קצין, רופא וג'נטלמן: הבריטי שלחם בטיפוס במחנה הריכוז ברגן-בלזן

שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן לא הבטיח לניצולי השואה שיישארו בחיים ● במחנה השתוללה מגפת טיפוס חמורה, שדנה רבים מהם למוות ● קצין רפואה בריטי אחד זיהה את חומרת המצב, וניסה להציל כמה שיותר חיים ● ספר שכתבה בתה של אחת מניצולות המחנה, מביא את סיפורו של בריגדיר ה"ל גלין יוז

21/04/2020 09:59
שחרור ברגן-בלזן, מאי 1945 (צילום: AP)

כמה ימים לאחר שהיה לקצין הרפואה הראשון של בעלות הברית שנכנס ל"מחנה הזוועה" ברגן-בלזן, בריגדיר ה"ל גלין יוז החל בהקמת בית החולים הגדול באירופה. במסגרת המאבק בטיפוס וברעב שם, הקצין הבריטי היה צריך להחליט על דרכי פעולה הנוגעות לקבורה המונית, שיעורי תמותה וצריפים מוכי טיפוס. יוז, קצין מעוטר ממלחמת העולם הראשונה, קיבל מדי יום החלטות של חיים ומוות.

בספרה החדש, "כל זוועות המלחמה: נערה יהודייה, רופא בריטי ושחרור ברגן-בלזן", ברניס לרנר מתארת במקביל הפעולות ההרואיות שיוז ניצח עליהן ואת קורותיה של אמה, אחת האסירות שהוא שחרר. כאשר רחל גנות בת ה-15, אמה של לרנר, נשלחה לברגן-בלזן מאושוויץ, בלזן נכנס לשלב הקטלני ביותר שלו.

מחנה הריכוז, שנבנה עבור 4,000 אסירים, הכיל 60,000 קרבנות, רובם יהודים. עד תחילת אביב 1945, אלפי גופות כבר נערמו ברחבי המחנה. אנה ומרגוט פרנק היו בין 35,000 הקרבנות שמתו בחורף האחרון של מחנה בלזן, כשהטיפוס סיים את מה שהתחילו התנאים ההיגייניים המחרידים במחנה.

בריגדיר ה"ל גלין יוז (צילום: רשות הציבור)

בריגדיר ה"ל גלין יוז (צילום: רשות הציבור)

"רחל למדה שכשהקאפו הייתה מגיעה עם פח של מרק עכור, רק האסירות שהיו חזקות מספיק הצליחו להשיג לעצמן מעט", כותבת לרנר. "הרבה מהן דחפו את החלשות והחולות ודרכו עליהן; לפעמים אלו שעקפו את התור הוכו למוות".

בתחילת 1945, טרנספורט של אסירים הביא עימו את הטיפוס למחנה. הטיפוס, שתסמיניו כוללים פריחה, כאב ראש והזיות, הוא קטלני ביותר בתקופות מלחמה ורעב. האסירים בברגן-בלזן היו טרף קל ל"קדחת הטיפוס", כפי שהמחלה כונתה.

כשיוז הגיע למחנה, הוא נאלץ לקבל מיד החלטות של מיון ראשוני. מלבד ערימות הגופות שהיו פזורות במחנה, היו בו 60,000 ניצולים שנזקקו לטיפול רפואי דחוף.

"התכנית שלו, שהייתה ממוקדת מאוד, הייתה למיין את האסירים לשלוש קטגוריות", כותבת לרנר. "אלה שסביר שישרדו, אלה שסביר שימותו ואלה שעבורם טיפול רפואי דחוף היה הבדל של חיים ומוות".

שריפה טקסית של הצריף האחרון בברגן-בלזן, גרמניה, 1945 (צילום: רשות הציבור)

שריפה טקסית של הצריף האחרון בברגן-בלזן, גרמניה, 1945 (צילום: רשות הציבור)

בתחילת 1945, טרנספורט של אסירים הביא עימו את הטיפוס למחנה. הטיפוס, שתסמיניו כוללים פריחה, כאב ראש והזיות, הוא קטלני ביותר בתקופות מלחמה ורעב. האסירים בברגן-בלזן היו טרף קל ל"קדחת הטיפוס"

רפואה של פס ייצור

יוז, בעזרתם של צוות צבאי ושל 97 סטודנטים בריטים לרפואה, התמודד עם מאות מקרי מוות ביום גם לאחר שחרור המחנה ב-15 באפריל. הוא הורה לקציני הרפואה שלו להיכנס לכל צריף ולקבל הכרעה מהירה.

"האם לאותו אדם יהיה סיכוי טוב יותר לשרוד אם הוא יפונה לקבלת טיפול בסיסי? מאמצי ההצלה התבססו על העיקרון הזה", כותבת לרנר, חוקרת בכירה במרכז לאישיות ואחריות חברתית באוניברסיטת בוסטון. אמה של לרנר צפתה בחברותיה מתות מטיפוס, והוכתה כמעט עד מוות בידי אסירות אחרות. היא גם חלתה בשחפת, מחלה שהשפיעה על בריאותה במשך העשורים הבאים.

"בכל בוקר הגיעו אל מחנה הנשים עגלות כדי לאסוף את הגופות – שהיו עירומות וחשופות לגמרי – לאחר שהאסירות הוציאו אותן מהצריף וערמו אותן בחוץ", כותבת לרנר. "הגופות הנוקשות הושלכו בפינות המחנה".

יוז, בעזרתם של צוות צבאי ושל 97 סטודנטים בריטים לרפואה, התמודד עם מאות מקרי מוות ביום גם לאחר שחרור המחנה ב-15 באפריל. הוא הורה לקציני הרפואה שלו להיכנס לכל צריף ולקבל הכרעה מהירה

"יש מה לעשות עבורם"

למרות שאמה של לרנר מעולם לא פגשה את יוז, היא למדה על אודותיו – ועל פרטים הקשורים בשחרורה – דרך המחקר של בתה. במהלך עשור עבודתה על הספר, לרנר חילצה פרטים רבים מאמה, כיום בת 90. לרנר הצליחה לשרטט דיוקן של חיי משפחתה של אמה לפני המלחמה ולהתחקות אחר קורותיהם של קרוביה.

מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לרנר דיברה עם אנשים שהכירו את יוז, שהלך לעולמו ב-1973. לפי כל הדיווחים, יוז היה אדם הומניטרי גדול שנודע כ"אוסקר שינדלר" הבריטי בזכות מעשיו ההרואיים במחנה. כשהיא נשאלת באילו אסטרטגיות השתמש יוז כדי לחסל את המגפה שם, לרנר מציינת את גיוס הצבא הבריטי.

מחברת הספר ברניס לרנס (צילום: courtesy)

מחברת הספר ברניס לרנס (צילום: courtesy)

"הצבא היה רציני, והם עבדו מהר מאוד" היא אומרת. "הם לא יכלו להיכנס מהר מספיק ולא היה להם כוח אדם מספיק בשביל מצב כמו שיוז נתקל בו". בבית החולים שהקים, שהיה לגדול ביותר באירופה, יוז פיקח על הטיפול ב-13,000 אסירים לשעבר מבין הניצולים. "זה היה מרוץ כנגד הזמן", אומרת לרנר.

במסגרת הפעולות הנחושות שנקט יוז, הצבא השתלט על בית חולים סמוך ופינה ממנו את החולים הגרמנים כדי לפנות מקום לקרבנות המחנה. הוא גם ארגן במקום "סיורים" של מאות מושלים וראשי יישובים גרמנים מהאזור, כדי להכריח אותם להיות עדים במו עיניהם למה שהתרחש בשמם.

"בלזן היה מתועב במיוחד ביחסו לבני אדם", אמר יוז לאחר המלחמה. "לא היה דבר דומה לזה בהיסטוריה. חייהם של קרבנות ההתנהגות הנתעבת הזאת צומצמו לכדי קיום תת-אנושי, ואנו היינו קומץ אנשים מותשים ממלחמה שמנסים להציל את אלה שעדיין ניתן היה להצילם ולשכך את ים הסבל ואת עומק הייסורים".

יוז, שעבד "בצורה שיטתית וכמו במפעל", אומרת לרנר, חיסל את אחיזתם של הטיפוס ושל מחלות אחרות במחנה. כל הבגדים רוססו בדי-די-טי והמשאבים מוצו עד תום. "ואז הוא שרף את המקום", אומרת לרנר.

"יוז נתן את ההוראה", היא כותבת בספרה. "הצלמים הצבאיים תפסו במצלמתם את צריף 47 עולה בלהבות, יחד עם תמונתו של היטלר, ואת יוז מתייעץ עם עמיתיו על רקע העשן. מעל הסצנה הדרמטית הזו מתנוסס דגל בריטניה".

"יוז נתן את ההוראה", היא כותבת בספרה. "הצלמים הצבאיים תפסו במצלמתם את צריף 47 עולה בלהבות, יחד עם תמונתו של היטלר, ואת יוז מתייעץ עם עמיתיו על רקע העשן. מעל הסצנה הדרמטית הזו מתנוסס דגל בריטניה"

זמן קצר לאחר השחרור בברגן-בלזן, גרמניה (צילום: רשות הציבור)

זמן קצר לאחר השחרור בברגן-בלזן, גרמניה (צילום: רשות הציבור)

מסע צלב מתמשך

במסגרת הקריירה שלו אחרי המלחמה, יוז המשיך להילחם למען חייהם וכבודם של אנשים. לאחר שביקר במאות בתי חולים ומוסדות סיעודיים, הוא כתב דוח רב השפעה, "לבסוף שלווה: סקר על טיפול סופני בממלכה המאוחדת".

בדוח שכתב עבור הממשלה, יוז קונן על המחסור במשאבים לטיפול באוכלוסיות החולים והקשישים. הוא קרא להגדלת המימון למערכות שנסמכו לרוב על קבוצות דתיות ועל מתנדבים, ובכך תרם להקמת שירות הבריאות הלאומי של בריטניה.

"כל זוועות המלחמה" מאת ברניס לרנר, שיצא לאור ב-2020 (צילום: courtesy)

עטיפת הספר של ברניס לרנר (צילום: courtesy)

בשלב האחרון של חייהם, הוא כתב, חולים סופניים צריכים להרגיש "תחושת ביטחון, שהם לא לבדם, שיש מי שדואג להם ויש מה לעשות עבורם".

לדברי לרנר, "יוז באמת היה אמפתי, הוא ראה את הקורבנות כבני אדם". היא מוסיפה כי לא כל הקצינים הבריטים נודעו ביחס הומניטרי כלפי ניצולי שואה.

"יוז החשיב כל ניצול מברגן-בלזן לאדם שהוא הציל באופן אישי", היא כותבת. "כמי שלא יכול היה למנוע את מותם של אלפי אנשים, הוא אימץ הזדמנות שהגיעה 15 שנה לאחר השחרור – הוא הורה על טיפול אנושי בחולים בימיהם האחרונים".

יוז קונן על המחסור במשאבים לטיפול באוכלוסיות החולים והקשישים. הוא קרא להגדלת המימון למערכות שנסמכו לרוב על קבוצות דתיות ועל מתנדבים, ובכך תרם להקמת שירות הבריאות הלאומי של בריטניה