גם לי יש משהו להגיד על מגיפת הקורונה. לא ממש מפתיע אני יודע – לכולם יש משהו להגיד. ולפני שאתם שואלים, לא אני לא אפידמיולוג. אני בכלל לא בטוח שאני יודע מה זה אפידמיולוג, איך מבטאים את זה בכלל?

כמו כולם גם אני למדתי המון דברים חדשים בחודשיים האחרונים. על וירוסים, על מגיפות, על הדבקה אקספוננציאלית. למדתי שמסיכות זה אמצעי שלא עוזר כלל למי שאין לו סימפטומים, אבל בעצם כן – כדי להגן על הסובבים אותך, ואולי גם עליך, לא בטוח. שום דבר לא בטוח.

למדנו המון דברים חדשים, רק שאין לנו דרך לדעת איזה מהם נכונים ואיזה לא. שום דבר לא בטוח, בניגוד לביטחון העצמי של המומחים שמפציצים אותנו בגרפים, מחקרים ודוגמאות, שכולם כמובן סותרים אחד את השני. אני למשל די בטוח שפרופסור לס הוא לא אידיוט, מצד שני אני די משוכנע שאלה שאומרים שהוא כן אידיוט, גם הם לא אידיוטים. שום דבר לא בטוח, והכל מבלבל.

ניסיתי להטביע את עצמי בבריכת מים עם ברז מטפטף בקצב גדל אקספוננציאלית, על מנת להבין פעם אחת ולתמיד את הגרפים המאיימים של קצב התפשטות הקורונה, אבל למזלי כמעט נפטרתי כשראיתי את חשבון המים. מסתבר אם כן, שלפעמים הכלכלה עלולה להיות איום לא פחות מסוכן מאשר גידול אקספוננציאלי. עובדה – הוכחתי את זה בניסוי מדעי.

זה בעצם הוויכוח שהכי מרתק אותי, הוויכוח בין חסידי הסגר והבידוד – ושתלך הכלכלה לעזאזל, לעומת אלה שדוגלים בהגנה על הכלכלה – ושימותו כמה זקנים וחולים.

זה בעצם הוויכוח שהכי מרתק אותי, הוויכוח בין חסידי הסגר והבידוד – ושתלך הכלכלה לעזאזל, לעומת אלה שדוגלים בהגנה על הכלכלה – ושימותו כמה זקנים וחולים

כמו שציינתי אני לא אפידמיולוג, לא רופא או מתמטיקאי ואפילו לא סטטיסטיקאי. אם כי אני גבר לבן בגיל העמידה, מה שמקנה לי מן הסתם עמדת פתיחה טובה להתמנות לאחת מן הוועדות המרובות לאסטרטגית הכניסה או היציאה, או סתם לאיפשהו שמחלקים בורקסים ועושים בדיקות קורונה בחינם. אבל השכלה פורמלית בכלכלה דווקא יש לי.

בכיתה ה' קיבלתי כמעט טוב בכלכלת בית (כן, היה פעם מקצוע כזה).
אם אתם לא מתרשמים, תחשבו על התחזיות ההזויות שמספקים מידי פעם דוקטורים לכלכלה, ותאלצו להסכים איתי שתואר אקדמי זה לא הכל בחיים, ובכלל בימינו הבורות שלי לא פחות תקפה מהידע של כל מומחה.

כלכלה זה עסק די מגעיל צריך להודות, כסף זה דבר מלוכלך. איך אפשר לדבר על כסף כשמדובר בחיי אדם? קפיטליסטים מגעילים!

חיי אדם צריכים להיות מעל הכל, מעל לכל חישוב כלכלי. לכן אנחנו צריכים מערכת בריאות ציבורית חזקה וממומנת היטב, מוכנה לכל שעת צרה. 3 מיטות לאלף איש זה לא מספיק, אנחנו צריכים 13 כמו ביפן. למעשה 13 לאלף זה עדיין נשמע מעט, למה לא מיטה לכל אדם? אלף מיטות לאלף אנשים, מה שבטוח בטוח. ומכונות הנשמה גם. עם חיי אדם לא משחקים.

אבל שזה לא יבוא על חשבון החינוך, כי חינוך גם עומד מעל הכל. 15 ילדים בכיתה זה המקסימום, ולימודים גבוהים בחינם לכולם זה לא לוקסוס, זה צורך ראשוני.

ובטחון? כיפת ברזל בכל פינת רחוב זה המינימום שאנחנו דורשים. בשביל מה יש מדינה אם לא בשביל לשמור על הבטחון של אזרחיה?

כלכלה זה עסק די מגעיל צריך להודות, כסף זה דבר מלוכלך. איך אפשר לדבר על כסף כשמדובר בחיי אדם? קפיטליסטים מגעילים!

טוב, הרעיון ברור, לא? הכסף לא גדל על העצים, ומקבלי ההחלטות פוסקים מי לחיים ומי למוות תמיד, לא רק עכשיו בזמן המגיפה. כל תרופה שנכנסת לסל התרופות באה על חשבון תרופה אחרת, כי השמיכה קצרה. יש מי שמחליט אם להקים חדר מיון בקרית שמונה או להרחיב את בית החולים בנהריה, אי אפשר גם וגם, כי אחרת לא נשאר לכיפת ברזל. חיי אדם, אתם יודעים.

ותעשו לי טובה, אל תתחילו איתי עם ביבי ומטוס ראש הממשלה, תעזבו את זה לפוסט אחר. אני לא מדבר על ביבי, לא על השחיתויות שלו, לא על הכסף לישיבות או להתנחלויות ולא על סדר העדיפויות. כל ממשלה בארץ או בעולם עובדת עם תקציב מוגבל ולוקחת החלטות שמשמעותן פגיעה בחיי אדם.

אני חי בארגנטינה, מדינת עולם שלישי. מדינה שעוד לפני משבר הקורונה היתה בשלבי התמוטטות כלכלית מוחלטת, חדלות פרעון ואינפלציה משתוללת מלווה במיתון ממושך. ארבעים אחוז מהאוכלוסיה נמצא מתחת לקו העוני, וגם עשרים האחוז שמעליהם היו נחשבים לעניים בסטנדרט של ישראל.

כשהכריז אלברטו פרננדז, נשיא ארגנטינה, על צעדי הסגר והבידוד, הוא טען שמירידה של 11% בכלכלה אפשר להתאושש, אבל ממוות אי אפשר לחזור. מילים יפות, אבל לא מדויקות.

במדינה כמו ארגנטינה, ששלושים וחמישה אחוז מהמשק שלה מוגדר כ"לא פורמלי" כלומר עובדים בשחור, בעבודות מזדמנות ללא חשבון בנק וללא זכויות סוציאליות, שיתוק של המשק למשך חודש (בינתיים) פירושו רעב ומוות, ללא כחל ושרק.

מיליוני אנשים יוצאים פה בשגרה לעבודה על מנת להביא הביתה פת לחם פשוטו כמשמעו. אין עבודה היום, תלך לישון רעב. ואין פה עבודה כבר חודש. הממשלה עושה מאמצים כבירים כדי להגיע לאנשים האלה, עם תמיכה כספית, עם שקיות מזון, עם תרופות, אבל זה לא מספיק.

מיליוני אנשים יוצאים פה בשגרה לעבודה על מנת להביא הביתה פת לחם פשוטו כמשמעו. אין עבודה היום, תלך לישון רעב. ואין פה עבודה כבר חודש

השמועות אומרות שהנייר להדפסת כסף אזל, אי אפשר לשער לאן תזנק האינפלציה כשהסגר יוסר והשוק יחזור לתפקד, 50% לשנה של טרום הקורונה עלולים להראות כחלום מתוק. והיפראינפלציה הורגת, בעיקר עניים, חולים וקשישים.

אני לא אפידמיולוג, אני לא רופא ואפילו לא כלכלן. מכל האינפורמציה והדיסאינפורמציה ששוטפת אותנו נראה כאילו צעדי סגר ובידוד ברמה כזו או אחרת הן כנראה רע הכרחי.

אני לא יודע עד כמה, 100 מטר? עם מסיכה? מותר לעשות ג'וגינג? אין לי מושג, לא בטוח שלמישהו יש. אני גם לא יודע לנבא עד כמה הפגיעה בכלכלה תהיה הרסנית. כלכלנים יודעים יפה בדרך כלל לנתח אירועי עבר, הם פחות טובים בתחזיות.

אני יודע בוודאות שבמדינה כמו ארגנטינה הנזק הכלכלי הוא עצום ודרמטי, זה נזק שגובה חיים היום ועכשיו, שלא לדבר על הטווח הבינוני והארוך. קשה לראות איך מדינה שהכלכלה בה היתה הרוסה עוד קודם, תצליח להתרומם מהמכה האנושה הזו.

אין לי גם שום פתרון להציע, אני בסך הכל לוחם מקלדת כמו כולם. לשמחתי לא אני הוא שצריך להחליט. תרומתי הצנועה לדיון היא להפסיק את הזלזול באלה שמתריעים מפני הרס הכלכלה. זה לא "רק כסף". להשבית את המשק זה נזק בל ישוער שיביא סבל, מצוקה ואף מוות.

תרומתי הצנועה לדיון היא להפסיק את הזלזול באלה שמתריעים מפני הרס הכלכלה. זה לא "רק כסף". להשבית את המשק זה נזק בל ישוער שיביא סבל, מצוקה ואף מוות

ישראל היא לא ארגנטינה, והתוצאות לא תהינה דרמטיות באותה מידה כמובן. אבל הכלכלה היא לא "רק כסף" הכלכלה היא החיים עצמם, האוכל, קורת הגג, החינוך והבריאות שלנו ושל הדורות הבאים. נא לא לזלזל.
הקורונה היא לא "סתם שפעת" והכלכלה היא לא "רק כסף".

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.