"היום יתקיים דיון ראשון באסטרטגיית יציאה ממשבר הקורונה"
16 באפריל 2020
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
כמו דחפור של חיל ההנדסה שמפלס דרך בשדה מוקשים לחייל מותש שכוחותיו אופסים, נרתמה ה"אסטרטגיה" הצבאית לפלס לנו דרך אל ה"יציאה" המיוחלת ממשבר הקורונה. ובנוכחותה האסטרטגית היא אמורה להרגיע אותנו, המותשים שספונים כבר חודש בבתים, מצלמים שוב ושוב את הנוף הנשקף מהחלון, מטפסים על הקירות, מתאמצים לא לכעוס על הילדים ובעיקר חרדים ממה שצפוי לנו ביום שאחרי.
הנה, חמודים, תירגעו, מאותתים לנו אחינו גיבורי החיל. אנחנו שוקדים על גיבוש אסטרטגיות ומיומנים בתהליכים מסובכים של קבלת החלטות מורכבות. אנשים רציניים עובדים פה למענכם מסביב לשעון כדי להוביל אתכם בבטחה אל היציאה. כולנו יחד במלחמה, ולהילחם אנחנו יודעים. אל חשש, אתם לא לבד. ותפסיקו כבר לילל כמו תינוקות.
ברור שיועצי האסטרטגיה מלאי החשיבות העצמית, שאם נחבר את דרגותיהם הצבאיות נוכל להקיף את המזרח התיכון פעמיים, לא מתכוונים להתייעץ איתנו, החיילים הפשוטים, שבקושי מסתדרים עם הטקטיקה של חיים משבוע לשבוע, שלא לדבר בכלל על האסטרטגיה של ההישרדות לטווח ארוך.
ברור שיועצי האסטרטגיה מלאי החשיבות העצמית, שאם נחבר את דרגותיהם הצבאיות נוכל להקיף את המזרח התיכון פעמיים, לא מתכוונים להתייעץ איתנו, החיילים הפשוטים, שבקושי מסתדרים עם הטקטיקה של חיים משבוע לשבוע
כאילו בלי קשר, לפני שבועיים, בשיא משבר הקורונה, נפתחה קבוצת פייסבוק בשם "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". היא נהפכה תוך ימים אחדים לאחת מזירות הדיון התוססות, המרגשות והמעניינות ביותר בישראל, עם אלפי פעילים, כולם בוגרי השנים הארוכות של צה"ל בלבנון.
הפוסטים שוברי הלב שלהם מעלים באוב את השנים ההן, כשמה שעמד על הפרק זו אסטרטגיית היציאה מלבנון. השנים שבהן האסטרטגים הגדולים של היציאה ההיא – שהם ותלמידיהם מגבשים בימים אלו גם את אסטרטגיית היציאה ממשבר הקורונה – גררו רגליים, היססו להחליט, דחו, סיפרו סיפורי זוועה על היום שאחרי והציגו תחזיות "מקצועיות" ו"אובייקטיביות" שהצדיקו את המשך השהיה בלבנון. ובינתיים הלכו ונערמו הטראומות שוברות הלב, שמתוארות עכשיו בפוסטים המצמיתים בפייסבוק.
מישהו מסוגל עכשיו "לכמת" את כל הטראומות האלה? לתרגם אותן למספרים? להציג אותן בגרף בעל משמעות? מישהו יידע לעשות את זה בעתיד עם הטראומות שנולדות ממש בימים אלה בקו החזית של המוצבים המשפחתיים?
אנחנו הרי תמיד משתרכים באיטיות אחרי הטראומות שלנו, שהן תמיד זריזות ונחושות מאיתנו. והן גם אלימות. כשאנחנו נחבטים בטראומה, לוקח לנו זמן לחזור לנשום. ולכן אנחנו מתקשים לעקוב עכשיו אחרי הטיעונים השונים של האסטרטגים הרהוטים והבטוחים בעצמם שמקדמים אסטרטגיות שונות של יציאה מהמשבר.
כי האמת היא, שרובנו עוד לא התחילו בכלל לעכל את הכניסה למשבר.
נפשנו איטית היא, מצולקת והססנית. ומאחר שאנחנו עוד לא מבינים את עומק המשבר הזה ואת מלוא השלכותיו, הדיבור על "אסטרטגיית יציאה" נשמע לנו לפעמים כמו סינית, בדיאלקט של ממחוז ווהאן.
נפשנו איטית היא, מצולקת והססנית. ומאחר שאנחנו עוד לא מבינים את עומק המשבר הזה ואת מלוא השלכותיו, הדיבור על "אסטרטגיית יציאה" נשמע לנו לפעמים כמו סינית, בדיאלקט של ממחוז ווהאן
כי צריך להודות: בעודנו נמחצים מדי ערב בין גרוטו לרוטשטיין, בין ברבש לבן-ישראל, בין בר סימן טוב לסדצקי, בין הראל ויזל לאבי שמחון; כשאנחנו מחכים לנאום המפחיד של ראש הממשלה ומסננים את הידיעות הפיקטיביות שמתפרסמות עליו באתרים שנויים במחלוקת בהונג קונג וב"פורבס";
כשהעסקים שלנו קורסים; כשאנחנו עוקבים אחרי הדיווחים המבהילים מניו יורק, מדריד ומילאנו; מנסים לעכל ולעבד כמויות עצומות של מידע, חלקו מפוקפק, על מדיניות הבריאות והכלכלה בארצות שונות;
אחרי שהפכנו לאומניפוטנטים של האקספוננטים ולאוטוביוגרפים של הגרפים, התמכרנו למסמכי מדיניות, התאהבנו בסטטיסטיקות והשתטחנו לרגלי העקומות – עם יד על הלב, כמה מאיתנו באמת מסוגלים לגבש דעה עצמאית, מבוססת ומנומקת על "אסטרטגיית היציאה" מהמצב המורכב הזה?
ואנחנו זוכרים כל העת, שהתמונה שנחשפת לעינינו עכשיו – ממש כמו התמונה שנחשפה לעינינו בשנים הארוכות של השקיעה חסרת התוחלת בבוץ הלבנוני – היא חלקית בלבד, ומגמתית מאוד. נערכות בה ללא הרף מניפולציות שונות, שקשה וכנראה בלתי אפשרי לעקוב אחריהן.
אנחנו יודעים שייתכן שהתמונה המלאה תיחשף לעינינו רק בעוד שנים, אם בכלל, עם הספרים, הסרטים, התחקירים ודו"חות הביקורת שייכתבו על התקופה הזו (בהנחה, הלא מובנית מאליה, שבכלל יישארו כאן גופי ביקורת מתפקדים). ועם קבוצת הפייסבוק "סיפורים מהקורונה – מה שקרה בבתים" שעוד תיפתח.
וכך אנחנו חוזרים – כשאנחנו כבר אחרי הכניסה, אבל כנראה רחוקים מאוד מהיציאה – לשאלה הבסיסית, החשובה ביותר, אולי השאלה היחידה כרגע. שאלת האמון בהנהגה.
במי אנחנו בוטחים ובמי אנחנו חושדים? למי אנחנו מאמינים וביושרו של מי אנחנו מפקפקים? הרי למה שנשעה דווקא עכשיו את אי-האמון שלנו ב"שיטה" ונאמין שהאסטרטגים השונים של היציאה, אלה שבידיהם מופקד עכשיו גורלנו, חושבים רק עלינו, על ילדינו, על חשבון הבנק שלנו, על העסק שלנו שקרס, ועל העתיד שלנו שנראה כרגע שחור מתמיד?
יש לנו סיבות רבות לחשוד שאלה שאוחזים כעת בהגה של חיינו, עסוקים גם עכשיו, אפילו עכשיו, בעיצומה של "שעת חירום" לאומית וגלובלית, במה שחשוב בעיקר להם ולעתידם.
יש לנו סיבות רבות לחשוד שאלה שאוחזים כעת בהגה של חיינו, עסוקים גם עכשיו, אפילו עכשיו, בעיצומה של "שעת חירום" לאומית וגלובלית, במה שחשוב בעיקר להם ולעתידם
זו התמונה החלקית והמגמתית שנחשפה לעינינו בשבועות האחרונים: סוכני חרש של המוסד נשלחו לקצוות תבל להשיג מקלונים עם צמר גפן, וחזרו כדי לספר על זה לאילנה דיין הנרגשת; אמצעי מיגון בשווי עשרות אלפי שקלים שהוזמנו על ידי משרד ראש הממשלה נעלמו והועברו בדרך פלא לבית ראש הממשלה בבלפור;
ותיקי המבצעים המיוחדים של סיירת מטכ"ל נזעקו לתרום מניסיונם העצום בתחבול תחבולות; הם הצטרפו לאנשי פיקוד העורף, בוגרי 8200 וראשי המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית.
ובינתיים שר הבריאות לא מילא את הוראות המשרד שלו וחלה בקורונה וראש הממשלה והנשיא לא מילאו אחרי הוראות הריחוק והזמינו את ילדיהם לסדר, דבר שנאסר על כל האזרחים. זה אמור להרגיע אותנו?
ובמקביל הנצו החמ"לים המיוחדים. משתלטים על עוד ועוד בניינים במתחם בית החולים שיבא. וכולם אוישו בוותיקי מערכת הביטחון. שלושה חמ"לים שונים לרכש (של ציוד מיגון, תרופות ומכונות הנשמה). חמ"ל לניהול המשבר במוסדות הגריאטריים. חמ"ל לטיפול בחרדים ובערבים. חמ"ל שעוסק בניתוח דאטה.
חמ"ל שעוסק באיסוף וניתוח מידע מארצות אחרות. המון-המון חמ"לים ובהם המון-המון קצינים בהווה ובעבר עם המון-המון כוונות טובות אבל עם מעט מאוד ניסיון בהתמודדות עם מגפה והשלכותיה, ובלי גוף שמוסכם על כולם, ושמנהל את כל המשבר המורכב הזה מלמעלה. כי אל המשבר הזה הגענו גם עם מערכת פוליטית תקועה, מרוסקת, מבולבלת, מותשת, לא מתפקדת.
וכך ברור לכולם, שאת ההחלטות על גורלנו יקבל בסוף אדם אחד, שרובנו – כך הוכיחו תוצאות של שלוש מערכות בחירות – לא מאמינים לו ולא בוטחים בטוהר הכוונות שלו. אדם אחד, שאנחנו יודעים ששקוע ממש עכשיו בשאלות הרות גורל הנוגעות לעתידו האישי ובתכנון אסטרטגיית יציאה מורכבת משלושה כתבי אישום שהוגשו נגדו.
האם שנתו של מנהיגנו נודדת בלילות גם מצער ומדאגה לנו ולמיליוני האזרחים התמימים, שעולמם חרב עליהם השנה? האם כשהוא מתהפך על משכבו ולא מוצא מנוחה, הוא פונה לרעייתו ולוחש לה "אני לא מסוגל להירדם, אהובתי. מיליונים כלואים עכשיו בבתיהם. רבים מהם איבדו את פרנסתם. אני חש את כאבם ואת כובד האחריות שההיסטוריה הטילה עלי"?
ורעייתו טובת הלב, שידועה גם כמומחית ובקיאה בנפש האדם, מרגיעה אותו ואומרת "הרי אתה האיש המנוסה ביותר לעת הזאת. טוב שההגה בידיים שלך בשעת חירום כזו. ואתה יודע שאני והבנים נתמוך בך תמיד, ככל שתזדקק. אני בטוחה שתקבל את ההחלטות הנכונות לטובת העם כולו".
ואיך יכריע האיש שההגה בידיו בין שתי אסטרטגיות היציאה שהוצגו לו? את הראשונה גיבשו האסטרטגים של משרד האוצר, המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל ומכון המחקר גרטנר. הם לא מדברים על חזרה לשגרה שקדמה להתפרצות המגפה, אלא רק על "גיבוש שיגרה חדשה".
שיגרה שתכלול עוד זמן רב של ריחוק חברתי, הקפדה על שמירת מרחק בין עובדים שיחזרו בהדרגה למקומות העבודה, צמצום ישיבות משותפות למינימום הכרחי, חובת חבישת מסיכות מגן במרחב הציבורי, הצבת עמדות חיטוי ומדידת חום בכניסה למקומות ועוד.
על פי אסטרטגיית היציאה הזו, מוסדות החינוך יחזרו לפעילות בהדרגה – קודם החינוך המיוחד, הגיל הרך והגנים, תחת מגבלות קשוחות, ורק מאוחר יותר גם כיתות א-ג. על מסעדות, ברים, בתי קפה, תיאטראות, בתי קולנוע וכו' בכלל לא מדברים כרגע.
וזו עוד אסטרטגיית היציאה הידידותית שנשקלת עכשיו. כי אסטרטגיית היציאה שגיבשו במשרד הבריאות צוות המומחים של המשרד שהקים המל"ל (המטה לביטחון לאומי), קשוחה בהרבה. הם ממליצים לא להקל בכלל בסגר, עד שישראל לא תרד מתחת לעשרה חולים ביום, כשכרגע המספר קרוב למאה. הרגע הנכסף הזה, מסכימים כולם, יכול להגיע רק בעוד שבועות, אולי אפילו חודשים אחדים.
כך שאם נחזור לסיכום אלינו, קורבנות המשבר הזה, שכלואים עכשיו במוצבים המבודדים בלב הבוץ הקורונאי ומפחדים ממטעני הצד של המשבר הכלכלי: כנראה שהיציאה היחידה שמובטחת לנו בעתיד הנראה לעין היא רק יציאה איטית מדעתנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם