בנובמבר 1854 פלורנס נייטינגייל הגיעה כאחות ראשית לסקוטרי, בסיס בריטי שפעל במלחמת חצי האי קרים. שיעור התמותה בסקוטרי היה 1:5. התנאים היו מזעזעים.

למרות שהמדע עוד לא גילה שחיידקים ווירוסים עושים אותנו חולים, נייטינגייל הנחילה שטיפת ידיים עם סבון, עיצבה מחדש את חלונות בית החולים שיוכלו להפתח כדי לאוורר את המקום, השלימה את תזונת החולים מכספה, ניהלה מעקב חסר פשרות אחרי ציוד שנגנב (כולל לשלוח אנשים לרכוש אותו חזרה בשוק השחור), הביאה לכך שישנו את חוקי המיסוי על משכורות של חיילים כדי שישתלם להם לשלוח כסף הביתה והקימה חדרי קריאה ומשחק לחיילים מתאוששים.

כשחזרה לאנגליה, נייטינגייל פרסמה דוח של 1637 עמודים על האתגרים הרפואיים בקרימאה, והוכיחה בעזרת סטטיסטיקה, לתדהמת פוליטיקאים וגנרלים, שרב המתים במלחמה מתו מכולירה וזיהומים אחרים.

166 שנה אחר כך, למרות שאנחנו יודעים היום הרבה יותר על חיידקים ווירוסים, אנחנו עדים לקו פרשת מים בין אותם מנהיגים שמשתוקקים לנהל "מלחמה בקורונה" ובין אלו שמבינות ומבינים, כמו נייטינגייל, שמדובר במשבר בריאותי-כלכלי-חברתי.

166 שנה אחרי, למרות שיודעים הרבה יותר על חיידקים ווירוסים, אנו עדים לפער בין מנהיגים שמשתוקקים לנהל "מלחמה בקורונה" ובין המבינות ומבינים, כמו נייטינגייל, שמדובר במשבר בריאותי-כלכלי-חברתי

נשיא ברזיל ג'איר בולסונרו טען שצריך "להלחם בקורונה כמו גברים" בזמן שכנופיות הסמים השתלטו על ניהול המשבר בפאבלות, שומרים על סגר הרמטי ומטפלים בצרכי התושבים.

נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ שמתמודד עם הצפה של מערכת הבריאות, תורים ארוכים לאוכל ועליה חסרת תקדים במניין המובטלים, אמר במסיבת עיתונאים על הקורונה ש"החיידק הפך לכל כך מבריק שאנטיביוטיקה לא מצליחה להדביק את הקצב שלו…לא רק שהוא בלתי נראה, הוא גם מאוד חכם". כאילו מדובר באיזה נבל-על. שלא לדבר על זה שלא מדובר בחיידק בכלל, אלא בנגיף, שהאנטיביוטיקה אינה רלוונטית לגביו.

ראש המשטר הזמני הנאשם בפלילים בנימין נתניהו צייץ ציטוט של גלית דיסטל אטבריאן בו היא תיארה את הקורונה כ"וירוס ערמומי שתוקף את כל החזיתות האפשריות בחיינו".

כל המשבר אצלנו מנוהל תחת הסלוגן המאצ'ו-אינפנטילי "נלחמים בנגיף הקורונה – יחד ננצח!" כאילו וירוס הוא "אויב" וממשלות יכולות "לנצח" וירוסים. בהתאם אנחנו עדים למחדלים טראגיים-קומיים כמו המבצע הנועז בו מיטב הלוחמים במוסד נשלחו להביא בדיקות וחזרו בלי מטושים, מה שבלי ביקורת עצמית כונה "מבצע סבתא" לאי-חיבוק קשישים, או שיגור סיירת מטכ"ל לצוד חולי קורונה כי איבדו את הפרטים שלהם.

ולצד המחדלים המשעשעים, יש כמובן את המחדלים הלא משעשעים, אלו שכונו יום כיפור של מערכת הבריאות וכוללים ציוד חירום פג תוקף, מחסורים בתרופות, היעדר נהלים, מחדל בתי הכנסת, מחדל בתי האבות, מחדל הטיסות הנכנסות, הפרת הסגר על ידי שר הבריאות, ראש הממשלה הזמני והנשיא, קריסת הלמידה המקוונת במערכת החינוך, החלטות חפוזות לחלק להורים וקשישים כספים בלי אבחנה, חוסר עדכון ראשי ראשויות ועוד ועוד ועוד.

המשבר אצלנו מנוהל תחת הסלוגן המאצ'ו-אינפנטילי "נלחמים בנגיף הקורונה – יחד ננצח!" כאילו ממשלות יכולות "לנצח" וירוסים. בהתאם אנחנו עדים למחדלים טראגיים-קומיים

אולי הביטוי המושלם לאווירת "חדר המלחמה" נוסח "דר' סטריינג'לאב" היה פרסום רשימת 29 גברים, בעיקר פיסיקאים וכלכלנים ועוד 2 עוזרות מחקר לצוות תכנון היציאה מהמשבר. במלחמה כמו במלחמה.

במכתב ששוגר מיד לאחר פרסום הרשימה מטעם פורום 14 של נשים ראשי ערים כתבה ראש עיריית יהוד מונוסון יעלה מקליס את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו "הקורונה הוא לא משבר בטחוני אלא משבר בריאותי חברתי מובהק שיש לתת עליו את הדעת באמצעות ייצוג הולם לנשים בצוות המומחים".

הבעיה עם הבנת משבר הקורונה כמשבר בריאותי-כלכלי-חברתי היא שאין את מי לשנוא, ולעומת זאת, צריך לגייס לניהול שלו אמפתיה וחמלה. צריך לחשוב על ילדים קטנים שנמצאים חודש בבית ולא לומדים או משחקים עם חברים. צריך לחשוב על קשישים בודדים.

צריך לחשוב על אנשים שאיבדו את פרנסתם – היום כשליש מהציבור בישראל, ואיך מקלים על המעמסה הכלכלית שלהם לא רק היום אלא גם בחודשים הקרובים. צריך לחשוב על עליה של 760% בדיווח על אלימות במשפחה ואיך מגינים על משפחות שכלואות בבתים קטנים שבועות.

צריך לחשוב איך מביאים אוכל לנזקקים בתוך הסגר. צריך לחשוב על איך מפחיתים חרדה ודיכאון. בקיצור – צריך לעשות בדיוק את ההיפך ממה שעושים במלחמה (שזה לעסוק בדה-הומניזציה), ולהתחיל לראות אנשים.

במשבר הקורונה אין את מי לשנוא. צריך לגייס לניהול שלו אמפתיה וחמלה. לעשות בדיוק את ההיפך ממה שעושים במלחמה (שזה לעסוק בדה-הומניזציה) ולהתחיל לראות אנשים

בניהול המשבר הזה ברחבי העולם בולטות ראשות הממשלה הנשים וזה במיוחד מרשים כי נשים מהוות רק 7% מהמנהיגים בעולם. מהכוכבת העולה של הפוליטיקה העולמית ג'סינדה ארדרן ראש ממשלת ניו זילנד, דרך ראשות הממשלה של פינלנד, דנמרק, נורווגיה איסלנד, טייוואן וגרמניה ועד ללילא רנאם מושלת ראמללה (שלהבדיל מרב המושלים ברשות לא צמחה מתוך מנגנון הבטחון הפלסטיני אלא כדר' לחינוך) – קשה להתעלם מהתופעה.

לצד אותן נשים גם בולטים מנהיגים גברים שפשוט אינם מאצ'ואים. במרץ ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו היה מבין המנהיגים הראשונים להכנס לבידוד ביתי כאשר אשתו חלתה, וטיפל בשלושת ילדיהם הקטנים תוך כדי ניהול המדינה. בזמן ששכנו מדרום ברבר את עצמו לדעת בגבורה, טרודו לא חשש לומר לאומה שלו שהוא אדם בשר ודם, אנושי ופגיע.

אחרי שראש הממשלה הזמני הנאשם בנימין נתניהו הפר סגר בליל הסדר מול האומה בטלויזיה, ואז התגלה שגם הנשיא עשה את אותו הדבר, ראש עיריית הוד השרון אמיר כוכבי כתב פוסט אישי בו הסביר לציבור שהוא (בן 39) נכלל בסטטיסטיקה של בעל "מחלות רקע" כי חלה בעבר בסרטן, וביקש מהציבור להשמע להוראות משרד הבריאות. בניהול המשבר ברמה העירונית, יום אחרי סגירת הגנים כבר פעל גן לילדים של בעלי מקצועות חיוניים, צוות מתנדבים מחלק לנזקקים מזון, עובדי עירייה מתקשרים באופן קבוע לכל התושבים המבוגרים, קם ערוץ בידור עירוני, תחרות מרפסות משמחות ועוד. הוד השרון מתגאה בהיענות גבוה והדבקות נמוכות.

בזמן שראש הממשלה הזמני הנאשם בנימין נתניהו מכסה את ערוות "יום כיפור של מערכת הבריאות" בכך שהופך את המשבר לאירוויזיון או אולימפיאדה עם מדד קקיוני חסר ערך, בכל מקום בו מנהיגים ומנהיגות בוגרים ואחראים מנהלים משבר בריאותי-חברתי, דואגים לבריאותם ורווחתם של אנשים אמיתיים ומגוונים, ולא "מלחמה" ולא "אולימפיאדה", ניתן לראות גיבורים וגיבורות אנושיים והצלחות אמיתיות.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.