל הספרים והעיתונים הישנים באנגלית, שאותם היה קורא עם זכוכית מגדלת שמצא ליד הר הרצל
יעקב חי יחד עם כדור הארץ – הלך לישון מיד עם חשיכה והתעורר עם אור ראשון. שעות ארוכות, בעיקר בבוקר, עסק במדיטציה ותפילת יחיד. אחר כך היה הולך לקנות את המזון הצמחוני הבסיסי שלו, בעיקר אגוזים, תמרים, קטניות וחטיפי אנרגיה.
שנים ארוכות גזר על עצמו תענית דיבור. מרצון הוא הוסיף עליו סבל, כאילו החיים לא הציקו לו מספיק. יעקב בימיו במערה לא נגע לרעה באיש או בבעל חיים. זו הייתה תפיסת העולם שלו. שיירות הנמלים חיו יחד אתו שם כמו דיירים מוגנים וטפסו עליו חופשי.
נחש שנכנס פעם פנימה חלף על גופו, ויעקב כלא אותו במעמקי המערה עד שהואיל לצאת החוצה. גם קיפוד עבר שם פעם. גם עדרי איילים חלפו במרוצה, כמו תוספת לתמונה של היער המקסים ולנוף המדהים שנשקף מהמערה: הרי ירושלים המוריקים שבהם טובלים מושב בית זית, האגם השוצף (כן, כן) לעבר הסכר, והכפר הציורי עין כרם, על המנזרים והכנסיות במבט מלמעלה.
יעקב לא נלחם במזג האוויר. זה היה חלק מהסיגוף שגזר על עצמו. בימי חמסין היה מוצא במערה מפלט מפוקפק מהחום הנורא. לפעמים היו רוחות עזות וגלי אובך חודרים פנימה, עד שהוא עצמו לא היה נראה מבחוץ. בחורף היה ישן בתוך שק שינה על מזרן קש ספוג במים.
לפני חמש שנים בערך, כאשר ירד בירושלים שלג כבד והטמפרטורות צנחו מתחת לאפס, הוצאנו אותו משם כמעט בכוח, כי אחרת הוא לא היה שורד בגילו ובמצבו הבריאותי שהלך והחמיר. חברים בפייסבוק עזרו לנו לממן כמה ימים בבית מלון, עם מקלחת, מים חמים, חדר אוכל מסודר ומזגן ממוחשב – שנראו לו כמו עבודה זרה.
כיצד היה משיג את לחמו? על העץ הסמוך למערה תלה יעקב קופסת פח ועליה כתב "צדקה". אנשים שעברו בסמוך נהגו לתרום כסף. לפעמים היה יעקב מקבץ נדבות. את הכסף המועט שאסף היה מחלק לאביונים שפגש בדרך. זו הייתה גמילות החסדים שלו, מצווה שייחס לה חשיבות רבה.
"העיקר שיהיה בן אדם טוב"
יעקב, בן 82 במותו, הגיע למערה שלו בסוף שנות ה-90. הוא נולד בניו יורק למשפחה דתית, אבל גדל כחילוני גמור. אביו היה חזן נודד, שלקח אותו למסעותיו בין הקהילות בניו יורק, ויעקב מעולם לא שכח את הזמירות והניגונים ההם, ומדי פעם היה מפליא בהם בשנותיו האחרונות.
פעם הוא סיפר לי שאמו החרדה לקחה אותו לפגישה והתייעצות אצל הרבי מלובביץ' בכבודו ובעצמו, ב-770 איסטרן פארקווי, בגלל שסירב ללכת ללמוד בישיבה. הרבי הדהים את שניהם. "יעקב לא צריך ללמוד בישיבה. העיקר שיהיה בן אדם טוב", הוא פסק בקצרה, ושלח אותם בחזרה לביתם בברוקלין.
אמו החרדה לקחה אותו לפגישה והתייעצות אצל הרבי מלובביץ' בכבודו ובעצמו, בגלל שסירב ללכת ללמוד בישיבה. הרבי הדהים את שניהם. "יעקב לא צריך ללמוד בישיבה. העיקר שיהיה בן אדם טוב", הוא פסק בקצרה
יעקב היה איש משכיל ורחב אופקים. הוא למד בלשנות בסיטי קולג' בניו יורק והתמחה באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי ובברקלי בקליפורניה. בארצות הברית הוא התחתן, נולדו לו בן ובת, אבל מסיבות שאינו מדבר עליהן הוא התגרש, נטש הכל, התגלגל לאירופה והגיע ארצה בסוף שנות הששים.
לפני שנתיים הצלחנו ליצור קשר עם בתו בפייסבוק ועם נכדו, שאת תמונתו תלה בבית האבות האחרון ששהה בו. ההתרגשות הייתה גדולה בהתחלה, אבל המשקעים נותרו, חשבון הנפש המשפחתי הכה מחדש, הכעס פרץ בתכתובות האימייל שניהלנו ואפשר לסכם ולומר כי העניין לא צלח.
יעקב חי בתחילת ימיו בארץ בחיפה ולימד בלשנות באוניברסיטת חיפה, שם הכיר את אשתו השנייה. "היינו נשואים במשך שלוש שנים, ולא נולדו לנו ילדים. היא הייתה לי אישה נפלאה. בת של שופט. הייתה בינינו אהבה נהדרת, אהבה קדושה", כך סיפר. לימים חזר בתשובה על פי דרכו ובני הזוג עברו להתגורר בירושלים, עד שנטש שוב.
תקופה מסוימת הוא הסתובב באילת לבדו, משם היו לו בעיקר זיכרונות קשים וסיפורים נוראים על אלימות שספג ברחובות. בכלל, לאורך השנים יעקב סיפר על אירועי אלימות, מכות ותגרות ידיים שניהל בימי צעירותו, וגם זה מה שהוביל אותו לתיקון הגדול.
קשה לדעת מה גרם ליעקב לעזוב את אשתו השנייה ולהגיע למערה ביער ירושלים. ייתכן ופרץ שם משבר משפחתי לא קל. "החיים בעיר הם בלתי נסבלים", הוא התלונן פעם. "גרנו בדירה בבית משותף ברעש ובצפיפות עם שכנים שלא נתנו לי מנוח". יעקב קם ועזב ונדד ברחובות הערים וביערות עד שגילה, כזכור, את הפתח למערה שהפכה לביתו.
"החיים בעיר הם בלתי נסבלים", הוא התלונן פעם. "גרנו בדירה בבית משותף ברעש ובצפיפות עם שכנים שלא נתנו לי מנוח". יעקב קם ועזב ונדד ברחובות הערים וביערות עד שגילה את הפתח למערה שהפכה לביתו
יעקב היה איש מנומס וסימפטי. הוא שלט היטב בשפות רבות, כיאה לפרופסור לבלשנות, ביניהן עברית, אנגלית, יידיש וספרדית. בעזרת ידע פנומנלי וכושר מחשבה וביטוי יוצאי דופן הוא פירק סוגיות שונות בתחומי ההגות והפילוסופיה ודן בהן בצורה מעוררת השתאות. הוא הכיר היטב את כתבי הרמב"ם, עמנואל קאנט וברוך שפינוזה, אבל הפייבוריט שלו היה הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, "הפילוסוף של הפסימיות".
יעקב היה בקיא בתולדות הנצרות והכיר את הבודהיזם. אקטואליה עניינה אותו, אבל הוא לא הכניס אותה לעולמות הפנימיים שלו. בהשקפתו הפוליטית היה איש ימין, וחשב, למשל, שנעשה עוול למתנחלים שגורשו מגוש קטיף. אל הנשיא דולנד טראמפ, לעומת זאת, הוא התייחס כמו אל בדיחה.
פילוסופיית החיים של יעקב הייתה עמוקה, סדורה ומסתורית. מעולם לא היו לי הכלים הרוחניים לרדת לשורשי האמונה שלו, אבל אם אני מבין, יעקב, כמו הבודהיסטים, מקבל את תורת הסבל כמובנת מאליה, ומתוכה הוא יצא למסע חיפוש ארוך אחרי הישועה שלו, מסע שתוצאותיו ניכרו היטב באורחות חייו.
בדרך הארוכה לשם הוא כיפר על "תקופות של חטא", כלשונו, שעליהן הוא שילם מחיר כבד בהשלמה מלאה. יעקב ביקש תמיד להסיר מעצמו כל סממן של גאווה והתנשאות, שהן מקור כל רע. הוא הבטיח, למשל, שהוא אפילו לא ילמד יותר, "כי יש בכך מן הגאווה".
החברות עם יעקב הייתה מרתקת, אבל לא קלה. שנים לקח לי ולחבריי לבנות אתו אמון ולהסיר את החשדנות שטיפח כלפי בני אדם בימיו במערה. השיחות אתו היו לעתים קרובות עצובות ומדכאות. יעקב חשב שהעולם הזה הוא הגיהינום בהתגלמותו. ההתנהגות של האדם כלפי הטבע והיחסים בין האנשים שכנעו אותו שאין לעולם הזה תקנה.
הוא הרבה לצטט את הפסוקים בתנ"ך שביטאו את המיאוס של אלוהים מהעולם שברא. יעקב התנהג ברגעים האלה כמו נביא זעם עם עיניים יוקדות, הרים את הקול, ננעל על הכעס שלו ולא נתן הרבה תקווה. המוות לא הפחיד אותו, כי הוא האמין בעולם הבא, שם יהיה נטול כאב וסבל כלשהו.
השיחות אתו היו לעתים קרובות עצובות ומדכאות. יעקב חשב שהעולם הזה הוא הגיהינום בהתגלמותו. ההתנהגות של האדם כלפי הטבע והיחסים בין האנשים שכנעו אותו שאין לעולם הזה תקנה
במערה נהג יעקב לצאת בימי שלישי למסע רוחני ארוך לטיהור הנפש וזיכוך הנשמה, שעליו הוא לא היה מוכן להרחיב את הדיבור. הוא היה חוזר רק לפנות ערב. במחשבה שנייה, לומר על יעקב שהוא יוצא למסע רוחני ביום מסוים יש בזה מן הצמצום, שכן כל הווייתו הייתה מסע רוחני שמשלב חיי פרישות וסיגוף, צניעות, התייסרות אינסופית על חטאים, בודהיזם המחובר באמונה דתית עמוקה ומבט על כל אלה מן הצד הרציונלי.
סימפטיה גדולה הוא רחש לישו, שנשא את סבל העולם על שכמו. לפעמים, כך סיפר, הסבל הנורא, הסיגוף והתפילה הרימו אותו לדרגת התעלות, והחוויה הסירה ממנו לאורך זמן את כל תחושות הכאב והתחושות האחרות. הבודהיסטים יקראו לזה נירוונה.
ועם זאת, יעקב היה יהודי מאמין שהקפיד על מצוות הדת, ובעיקר שמר על השבת. בימיו במערה הוא נהג ללכת בימי חמישי למקווה בהר נוף. במערה הוא היה מכין בגדים לבנים ומגוהצים ככל שיכל, שאותם היה לובש בחרדת קודש עם כניסת השבת והדלקת הנרות. יעקב היה מלווה את השבת שעות רבות אחרי צאתה. "זה מלווה המלכה שלי", סיפר.
"הוא לא מתאים לאקלים שלנו פה"
לפני ארבע שנים לערך, כאשר היה בן 78, החלטנו, החברים, להוציא את יעקב מהמערה. אחרי שנים רבות שבהן המערה הייתה לו בית, האוויר והנוף העניקו לו חיים אחרים והתזונה המיוחדת שמרה על כוחו ובריאותו, כך לפי דבריו, המצב התחיל להתדרדר.
הגיל נתן בו את אותותיו. מדי פעם הוא נפל ונחבל, או שחטף כאבים איומים, שגררו טיפולים בחדר מיון ואשפוזים שונים. היה ברור לנו שהוא לא יוכל לשרוד במערה כמו בעבר. אבל אז התברר כי הממסד לא יודע ולא ממש רוצה לטפל בקשיש חסר בית, ללא אגורה, נטול משפחה ומוזר למראה, אך כזה שעומד על דעתו.
יעקב לא רצה לגור במוסדות עירוניים וממשלתיים לקשישים. הוא היה אחוז אימה מאנשים שאינו מכיר. המגורים שהציעו לו, תמיד עם שותפים בחדר, הפכו אותו עצוב ומדוכא. אחרי שהות קצרה בבית מחסה מצאו לו פקידי הסעד מקום שבו קיבל חדר בודד, אבל אז התברר כי מדובר במוסד פסיכיאטרי בקטמון, שהפכו את חייו לסיוט של ממש. המנהלים במקומות האחרים נרתעו מאדם שחי במערה. "הוא לא מתאים לאקלים שלנו פה", הסביר לנו מנהל בית אבות בקרית יובל.
במאמצים רבים הצלחנו למצוא ליעקב מקום בבית אבות בתלפיות הרחוקה. היה לו שם חדר משלו, החצר הייתה גדולה ונוחה למראה, אבל הוא הרגיש בודד מאי פעם. חברת האנשים הייתה זרה לו והוא להם. שנים ארוכות של פרישות וחיים בטבע לא התחברו עם מנהלים חמורי סבר, עם המטפלים ועם הדיירים.
השליטה על סדר היום ניטלה ממנו. במערה, עם כל הקושי הבלתי נסבל, יעקב הרגיש מאושר. הוא הסתובב חופשי ודיבר עם המטיילים הספורים שעברו במערה, וכאשר בחר לשתוק שלף מולם את הקלף המנצח שענד לצווארו עם צמד המלים "תענית דיבור", והם הלכו לדרכם.
הוא הסתובב חופשי ודיבר עם המטיילים הספורים שעברו במערה, וכאשר בחר לשתוק שלף מולם את הקלף המנצח שענד לצווארו עם צמד המלים "תענית דיבור", והם הלכו לדרכם
יעקב הרגיש אבוד, ורק הביקורים שלנו והשיחות העמוקות על פילוסופיה, מוזיקה, בלשנות וחזנות החזיקו אותו. לפעמים הוא קם ועזב את המתחם והסתובב בחוצות העיר, איבד את הדרך ושוטרים נאלצו להחזיר אותו לבית האבות. הסגירות גרמה לו לאבד את העשתונות.
כאן התגלתה לנו תופעה שכינינו אותה הגלגול. במקומות הללו לא תמיד רוצים להתמודד ואוהבים להתפטר מהקושי, גם אם לזמן קצר, ולוקחים חופשה מהדייר שממשיך לשלם, כמובן. יעקב נשלח לאשפוז בכפר שאול לחולי נפש. בביקורינו הראשונים שם הוא נראה בסדר, אבל בהמשך הכדורים הפסיכיאטרים והאחרים הפכו אותו נרגן ומבולבל. מי שהיה תמיד חד מחשבה ובהיר ביטוי, ליהג לפתע מילים לא ברורות. אני מודה כי באחד הביקורים שם פרצתי בבכי של חמלה ותסכול.
אבל יעקב, ששרד את החיים במערה, עשה את הבלתי יאומן, התגבר וחזר לבית האבות. היו לו שם ימים טובים יחסית, עד שנפל ושוב ואושפז בבתי חולים ובמוסדות שיקום. הפעם הוא חזר למחלקה הסיעודית בקומה השלישית בבית האבות, שהעובדים במקום – אחדים מהם אנשים יקרים ומסורים באמת – מכנים אותה תחנה אחרונה בדרך לשמיים.
יעקב נלחם על חייו ואנחנו ניסינו לסייע, אבל הסביבה הקשה והחולשה הפיזית והנפשית הכריעו אותו. במהירות הלך ודעך.
בבית האבות שלחו אותו בסוף פברואר לבית החולים שערי צדק, אולי כי חלה, אולי כי רצו קצת מנוחה מהאיש המשונה שחי עכשיו על כיסא גלגלים ולא מתמסר להוראות. הפעם כבר היינו בתחילת ימי הקורונה, ורק יואב, האמיץ בחבורה, העז לבקר את יעקב בימיו האחרונים בבית החולים. הוא נפטר ב-12 במרץ, ולא ברור ממה.
וכך, המעבר לציוויליזציה גזר את מותו האיטי של יעקב וייסבלום. המערה הטחובה והפרוצה ביער, מסתבר, הגנה עליו טוב יותר מגדודים של רופאים, אחים מוסמכים, פסיכיאטרים מחוזיים ומקומיים, אדמיניסטרטורים, עובדים סוציאליים ופקידי עירייה שהכרנו בדרך. היו ביניהם אנשים טובים ומקצועיים, אבל היו גם בורים, שרלטנים וחסרי אחריות שאולי החישו את סופו.
המעבר לציוויליזציה גזר את מותו האיטי של יעקב וייסבלום. המערה הטחובה והפרוצה ביער, מסתבר, הגנה עליו טוב יותר מגדודים של רופאים, אחים מוסמכים, פסיכיאטרים מחוזיים ומקומיים, אדמיניסטרטורים, עובדים סוציאליים ופקידי עירייה שהכרנו בדרך
ההלוויה שיצאה מבית ההספד קהילת ירושלים בהר המנוחות הייתה מצומצמת ועצובה במיוחד. יוסי הציע לכתוב על המצבה שלו, אולי בחסות ימי הקורונה: "נפרד מהעולם בטרם העולם נפרד ממנו". אני הצעתי בפשטות "בודד וחברותי, סובלן וסובלני, נביא זעם ושוחר טוב". אנחנו אהבנו את יעקב וייסבלום, איש יחיד בדורו ומיוחד. יהי זכרו ברוך.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לפני כ10 שנים הייתי קצת מדוכדך אז הלכתי לעשות סיבוב ביער, פגשתי ביעקב, נכנסתי למערה ודיברנו שעה או שעתיים על החיים, העולם, שאלתי אותו שאלות על חייו, מה שאני זוכר שהוא סיפר שבעבר היה שובב עד שהבין שזו לא הדרך, אני זוכר שהשיחה גרמה לי נחת ורוגע.
תודה על השיתוף
סיפור כל כך יפה לא קראתי הרבה זמן..
מחד סיפור עצוב ומדכא, ומאידך מעורר המון מחשבות על צורת החיים שלנו.
אנחנו שרודפים כל החיים אחרי הכלום והשום דבר, מול אדם שאנחנו מסתכלים עליו כעוף מוזר, אך במידה רבה אנחנו צריכים ללמוד ממנו על מהות החיים.
יהי זכרו ברוך!
ממש נשמע איש מעורר השראה, קוראת את הסיפור וליבי נצבט קלות שלא יצא לי להכיר את האיש המדהים הזה, מקווה שאם השנים יהיו מי שיזכרו אותו, ויאמרו עליו קדיש, אני יודעת שאת הסיפור הזה לא אשכח המון זמן. ואספר לעוד.
כמדריך טיולים הכרתי את יעקב הרבה שנים.
אף השיב את נפשי בכמה כוסות מים כשהלכתי את הליכתי ביער. התידדנו במבט עיניים ולאחר מכן גם יצא לי לדבר איתו. התלמידים אהבו את המקום והתיחסו למערה ולאיש בחרדת קודש.