זירת הבלוגים

בשבחה של פחדנות

נקווה, כי אל מול הלחץ לפרק בפזיזות את מערכת ההגנה על בריאות הציבור, תגבר החרדה מסיכונים הטבועה באישיותו

19/04/2020 05:29
בנימין נתניהו (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בשנים האחרונות רבו המשתמשים בביטויים "פחד", "פחדנות", "פחדן", "מפחד" וכיו"ב, בגנותו של בנימין נתניהו, בהקשר להחלטות שקיבל ולפעולות שביצע. נשמעו קולות מימין ומשמאל, מבין מי שהכירוהו מקרוב וממי שצפו בו מרחוק, חברו לכינויים אלה אביגדור ליברמן וד"ר עוזי ארד, יורם שפטל ופרופ' יורם יובל, מאמרים ב"הארץ" וב"בחדרי חדרים", ב"ערוץ 7" וב"המקום".

הכותרת לאחד ממאמריו הביקורתיים של יועז הנדל על מעשי נתניהו, היתה פראפרזה לספרו של א"ל סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד". גיבור הספר סובל מפיצול אישיות – באור יום הוא רופא מיטיב אם כי רדוף שדים וביעותים, ובחסות חשכת הלילה – רוצח נתעב.

בשנים האחרונות רבו המשתמשים בביטויים "פחד", "פחדנות", "פחדן", "מפחד" וכיו"ב, בגנותו של בנימין נתניהו, בהקשר להחלטות שקיבל ולפעולות שביצע

בנימין נתניהו בוודאי איננו רוצח; מעצם אישיותו, הוא גם לא טוב ומיטיב; אולי הוא רדוף ביעותים, אך איני מוסמך לשפוט זאת. מכל מקום, פועלו ומדיניותו פרושים לעיני כול, ונתונים לפירושים מפירושים שונים.

אינני נמנה עם אוהדי מדיניותו ומעלליו של ראש הממשלה בעשור האחרון. מבחינתי הוא הייד פוליטי – תפיסתו הכלכלית-חברתית הנאו-ליברלית דחקה בו לפגוע  במזיד ובהתמדה במה שכינה "האיש השמן": הזכויות החברתיות-כלכליות והמנגנונים הציבוריים לקיומן ולפיתוחן (מערכות הבריאות, שירותי הרווחה, מוסדות החינוך וההשכלה, והעובדים במסגרות אלה). הוא דלדל אותן עד לאנורקסיה שנחשפה בחודשיים האחרונים בתחום שירותי הבריאות. בל נשכח, שמ-2009 עד היום, מר נתניהו היה שר הבריאות, לפחות בתואר, במשך כשבע מאחת-עשרה השנים הללו. הן כללו את שנת 2011-2010, כאשר סגן הממונה על התקציבים דאז, מר משה בר סימן טוב, היכה מכה כמעט אנושה במערכת הבריאות ובנושאי הנטל בתוכה.

לפני חודשים ספורים, אותו בר סימן טוב, הפעם כמנכ"ל משרד הבריאות, התגאה בכך שלמרות תקציב הבריאות הנמוך יחסית לעומת מדינות OECD אחרות, שירותי הרפואה בישראל יעילים להפליא – גאווה בנוסח "הצלחתו" של הברון מינכהאוזן בהותרת סוסו בחיים, למרות שצמצם את כמות המים להרווייתו.

"היידית" לא פחות מן המדיניות החברתית-כלכלית, הייתה שיטתו הפוליטית-תעמולתית של ראש הממשלה – הפיכת לאומיות בריאה ללאומנות ממאירה, הסתה פרועה נגד מיעוטים אתניים ואידאולוגיים והצגתם כ"אויבי האומה", שיסוי תומכיו ב"מייצגי" קבוצות אלה, והפיכת שסעים קיימים בחברה הישראלית לקרעים שיהיה קשה לאחותם. מאמרים ותגוביות עליהם, והתכתבויות מרוסנות אף פחות ברשתות החברתיות, מלמדים על עומק השטנה בין יחידים, פלגים וגושים, עד כי מתרבים הקולות הקוראים ל"זיכוך" באמצעות מלחמת אזרחים.

למעשה, נתניהו מציב עצמו, כמעט בשמחה גלויה, בליגה הפוליטית-אידאולוגית, שחברים בה טראמפ ובולסונארו, פוטין וארדואן, כאשר למרות הממדים הגאוגרפיים והדמוגרפיים המזעריים של ישראל ביחס למדינות שאנשים אלה עומדים בראשן, ראש הממשלה מציג אותה כמעצמת-על אזורית שאין בלתה.

נתניהו מציב עצמו בליגה הפוליטית-אידאולוגית של טראמפ ובולסונארו, פוטין וארדואן, כשלמרות מימדיה המזעריים של ישראל ביחס למדינותיהם, רה"מ מציג אותה כמעצמת-על אזורית

למזלנו, נתניהו משכיל ואינטליגנטי יותר מ"חבריו" אלה. הוא אינו מתכחש ל"התחממות כדור הארץ" ומקורותיה, ונכון להאזין למדענים ולמומחים ולא לגחמות ולאינסטינקטים חסרי ביסוס. יתירה מזאת, ב"רגע האמת" של התפרצות מגיפת קורונה, הוא דמה יותר לתואמי גודלה של ישראל במדינות אחרות ב"ליגת הדמוקרטיה לכאורה" – מנהיגיהן של הונגריה וצ'כיה – שהגיבו במהירות (בוודאי יחסית למדינות אחרות במזה"ת ובאירופה), בסגירת גבולות, בהגבלת התנועה בתוך המדינה, ובצמצום הפעילות המשקית.

ההחלטות הנחרצות והפעילות הנמרצת במדינות מרכז אירופה נבעו, ככל הנראה, משילוב בין גורמים אחדים – ההבנה לגבי המיקום הבעייתי, כאשר יש תנועה רבתי דרכן ובסביבתן בהקשרים של מסחר ותיירות; ההכרה בכך, שגודל התקציב וההוצאות לצרכי מערכת הבריאות (הדומים במדינות אלה להוצאה היחסית באיטליה ובספרד), עלולים להביא מערכת זאת אל עברי פי פחת; וההשתכנעות, כי מדינה קטנה עלולה לקרוס אל מול מגיפה מאיימת.

נראה, שאולי גם אצל נתניהו, לצרכי קבלת ההחלטות בנדון, שולבו משתנים אחדים: ידע על אודות ההחמרה המתמדת במצבו של "האיש השמן", שנבעה מהרעבה העלולה בסופו של דבר להמיתו (כפי שאכן קרה לסוסו של מינכהאוזן בעקבות "ניסוי ההצמאה"); הבנה שמגיפה היא "גלובליסטית" יותר מכל פלאי השוק הכלכלי שהנאו-ליברליזם יצר; השערה מושכלת על בסיס ההתפתחויות בסין, לגבי הנזק הכלכלי שמגיפה עלולה לחולל; הערכה למדע ולחשיבה מדעית, והיכולת להאזין, בעת צרה, למומחים מתאימים; ואותה חרדה, שמא יתפתח משהו נורא – חרדה שאחרים כינו בשם "פחדנות" – אשר, מן הסתם, רוחשת בקרבו מאחורי חזות הרהב והזחיחות של "יודע כול" ו"ראשון לזהות".

אותה חרדה, שמא יתפתח משהו נורא – חרדה שאחרים כינו בשם "פחדנות" – אשר, מן הסתם, רוחשת בקרבו מאחורי חזות הרהב והזחיחות של "יודע כול" ו"ראשון לזהות"

אולי מאפיין אחרון זה – חרדה או "פחדנות" – הוא מרכיב אישיותי-מולד באיש, אולי הוא מרכיב הנובע מהיותו, למעשה, "מהגר כפול": מהגר בארה"ב, שבה ניסה לאמץ את ערכי הקפיטליזם והנאו-ליברליזם הקיצוניים ביותר, ותושב חוזר בישראל, שאליה שב, אך על אף כל מאמציו ו"הצגותיו – מרכיבי ה"צבריות" של בני דורו שצמחו בה, לא הוטמעו בתוכו, הגם שניסה להפגינם כלפי חוץ.

אולם בצוק העתים, בנסיבות של איום בשער, אולי טוב שנדודי נתניהו נטעו בו יותר משמץ של "גלותיות", זו המעוררת חשש מפני הבאות במי ש"נדבק" בה, היוצרת ספקנות כלפי הוודאות לכאורה, והמביאה להרהורי כפירה בתפיסה של "הכול יהיה בסדר, כי לי/לנו זה לא יקרה".

לפיכך נראה, כי מכל המנהיגים במדינות המוזכרות לעיל, בנימין נתניהו דומה במיוחד לאנדריי באביש, ראש ממשלת צ'כיה, שמפגינה עד עתה הצלחה בטיפול במגיפת הקורונה. שניהם ראשי ממשלה במדינות הדומות בגודלן הדמוגרפי והגאוגרפי; שניהם שקועים עד צוואר בחשדות בגין מעשי שחיתות אישית שהרבתה הון לעצמם; לשניהם ידע והבנה מרשימים בתחומים כלכליים; אך חשוב מכול בהקשר לנדון כאן – באביש נחשב ל"זר בארצו, משום שהוא יליד סלובקיה שהשתקע בצ'כיה לאחר התפרקותה של צ'כוסלובקיה בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. רבים ממתנגדיו ממשיכים לראות בו נטע זר, ומשתמשים בעובדה זאת למאבקם הפוליטי בו.

ובאשר לנתניהו – בימי ה"אור", הוא הפעיל מדיניות שקעקעה את מערכות הטיפול באדם ובאזרח, וזרע שטנה ופילוג בעם ובין מגזריו, כהייד קלאסי. אולם בהתקדר חשרת עבים של מגיפת הקורונה, פעל בנחישות ג'קילית לבלימת הרעה.

בימי ה"אור", נתניהו הפעיל מדיניות שקעקעה את מערכות הטיפול באדם ובאזרח, וזרע שטנה ופילוג בעם, כהייד קלאסי. אולם בהתקדר חשרת עבים של מגיפת הקורונה, פעל בנחישות ג'קילית לבלימת הרעה

הבה נקווה, כי אל מול לחציהם הגוברים של גורמים שונים לפרק את מערכת ההגנה על בריאות הציבור, ולצאת לחידוש הפעילות המשקית בתהליך פזיז מדי, יגברו מרכיבי שיקול הדעת המחושב והחרדה מסיכונים הטבועים באישיותו, ויחשלו אותו בפני לחציהם של גורמים שלא טובת הכלל לנגד עיניהם.