בשבועיים האחרונים מסתובב ברחבי צמרת השירות הציבור מכתב תלונה חמור ששוגר למבקר המדינה, עם העתקים למשרד המשפטים, להסתדרות העובדים ולנציבות שירות המדינה, ובו תיאור של תקרית אלימות קשה.
תחת הכותרת: "תלונה אודות אלימות פיזית מנכ"ל משרד התיירות אמיר הלוי", מתאר המכתב כיצד תקף, לכאורה, מנכ"ל משרד התיירות בשבע השנים האחרונות, אמיר הלוי, עובדת בכירה במשרדו, בצירוף פרטים על תקרית בעלת מאפיינים פליליים מובהקים, שהתרחשה, לכאורה, ב-23 במרץ, כמעט ללא סייגים:
"במסגרת ישיבה שהתקיימה בלשכתו של אמיר הלוי, התעצבן והשתולל עד כדי הטחת קללות בעובדת המשרד תוך תנועות ידיים מאיימות… השיא היה כאשר הוא זרק על עובדת המשרד את הפלאפון בחוזקה אשר פגעה בה!!! (הטעויות בעברית וסימני הקריאה במקור, א"ה). מדובר בחציית קו אדום קיצונית, אלימה, פיזית, פלילית ומסוכנת של בכיר במגזר הציבורי כלפי אישה שיש להוקיעה לאלתר ולטפלה במלוא חומרת הדין".
בתחתיתו של המכתב אנונימי, חתומה "התנועה לאיכות השלטון", גוף בעל שם ומעמד מרכזיים הפועל למען הניקיון הציבורי והמאבק בשחיתות. הכותב האלמוני מדגיש במכתב כי התקיפה, לכאורה, לא קרתה במחשכים, ונטען בו כי מבין בכירי המשרד יש שורה ארוכה של "אנשים שיכולים לאשר את פרטי האירוע האלים".
ואכן, לא פחות משישה בעלי תפקידים במשרד מוזכרים בשמם במכתב, בצירוף מספרי הטלפון הניידים שלהם. לא מדובר בעובדים זוטרים, כי אם ביועץ המשפטי של המשרד, סמנכ"ל התשתיות, יו"ר ועד העובדים ועוד. רק הושט היד וטלפן אליהם.
כיאה לעידן הוויראלי, המכתב הפך לשיחת היום במשרד התיירות, ונדד החוצה די מהר. לזמן ישראל נודע כי בין השאר הגיע המכתב למנכ"לים אחרים בשירות הציבורי, הופץ על ידי לוביסט, ונחת אצל לפחות שני כתבים בכירים בעיתונות, ואלה מיהרו לבקש תגובות מהמנכ"ל ומהעובדת לקראת פרסום פרטי האירוע במהדורת חדשות מרכזית ובעיתון גדול מאד. אחרי פרסום כזה, יודעים כולם, העובדות כבר הרבה פחות משנות, ובבת אחת מתחילה מלחמת גרסאות שנפסקת רק כשנמצא קתרזיס כלשהו או רגיעה טבעית.
תקיפת עובד והשלכת חפץ קהה לעברו, באירוע ששורה של עובדים יכולה לאשר אותו, אינה משתמעת לשני פנים. לא צריך "להוכיח מרות" ואין הרבה מקום לפלפולים: מדובר בעבירה פלילית לכל דבר. דין "תקיפה" (כמו "מכה" או "דחיפה" או הפעלת כוח) הוא עד שנתיים מאסר.
אבל במקרה המדובר מתוארת "תקיפה של עובד ציבור" (עד שלוש שנים מאסר) כאשר המנכ"ל התוקף היה "מזוין בנשק קר" (עד חמש שנות מאסר). אמנם המכתב לא מתאר אם העובדת נפצעה (בכל זאת, מכשיר טלפון ממרחק כמה מטרים שפגע בה "בחוזקה"), אך גם ללא נזק מדובר במעשה דוחה ומשפיל במיוחד.
לא ראיתי את משה רבנו
יש רק בעיה אחת עם המכתב המפורט הזה: רובו פייק. מישהו שמע מעשייה והחליט לתפור פה סיפור מבית כלא מעשיהו, וזה כמעט הצליח לו.
נתחיל במכתב: מתברר כי התנועה לאיכות השלטון לא קשורה למכתב הזה, ובוודאי שאינה חתומה עליו. "זה שקר וכזב. בדקנו את העניין – המכתב הזה מזויף ולא נכתב מטעמנו", מבהיר מנכ"ל התנועה, עו"ד אליעד שרגא, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אין לי מושג מה כתוב שם, אבל המכתב בוודאי לא עבר את המסננת של התנועה לאיכות השלטון, ובדקתי את זה בכל המחלקות, כולל מחלקת פניות הציבור. אנחנו נגיש תלונה למשטרה על שימוש מזויף בשם שלנו".
גם מבין בכירי המשרד שיכולים "להעיד על המתרחש", כפי שנכתב במכתב, לא מצאנו איש שעומד מאחורי הדברים. למעשה, רוב הבכירים ששוחחנו אתם מסתייגים מהמכתב נחרצות, ואינם יכולים "להעיד" על כלום, מכיוון שאף אחת מהדמויות המפורטות במכתב בשמן המפורש, לא שהה במקום כאשר האירוע התרחש. ככל שהצלחנו לברר, איש מהם גם כלל לא נתן הסכמה לצרף את שמו לתלונה.
כך, למשל, היועץ המשפטי של המשרד הסתייג מהמכתב, כינה אותו "הזוי", המליץ למנכ"ל לפנות לנציבות בתלונה על ניסיון תפירת תיק, וניסח מכתב איום בתביעת דיבה לכלי תקשורת שיפרסם את הסיפור.
עובדת בכירה נוספת המוזכרת במכתב אישרה בפנינו כי לא הייתה נוכחת באירוע המדובר, ולא אישרה את השימוש בשמה. מנהל אחר המוזכר במכתב הבהיר כי אינו מכיר את ה"אירוע" וציין כי הוא רואה בעצם אזכור שמו ואזכורה של עובדת הכפופה אליו, חלק מניסיון לתפירת תיק גם נגדו. "מישהו רוצה לסבך גם אותי, כאילו ידעתי ולא דיווחתי. מישהו מנסה להתנקם גם בנו".
גם יו"ר ועד העובדים של משרד התיירות, עמי חמץ, המוזכר במכתב, ונחשב למי שנמצא במערכת יחסים עכורה עם המנכ"ל הלוי, חושב שהמכתב חמור מאד. "לא ראיתי את המכתב הזה", אמר לזמן ישראל. "אין לי שמץ של מושג מהמכתב הזה. איך אני יכול להתייחס למשה רבנו אם לא ראיתי אותו. לא ראיתי, אני לא מעורב בזה. אם הייתי רוצה להגיד משהו לאמיר, אני יודע להגיד בפנים ולא דופק חשבון לאף אחד. אני מפחד רק מבורא עולם, לא מבן אנוש. מי שכותב מכתבים אנונימיים הוא בן אדם שפל לפי דעתי".
אבל השתמשו בשם שלך ובטלפון שלך.
"אני מופיע במכתב? אתה מחדש לי. אם מישהו משתמש בשם שלי שיהיה גבר. אם מישהו הפיץ את דיבתי אני לא אתבע רק אותו, אני גם אשבור לו את הפנים. אין לי שמץ של מושג מה עומד מאחורי המכתב הזה".
אז מה בכל זאת קרה במשרדו של המנכ"ל ב-23 במרץ? בין הנוכחים במקום – שניים בתוך המשרד ושניים בסמוך לו במסדרון, יש מעט מאד מחלוקת על העובדות. המנכ"ל הגיע למשרד במצב רוח שתואר כ"עכור" והתיישב לפגישה עם ראש המטה שלו.
זמן קצר אחר כך, העובדת – שככל הנראה בינה לבין המנכ"ל שוררת מתיחות מזה תקופה לא מבוטלת – נעמדה בפתח החדר כדי לשאול שאלה הקשורה בבקשה לראיון בתקשורת. הלוי התפרץ, ועל פי אחד הנוכחים צעק: "נמאס לי! את לא רואה שאני באמצע שיחה? ראיתי את ההודעה שלך בווטסאפ אענה לך אחר כך", ואז השליך את הטלפון בכעס על הרצפה. העובדת הייתה נסערת ועזבה את החדר. מאוחר יותר התנצל המנכ"ל על התנהגותו.
עד כאן בעיקר מדובר ברכילות פנים-משרדית עם עניין ציבורי מוגבל. ייתכן שבכתבת פרופיל על הלוי, לו הייתה נכתבת, תקרית כזאת הייתה מוזכרת. הלוי צבר לעצמו כמה אויבים במשרד, למשל כאשר נלחם לפני כמה שנים בעוצמה בחברה הממשלתית לתיירות (חמ"ת) הכפופה למשרד התיירות, אשר ספגה הערות ביקורת ממבקר המדינה ועמדה במרכזם של כמה תחקירים על התנהלות בלתי תקינה. יש מי שלא אוהב את סגנונו ורואה בו כוחני, אחרים משבחים אותו על שדרוג הענף. אך העמדות המנוגדות הללו לא רלוונטיות לתקרית שבפנינו.
בהתכתבויות פנימיות מאשרת גם העובדת הבכירה עצמה שהטלפון מעולם לא נזרק לעברה, ולפיכך מעולם לא הופעלה נגדה אלימות פיזית:
"המנכ"ל הטיח את הטלפון ברצפה, לא עלי". גם בהתכתבות איתנו היא מבהירה: "כמובן שאני לא עומדת מאחורי המכתב, אם הכוונה לשאול אם אני שלחתי אותו או פעלתי שישלחו אותו. יש כמה פרטים מאד לא מדויקים שם".
בינתיים, הלוי הגיש תלונה במשטרה על "שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר". "מדובר בטענות מופרכות, והראיה לכך היא העובדה שמדובר במכתב שזויף תחת שם של תנועה מוכרת ומכובדת, מה שמהווה עבירה פלילית, ולכן הגשתי תלונה במשטרה", אמר הלוי לזמן ישראל. "יש הבדל מהותי בין להביע כעס על עובד ואופן התנהלותו, שהוא דבר לגיטימי כמו אצל כל מנהל אחר, לבין להמציא בדיות.
"יתרה מכך, בשל הכבוד שאני רוכש לעובדות ולעובדי משרד התיירות, במקרה הזה שוחחתי עם העובדת ואף התנצלתי על הטון. מהצד השני, אני לא אתפשר על מקצועיות ולא מוכן לספוג הכפשות מגורמים בעלי אינטרס שבאופן מוזר צצים רק סביב שינויים אסטרטגיים או ארגוניים במשרד, ודאי בתקופה זו כשיש צורך עז בהחזרת הישגי התיירות ובחיזוק הכלכלה הישראלית".
הלוי הגיש תלונה במשטרה על "שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר". "מדובר בטענות מופרכות, והראיה לכך היא העובדה שמדובר במכתב שזויף תחת שם של תנועה מוכרת ומכובדת, מה שמהווה עבירה פלילית"
במקביל פנה הלוי לנציבות שירות המדינה בטענה כי מנסים לתפור לו תיק, ושלח באמצעות היועץ המשפטי של המשרד מכתב איום בדיבה לכלי תקשורת אשר ביקשו לפרסם את התלונה הכוזבת.
בסביבת הלוי משוכנעים שהיוזמה למכתב הגיעה מגבוה, ורומזים לכיוונם של גורמים ניהוליים בעולם התיירות, שלא קיבלו את מבוקשם ונמצאים בסכסוך עם המנכ"ל. "מדובר בגורמים פוליטיים מובהקים, שחלקם מקורבים למפלגת הליכוד, וניסו לייצר שיח כוזב במערכת הפוליטית, כדי להביא להדחת המנכ"ל", טוענים מקורביו.
"יריבים של אמיר בתחום רודפים אותו בכל מקום, ממציאים עליו סיפורים ויורדים למקומות הכי נמוכים", אמר אחד ממקורביו. ואכן, מנהל בכיר בשירות הציבורי, המקורב להלוי, קיבל שיחת טלפון שבה נאמר לו כי "אמיר מזה כבר לא יצא. הוא גמור".
תפירת תיקים לחושפי שחיתויות
המקרה של הלוי הוא אחד מאותם מקרים נדירים שבהם ניתן בנקל (יחסית) לברר מה קרה באמת. "בזכות" הזיוף המרושל והמכתב העילג שרצוף בהמצאות, ובגלל שבלהט לתפור תיק שורבבו שמות של "עדים" אשר כלל אינם עדים, וזאת מבלי לבדוק איתם מראש את נכונותם להעיד.
אבל ברוב המקרים של תפירת תיקים המידע עמום הרבה יותר. ובעזרת "מכתב אנונימי", ניתן להכפיש בקלות עובדים על ידי יצירת שיח רכילותי ללא צורך במסד עובדתי כלשהו, מתוך תקווה שמשהו בסוף יתפוס, אפילו אם הוא מופרך.
גם עו"ד שרגא מעיד שזו לא הפעם הראשונה שבה משתמשים בשם התנועה לאיכות השלטון כדי להלבין תלונה: "זאת פעם חמישית שאנשים מנסים לזייף מכתבים בשמנו ומנסים להעליל באמצעותנו עלילות על אחרים", הוא אומר.
עו"ד חי בראל יו"ר עמותת "עוגן" לחושפי שחיתויות, עושה הפרדה ברורה בין תלונות אנונימיות לתלונות חתומות על ידי גורם מזוהה. "אנחנו מסננים את התלונות שמגיעות אלינו. אנו מודעים לרצון של גורמים לייצר לעתים שיח מכפיש ללא הצדקה, ולכן אנחנו דורשים שמי שמתלונן אצלנו יעבור סף בסיסי עם שתי דרישות: אימות של זהות – כלומר שם וטלפון של מתלונן שאפשר לחזור אליו ולוודא שהוא עומד מאחורי התלונה ויכול לסייע בבדיקת העובדות, וכן תשלום בסיסי של 220 שקל. בלי שתי אלה – לא נתייחס לתלונה ולא נבצע בדיקה".
התשלום שמתאר בראל הוא מעין "דמי רצינות". "מי שרוצה להעליל עלילה בדרך כלל לא יחתום את שמו ולא ישים כסף, גם אם מדובר בסכום נמוך. ואחרי הסינון הזה נתחיל תהליך משמעותי של בדיקת הראיות לפני שנפרסם את תוכן התלונה.
"לפעמים ניגש עם החומר למשטרה, ולפעמים ננסה לגייס את העיתונות החוקרת. אבל לא נפרסם פרטים לפני שיש משהו מגובש ראייתית. לפעמים אני גם דורש להעביר את המתלונן בדיקה של מכונת אמת. זה לא שאני מאמין במכשיר הזה במיוחד, אלא שגם כאן מדובר יותר בבדיקה של רצינות כוונות המתלונן".
את הגישה המחמירה הזאת רשויות המדינה לא מאמצות, וברוב הרשויות ניתן לפתוח בבדיקה פנימית או משמעתית גם במקרים של תלונה אנונימית.
עו"ד בראל סבור שהסיבה המרכזית היא המוטיבציה של לא מעט רשויות לקבור את האמת או לפחות להשאירה פתוחה לפרשנות גמישה בהתאם לנסיבות. כך הממסד יכול לרדוף עובדים "סוררים" באמצעות תלונות סרק, ולנצל את מערכת ההשמצות כדי למנוע חשיפת שחיתות.
"בסיפור שאתה מתאר יש, לכאורה, תפירה של תיק נגד בכיר, על ידי הפצת עלילה, אולי על ידי בכירים אחרים. אני מכיר את התופעה מהרבה מקרים, אבל בדרך כלל תופרים תיקים דווקא לעובדים זוטרים יותר, כאלה שביקשו לחשוף שחיתות ועכשיו המערכת רוצה להשתיק אותם. אז היא תופרת להם עבירות משמעת על ימין ועל שמאל, פעמים רבות על בסיס תלונות אנונימיות ושמועות סתמיות.
"אז רשמית המדינה מצהירה שהיא תומכת בחושפי שחיתויות – הנה, היא אפילו מעניקה אות מיוחד לחושפי שחיתות מטעם הנשיא. אבל בפועל, היא ממשיכה לטפח ערוץ של תפירת תיקים כדי לפגוע בעובדים שמקשים על המערכת".
"רשמית המדינה מצהירה שהיא תומכת בחושפי שחיתויות – הנה, היא אפילו מעניקה אות לחושפי שחיתות מטעם הנשיא. בפועל, היא ממשיכה לטפח ערוץ של תפירת תיקים כדי לפגוע בעובדים שמקשים על המערכת"
השיטה פרימיטיבית לכאורה, אבל אפקטיבית. "בהרבה מקרים ברגע שעובד מתלונן על שחיתות במקום העבודה מתחילים לצוף פתאום 'תלונות' עליו", מעיד עו"ד בראל. "הרבה פעמים מדובר בשטויות של ממש. אבל למרות שמדובר בשטויות – מישהו דואג לבצע 'בדיקה', שהיא כמובן חירטוט, והתלונה נכנסת לתיק האישי של העובד לנצח נצחים. ועכשיו במקום לחשוף שחיתויות העובד צריך לרדוף אחרי שמו הטוב, כדי לטהר אותו".
עו"ד בראל נזכר למשל במקרה של איציק זקשבסקי מכרמיאל, חושף שחיתויות בחברת החשמל בצפון אשר חשף "גניבת" חשמל בשווי רבבות שקלים בידי מנהליו. מאותו הרגע התמלא תיקו האישי בערימה ענקית של סירחונות, חלקן כתוצאה מ"טיפים" אנונימיים. השיא היה כאשר הציל כלב תועה והשיבו לבעליו – אך למרות המעשה האצילי הופיעה בתיק האישי שלו טענה כי "גנב כלב".
האדם הסביר יגיד: תלונות שווא לא יחזיקו מים. קצת רכילות משרדית, אולי קצת אי-נעימות וזה יעלם, לא?
בראל: "במציאות הרבה יותר קשה למחוק תלונות שווא, כי הרבה פעמים רשויות החקירה משתפות עימן פעולה. למשל אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה. יש עכשיו תיק שאני מטפל בו על עובד שהתעמרו בו ברשות המסים ותפרו לו תיק. לנציבות שירות המדינה יש אגף חקירות בתוך אגף המכס והמע"מ, אז מישהו בכיר מצלצל לחוקר באגף החקירות ואומר 'אני מבקש שנחקור את זה ואת זה'. והנה, יש חקירה. כן, היא תסתיים כנראה בזיכוי אבל עד שיושג הזיכוי חושף השחיתות עסוק רק בלהגן על הישבן של עצמו.
לפעמים מדובר בשטויות של ממש. אבל למרות זאת – מישהו דואג לבצע 'בדיקה', שהיא כמובן חירטוט, והתלונה נכנסת לתיק האישי של העובד לנצח נצחים. ועכשיו במקום לחשוף שחיתויות העובד צריך לרדוף אחרי שמו הטוב
"יש לי כבר לפחות ארבעה זיכויים כאלה ברשויות מקומיות, ובאף אחד מהם לא שילמו שום פיצוי לעובד ששמו הוכפש. זה מצב של 'וין וין' מבחינת המערכת: אם משהו שלילי 'ידבק' בעובד הם יצליחו לסלק אותו, ואם הוא יזוכה אז לפחות הרוויחו זמן שבו הורידו אותו מעל הגב של המערכת".
צריך להפעיל גישה מידתית
למרות הנזקים הברורים, ככל הנראה אין דרך להתעלם לחלוטין מתלונות אנונימיות במקומות עבודה, בוודאי כאשר מדובר בשירות המדינה.
במקרים של הטרדה מינית, התלונות האנונימיות מהוות חלק בלתי-נפרד מהחוק למניעת הטרדה מינית, ובלעדיהן לא ניתן יהיה לבער חלק ניכר מההטרדות מיניות. להזדהות של הקרבן במקרה של הטרדה מתלווה בושה, ורק התייחסות אנונימית תסייע לה לחצות את הרוביקון ולהגיש תלונה.
עם זאת, בשנים האחרונות נשמעה ביקורת גם על תלונות אנונימיות בתחום ההטרדות המיניות. בעיקר הכתה גלים הודעתו של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך לפיה מכתבים אנונימיים בכלל כולל כאלה הכוללים תלונה בגין הטרדה מינית מצד שוטרים או קצינים במשטרה לא יטופלו, לנוכח העובדה שמרביתם קשורים ל"חיסולי חשבונות", כהגדרתו.
הדברים נאמרו על רקע שורה של פרשיות הטרדה מינית בקרב בכירי המשטרה, בהן הפרשה במסגרתה נאלץ לפרוש ראש אגף החקירות ניצב רוני ריטמן, לאחר שננזף על ידי המפכ"ל. ריטמן ומקורביו טענו כי נתפר לו תיק, בין היתר בגלל חקירות נגד ראש הממשלה.
עו"ד בראל, אשר יצג את רפ"ק צ', המתלוננת נגד ריטמן (שטענה אף היא שנתפר לה תיק כאשר הוגשו נגדה אישומים, אשר כולן בוטלו בסופו של דבר), שולל את עמדת אלשייך באופן נחרץ: "אי אפשר להתעלם מתלונות אנונימיות על הטרדה מינית. שמעתי את המפכ"ל אומר שיותר לא יתייחסו לתלונות כאלה ובעיניי זה מגוחך. אבל כן הייתי רוצה לראות את המדינה מבצעת הפרדה בין תלונות על הטרדה מינית שיכולות להיות אנונימיות, לבין תלונות אחרות כמו שחיתות שבהם הייתי מעדיף שהמתלונן יזדהה, כפי שאנו דורשים בעוגן".
עו"ד שי מרקוס אשר שימש יועץ משפטי למספר ארגונים גדולים (דוגמת רשת קו-אופ ישראל, והקרן הקיימת לישראל) ובעברו היה גם נציב קבילות הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, סבור שגם בתחומים אחרים, שאינם קשורים בהטרדה מינית, לא ניתן להתעלם לחלוטין מתלונות אנונימיות.
"הגישה השמרנית אומרת: נקבע מדיניות לפיה לא מתייחסים לתלונות אנונימיות בכלל, שזו גם דרך התגוננות לפיה לא לוקחים סיכון בכלל. אגב, גישה זו לא מונעת מאנשים להתלונן, אלא רק מתנה זאת בהזדהות.
"עם זאת, הגישה הנכונה לדעתי היא מידתית ומחייבת קריאה ביקורתית של התלונה האנונימית ובחינה ראשונית של רצינותה, הפרטים בה, והאם ניתן לאמת את הטענות בדרך אחרת. זו דרך התגוננות נכונה.
"אי אפשר להילחם בתלונות שווא בעילום שם, תהא מטרתן אשר תהא, אך בהחלט ניתן להתגונן מפניהן. יש להתייחס לתלונה בעילום שם בחשדנות רבה ומתוך הבנה והכרה בכך שברובם המכריע של המקרים המדובר בהכפשות וניסיונות שונים ומשונים לסגירת חשבונות.
"אם התלונה איננה כולה דברי בלע ולשון הרע סתם, היא כוללת פירוט עובדתי הניתן לבדיקה ואימות, ועל-פניו היא מעוררת חשש סביר לביצוען לכאורה של עבירות או לחריגה מכללי המנהל התקין, יש לדעתי מקום לבדיקה ראשונית מוצנעת ואימות העובדות הנטענות".
מרקוס סבור שגישה מידתית הבוחנת גם תלונות אנונימיות בזהירות הראויה, ולא מתעלמת מהן באופן קטגורי, מתיישבת גם עם הוראות החוק.
"סעיף 59 של חוק סדר הדין הפלילי קובע שהמשטרה תפתח בחקירה כשנודע לה על ביצוע עבירה בתלונה 'או בכל דרך אחרת'. במילים אחרות, על המשטרה לבדוק כל מידע שהגיע אליה, גם אם בדרך אנונימית.
"אם התלונה איננה כולה דברי בלע ולשון הרע סתם, אלא פירוט עובדתי הניתן לבדיקה ואימות, ועל-פניו היא מעוררת חשש סביר לביצוען לכאורה של עבירות או לחריגה מכללי המנהל התקין, יש מקום לבדיקה ראשונית"
"להבנתי הוראה זו נכונה לגבי כל גורמי הפיקוח והאכיפה, למשל פקחי בנייה או גופי חקירה פנימיים, למשל, בתחום המסים. אלה יפתחו בחקירה רק לאחר שיבדקו את הפרטים ויגיעו למסקנה שיש תשתית ראייתית מספקת לחשד לביצוע עבירה. אני מניח שעקרון זה חל גם לגבי אכיפה משמעתית במקום העבודה.
"לעומת זאת, גורמי ביקורת פנימיים יכולים לקבוע לעצמם את הכללים לכאן או לכאן, אבל חייבים לפרסם את המדיניות שלהם באופן ברור".
בתפקידיך יצא לך להתמודד עם תלונות שווא במטרה להכפיש עובד או יריב?
"טיפלתי במספר מקרים, שלגביהם היה ברור על-פניו או לאחר בירור ראשוני, שהרקע שלהם היה נקמנות או ניסיון לקדם אינטרס אחר על-חשבון הנילון. רוב המקרים היו קשורים לאירועים פוליטיים כגון בחירות (ועדי עובדים למשל) או מינוי של בעלי תפקידים.
"קבוצה שנייה של תלונות קשורה לאלימות מילולית או פיזית והטרדות מיניות במקום העבודה. וזכור לי מקרה בולט אחד באחד מהארגונים אותם ליוויתי, שבו תלונה אנונימית דווקא הסתיימה, אחרי בדיקה יסודית, בהדחתו של בכיר".
במקרה של הלוי העיתונות הלהוטה לפרסם נכנסה לפעולה מהר מאד, אבל הפעם הפרסום נעצר, לפחות לעת עתה, אולי בגלל תגובה נחרצת של הלוי והיעוץ המשפטי של משרד התיירות.
עם זאת בעבר כבר הוכיחו עיתונאים שכאשר קיים באוויר 'מסמך', הם לא מהססים לפרסמו גם מבלי לבדוק אם התוכן הכתוב בו אמיתי.
המקרה הבולט ביותר הוא כמובן "פרשת מסמך הרפז", שהתחילה בכלל בתור "פרשת מסמך גלנט"', עם מכתב המתאר קנוניה שנועדה להאדיר את המועמד לרמטכלות אלוף יואב גלנט, על חשבון מועמדים אחרים.
אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל פירסמו את המכתב במהדורת "אולפן שישי", מבלי לבדוק את אמיתות תוכנו כלל. המסר של העיתונאים היה: יש מסמך – יש ידיעה עיתונאית, ואתם הצופים תוכלו להחליט אם אתם מאמינים לו או לא. רק שבועיים מאוחר יותר הודיעה המשטרה באופן חד משמעי שהמסמך זויף. בינתיים רעשה צמרת המטכ"ל בהאשמות.
בהרבה מקרים תלונה (אנונימית או לא) תובא לקבורת חמור לאחר חשיפת השקר. מעטים המקרים בהם תתבצע חקירה מקיפה שמטרתה לחשוף כיצד נתפר התיק ומדוע, ותעמיד לדין את האחראים לתפירתו. בעידן של הפצת שמועות בווטסאפ ממילא קשה עד בלתי אפשרי לגלות מאיפה הפייק התחיל וכיצד נדד לכל מקום ואתר.
מקרה נדיר שבו נחשפה הקנוניה במלואה, ועוד בבית המשפט העליון, הוא העלילה סביב עו"ד אורי דניאל, אשר ארבע נשים האשימו אותו באונס. שופטי העליון קבעו כי הנשים שכרו משרד יחסי ציבור במטרה להכפיש את שמו של עורך הדין באופן שיטתי על ידי הפצת עלילת שווא על אונס. השופטים גם פסקו כי כל אחת מהארבע תשלם לעו"ד כהן פיצוי של כחצי מיליון שקלים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני דוקא מכירה סיפור מאד דומה שאכן קרה באחד ממשרדי הממשלה לפני שנים אחדות ואותו מנהל בכיר קיבל דוקא את מפעל הטסטים שהופרט ממשרד התחבורה, בטוענה שצריכים אנשים ישרים, רמז לכך שהיו בוחנים בודדים במשרד הרשוי שסרחו. מין הפח אל הפחת