ברוב הימים מרבית החברות התרבותיות מנסות לחשוב על עצמן כמשהו יציב, והאמנות היא זו שעליה מוטל לקרוא תגר ולהראות את חוסר היציבות; להצביע על עולמות חדשים אפשריים, אפוקליפסות או אוטופיות. בימים של אסון, כששום דבר לא נתפס כיציב – הדחף הראשון של האמנות הוא להציע יציבות ונחמה, אבל גם לבטא את התחושות הקשות והחוויות של התקופה.
חברות תרבותיות מודעות לחשיבותה של אמנות גם, ואולי אף יותר, בימים קשים. ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה, בחסות משרד ההסברה, ועדה מייעצת לאמני מלחמה, שגייסה ממש אמנים מכל התחומים שיתעדו את הימים ההיסטוריים בחזיתות השונות וגם בעורף. הועדה הזו, בראשותו של היסטוריון האמנות קנת קלארק, פעלה במהלך כל שנות המלחמה, ובסוף ימי פעילותה הותירה כששת אלפים יצירות של יותר מ-400 אמנים.
בזמן שאני כותבת שורות אלה, מציינים בפופ-אפים של חדשות ממקומות שונים בעולם את קונצרט התפילה של אנדראה בוצ'לי לכבוד חג הפסחא בוותיקן, שהשאיר את הצופים דומעים מהתרגשות. מוזיאון באוסטריה כבר הוציא קול קורא לאיסוף ארטיפקטים שיתעדו את התקופה ההיסטורית שאנחנו חיים בה.
פופ-אפים של חדשות מהעולם מקדמים את קונצרט התפילה של אנדראה בוצ'לי לפסחא בוותיקן, שהשאיר צופים דומעים מהתרגשות. מוזיאון באוסטריה קרא לאיסוף ארטיפקטים לתיעוד התקופה ההיסטורית הזו
אמנים המשיכו ליצור גם בתקופות של מגיפות, כשהיו מוקפים במוות וסבל. המגפה הנוכחית היא תקשורתית מאוד, והמון יצירתיות הופנתה למימים, ולתרבות דיגיטלית מיידית. כך יש בידינו אינספור יצירות גראפיות של "תישארו בבית". אבל גם אמנות ממשיכה להתקיים, או לפחות מנסה. בצד הקריאות בכל אירופה לקרנות ממשלתיות ופרטיות לתמוך באמנות בימים קשים, יש גם מעט (בינתיים) תערוכות וירטואליות ואוסָפים של יצירות שמגיבות במהירות על החוויה המטלטלת.
אנחנו צופים שוב ושוב בדימוי שיישאר החזק מכולם: המרחב האורבני, הערים – מקומות התרבות והחיים, שוממים. ציורים וצילומים מהחלון והמרפסת; שממה שמבטאת פחד מוות. יפה יותר ומחרידה יותר מתמונות הרס והפצצות.
בתמונה: אמיליאנו פונזי – ציורים מהסגר באיטליה – סידרה עבור וושינגטון פוסט, ציורים שהצבע הולך ונעלם מהם והמלנכוליה משתכנת בהם.
בדימויים, המגפה השחורה, מגיפת הדבר שפרצה במחצית המאה ה-14 ועשתה שמות באוכלוסיית אירופה של ימי הביניים, זכתה למעמד משפיע ביותר. התרומה הגדולה של מגיפת הדבר לזיכרון החזותי של האנושות היא דמות המוות שהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים.
יתכן שאני טועה, אבל איני זוכרת ייצוג של המוות כדמות באמנות העתיקה. היו פולחני מוות, אלי מוות, אבל לא היתה לו דמות מואנשת; הוא לא השתתף במחזות ולא רקד עם עלמות. עד שבעקבות המגפה הפך לנוכח יומיום. גם מגיפת הדבר התחילה בסין והגיע לאירופה באניות – כלומר באדיבותן של חולדות שהגיעו בדרך המשי ואחר כך באניות לאיטליה, לעומת המגפה הנוכחית שמופצת במהירות במטוסים, לאט יותר, בעיקר בדרכי הספנות. המגפה פגעה קשות ברוב ארצות אירופה.
אנו צופים שוב ושוב בדימוי החזק מכולם: המרחב האורבני, הערים, מקומות התרבות והחיים, שוממים. ציורים וצילומים מהחלון והמרפסת; שממה שמבטאת פחד מוות. יפה ומחרידה יותר מתמונות הרס והפצצות
מלבד דמות המוות נוצרה הדמות האייקונית האחרת, המבוססת על מציאותם של רופאי המגפה: הדמות המכוסה כולה בגלימת מגן וחבושה מסיכה ארוכת מקור.
מפתיע להיווכח עד כמה הדימוי הנוכחי של ציוד המגן דומה להם. המסיכות של רופאי המגפה נועדו להגן עליהם, והמקור הארוך, שבקצהו שמו עשבי מרפא שדרכם נשמו, כמו גם המקל שאחזו בידם, נועדו להרחיק את המגע בין הרופא לפציינט, ובוודאי תרמו לדימויים המפחיד של רופאים בכל הזמנים.
במגפה הנוכחית יש כמות מטרידה של מקרים שבהם התפרצויות החלו באירועים דתיים, וגם אם זה מקרי בלבד, הרי שהשינוי הדרמטי בפולחני דת בעולם כולו מעלה את הקשר בין המגפה לאמונה.
במגפה השחורה כיכבה דמות המוות גם כנושא להפחדה בידי הכנסייה וגם כדמות משעשעת, שכן חייבים גם לצחוק. נראה שבראשית ימי המגפה היו הרבה תפילות והתחזקות של הדת.
אנשי הכנסייה נפגעו מהמגפה במידה רבה, הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה, וזאת מסיבה ברורה: כמו הרופאים שלוחמים בקו הראשון, הרי המנהג להזמין כומר לאדם גוסס הביא להדבקתם ומותם של כמרים ונזירים רבים, ושורות הכנסייה הדלדלו בקצב מוגבר.
הכמרים החדשים שגויסו היו חסרי הכשרה הולמת, ולא סייעו במיוחד במשבר האמונה. אולי מוגזם לחשוב שהדבר סלל את דרך לרנסנס, אבל ללא ספק היה למגפה חלק רב משמעות בהליכי חילוּנה של האמנות ובעלייתם של רעיונות חדשים.
במגפה הנוכחית יש כמות מטרידה של מקרים שבהם התפרצויות החלו באירועים דתיים, וגם אם זה מקרי בלבד, הרי שהשינוי הדרמטי בפולחני דת בעולם כולו מעלה את הקשר בין המגפה לאמונה
אז מה יש לאמנות לעשות? להראות אמת. להיות אור בעולם שמלא פייק, להראות למי שלא יכול לראות את הסכנה בנגיף בלתי נראה את הסכנה האמיתית, לשקף מציאות שעוזרת לנסח ולהבין מה קורה. לשתף, ליצור קהילה, שמעבר לווירטואלי קיימת גם במציאות. לייצר תודעה; אמנות שהיא לא "תוכן", שהיא לא רק בידור ופולקלור. אמנות שמבטאת אמת גם אם היא בדיונית; ובזה נדמה לי שבדיחה של אחד באפריל מבטאת נפלא את המיתוסים הנוצרים סביבנו – צילומי חיות פרא שכביכול השתלטו על מוזיאון נטוש. יופי חי!
טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם