לא מזמן, לפני כמה שבועות בעולם אחר מאד, מחנה השמאל-מרכז מצא עצמו מוטל שדוד כגופה מכוסה בוץ בצד הדרך. חציית הקווים של מי שזכה לכינוי "רב עלוב" בני גנץ ערב פרוץ הקורונה היתה חתיכת פצצה. מה יכול לגרום לרץ מרתון שמוביל במירוץ לרצות להגיע למקום השני? המה הסער – ולא נענה.

מידת האכזבה התעצמה לנוכח מערכות הבחירות האחרונות שהיו קרב איגרוף דוחה כיאה לאחד מוצלח. אמת אחת הוחלפה באחרת בהינד עפעף והנה גם בני שלנו הפך לסוכן כפול. אולי כמו שאומרים באמת "יש עליו" והוא קפץ על המוקש כי גם ככה לא באמת התכוון להתמודד.

לא מזמן, לפני כמה שבועות בעולם אחר מאד, מחנה השמאל-מרכז מצא עצמו מוטל שדוד כגופה מכוסה בוץ בצד הדרך. חציית הקווים של מי שזכה לכינוי "רב עלוב" בני גנץ ערב פרוץ הקורונה היתה חתיכת פצצה

עוד בטרום הקורונה, מעשהו של גנצשכנזי (בני גנץ וצילו, דמות הרפאים אשר טיבה טרם הובהר סופית – גבי אשכנזי) לפצל את כחול לבן תמורת כלום מוחלט, שלרגע קט לפני שלושה שבועות התהווה להבטחה רפה לתפקיד שר החוץ – לא היה בתגובה לקמפיין עצמו שהיה מעולה ברמות, אלא בתגובה לסנטימנט. אחרי חודשים ארוכים של מאבק אינטנסיבי ומלוכלך שבסופם קיבל גנץ את המנדט להרכבת הממשלה, הוא בחר לחבור לרוה"מ נתניהו, לוותר על המנדט תחת אצטלת "המצב הבריאותי" והשיתוק הכלכלי, כאומר שאין זה אלא צו השעה. תכלס – זה היה אולי הויתור הכי ג'נטלמני שראינו פה כבר המון זמן ולפי יישום הנהלים בבתי נבחרים בארצנו, הרוב המפוכח כבר מבין שגם מצב חירום לא באמת היה. אז למה? 

הרי כבר מתחילת המו"מ היה ברור ממילא שמדובר ב"ממשלת אחדות" שאינה מבוססת על יחסי אמון. איש לא דמיין את צמד הבנימינים יוצאים למחול משותף בכרמים. וגם ההבנה המשותפת לגבי המשך דרכו של נתניהו ומשפטו הממשמש ובא לא היתה זרה לאף אחד מהנוכחים בחדר. בכדי לממש את הדרמה במלואה, באחד הפרסומים מתוך קבוצת הווטסאפ של כח"ל (ז"ל) נופף לכולם יאיר לפיד – "שאו ברכה, ובהצלחה", ויודע יאיר כי טוב לו. גנץ באצילותו הרבה אולי פינה לו את הבכורה. 

*  *  *

מיטיבי לכת בטח יזכרו את הימים שיאיר לפיד וארא"ל סג"ל כתבו באותו מוסף סופשבוע של מעריב אי שם בשנות ה-90. דף אחרי דף היו מונחות להן האג'נדות בכסות מעט שונה אבל לא באופן מהותי. זה מותח את שמיכת המיינסטרים מחד, וההוא מאתגר את גבולות השיח מאידך. משם עבר לפיד לתחנה מהותית בידיעות אחרונות, קמפיינר של בנק הפועלים ובעמדת מגיש אולפן שישי. מאז הוא ממתין בדת"ק כבר כמה קדנציות בתנוחת המראה לעמדת "שר החוץ". למרות כל זאת וללא ניסיון פרקטי בפועל, היום יותר מתמיד מאז תחילת דרכו הפוליטית לפיד מוצא עצמו בעמדה מיטבית להתמודד לתפקיד רוה"מ. סג"ל לעומתו הוא בעל טור בעיתון ורצועה יומית ברדיו, בטלויזיה ונגן חצר בבלפור. 

היום יותר מתמיד – מאז תחילת דרכו הפוליטית – לפיד מוצא עצמו בעמדה מיטבית להתמודד לתפקיד רוה"מ. סג"ל לעומתו הוא בעל טור בעיתון ורצועה יומית ברדיו, בטלויזיה ונגן חצר בבלפור

שניהם, בדיעבד, הם אבני יסוד בדרך היודעת טוב יותר מאשר ההולך בה. אלא מה? שמאז מעריב הוא לא בדיוק אותו עיתון. למעשה כל התקשורת היא כבר לא אותה תקשורת, בטח לא כפי שחשבנו שהיא אמורה להיות ובטח בטח לנוכח תיקי וואלה וידיעות וכל המהפכה הוירטואלית שקרתה בדרך. ולמרות זאת איכשהו במהלך סימביוטי מושלם הכסף מרקד בין גופי המדיה, בעוד שהפרינט מפרפר, הטלוויזיה מדממת ומקורות מידע "מהימנים" (לתפיסת המשטר) הם פרופילים פיקטיביים בפייסבוק וקרנות בצע עלומות בהונג קונג.

עזבו, די לנו מקונספירציות. ברור שהאמת אי שם בחוץ ושעוד נאלץ להשחיז מחדש אמיתות לאומיות שנשחקו בסלע הקיום שלנו, אבל מה יפה? היפה הוא שאיכשהו למרות כל הטרנספורמציה הקיומית שהעולם חווה בעשור האחרון – אנחנו פה עדיין שוהים עם ארא"ל סג"ל ויאיר לפיד, שגם היה הנאום המרכזי שלשום, ערב ההצבעה על חוקי הנאשם בפלילים בעצרת השמאל מרכז בכיכר רבין. 

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.