בחודשים האחרונים מאז פרוץ משבר הקורונה, מצאתי עצמי כמו כולנו, יושב בבית שעות רבות. הלקוחות התמעטו, הטלפון דמם, וזמן יש למכביר. נזכרתי במענה שעניתי לשאלה ששאל אותי ידיד לא מזמן: "אם יהיה לך את כל הזמן שבעולם וחוסר דאגה כלכלית, מה היית עושה"? עניתי לו ללא הינד עפעף – מוזיקה! תשוקת ילדותי וחיי.
אז הנה, זמן יש בשפע (גם דאגה כלכלית) והתחלתי ללמוד לכתוב מוזיקה, וכבר למעלה מחודש שאני בתעופות של החיים כאשר יומי סובב סביב המוזיקה. 17 שעות ביממה אני מוקף בצלילים, ונשמתי עפה אל על. לא מענין אותי שום דבר אחר, רק מוזיקה. ומה לי ולמוזיקה? הנה קיצור תולדות המוזיקה בחיי.
סבא שלי דר' הרב שמואל טולדנו זכרונו לברכה, היה רב מקובל שכתב 39 ספרים בקבלה עיונית ודר' למתמטיקה, אדירכל ונגן כינור. באך בעיקר. בילדותי, הסבא היה מנגן בחדרו במשך שעות בכינור, ואני הייתי מאזין לו בעונג פורט שוב ושוב את סולם הדו רה מי של באך. אגב, הוא הפסיק לנגן בכינור כשהבין שזה מפריע לו להתמקד בכתיבת ספרי הקבלה, ויום אחד נפטר מהכינורות הרבים שהיו לו, כך באבחה אחת.
סבא שלי דר' הרב שמואל טולדנו זכרונו לברכה, היה רב מקובל שכתב 39 ספרים בקבלה עיונית ודר' למתמטיקה, אדירכל ונגן כינור. באך בעיקר. בילדותי, הסבא היה מנגן בחדרו במשך שעות בכינור, ואני הייתי מאזין לו בעונג
הדבר לא הפתיע את קרוביו, שכן התשוקה שלו היתה תמיד המתמטיקה, ולהגנתו טען שבאך זה מתמטיקה. משפט נכון עובדתית, אך קשה לחשוב על מוזיקה כמתמטיקה. הרי המתמטיקה היא קשה ונוקשית, אין בה רגש ותנודות והתוצאות תמיד ברורות וחד חד ערכיות. ואילו מוזיקה כמוזיקה היא הפסקול של החיים שלנו מהרגע שנולדנו ועד יום מותנו, וכמו החיים – אינספור גוונים, מורכבויות, שכבות, זעקות, בכי, צחוק ושמחה.
בילדותי, האזנתי לתקליטים של מוזיקה קלסית ומוזיקה ספרדית, תקליטים שהדודים היו מביאים מג'יברלטר. היום היחיד בשנה שהייתי שומע מוזיקה "חילונית", היה ביום הזכרון, אז אמא שלי הדליקה הרדיו וכל היום ניגנו שם שירי ארץ ישראל, לא הכרתי להקות אבל איכשהו כך התוועדתי לשירים כמו השיר "על גבעת התחמושת" שטלטל אותי. גרנו בירושלים בשכונת בית וגן שצמוד להר הרצל, שם הייתי מתפלח לחזרות לטקס יום העצמאות ונחשפתי לעוד שירים.
הדגש היה על "האזנה" ולא על "ויזואל" כי טלויזיה אין בבית של משפחה חרדית. מאידך פסנתר כן היה לנו בבית ולפני 35 שנים הבנות היו לומדות פסנתר והבנים לומדים תורה. חלוקה ברורה. השתוקקתי ללמוד כינור ומוזיקה, היתי יושב ליד הפסנתר ומנגן עם שתי אצבעות את המלודיה רק משמיעה, לא יותר מזה. הייתי "צריך" להתמסר ללימודי התורה אבל המוזיקה בערה בי.
בצעירותי נמשכתי לכל הניגונים החסידיים העתיקים, ניגוני חב"ד, קרלין, גור, בעלזא ועוד, וכמובן שירי הבקשות והסליחות בנוסח עיראקי, מרוקאי, ירושלמי, חסידי ועוד. בכל שבת וחג שרים בסעודות ובתפילות, הכל ניגונים. מלבישים ניגון על טקסט ומתרוממים עמו.
בלילות שישי (חמישי לילה) אצל האדמו"ר לומדים פרשת שבוע עם פירוש של בעל "אור החיים" הקדוש ומנגנים ניגוני כיסופים. בלילות שבת הולכים ל"טיש" ושם עסוקים בעיקר בניגונים, ובסעודה שלישית כשהחמה שוקעת, שרים ומנגנים ניגוני דבקות והנפש משתוקקת ונכספת.
שירה אקסטטית, רפטטיבית, עד שמרגישים אחדות עם הטקסט. גם היום כשאני אצל הורי או מוצא עצמי בהתוועדות חסידית, אני שר את כל הניגונים במלוא גרוני ונפשי. וברגעי משבר של צרה ומצוקה, אני מוצא עצמי מפזם את השיר העתיק בניגון חב"ד עם המילים "אכן אתה אל מסתתר" והדמעות זולגות מאליהן.
היום היחיד בשנה שהייתי שומע מוזיקה "חילונית", היה יום הזכרון. אמא הדליקה רדיו וכל היום ניגנו שם שירי ארץ ישראל. לא הכרתי להקות אבל כך התוועדתי לשירים כמו "גבעת התחמושת" שטלטל אותי
בגיל 19 נחשפתי לראשונה בחיי לפופ מערבי, או יותר נכון ל"רבנית מדונה". למדתי אז בישיבה במנצ'סטר, אנגליה, הדיסק החליף את הקסטה, ומצאתי עצמי קונה בסתר את הדיסק true blue שלה. בתום יום לימודים המפרך ופלפול באביי ורבא, הייתי שוכב במיטתי בפנימיה, לוחץ פליי, עוצם עינים, ויוצא לחופש, מאזין לה שרה את "אבא אל תטיף" וצורח את המילים עמה בלב (שהרי קול באשה ערווה, אבוי!).
את הפינק פלויד, רובים ושושנים, דיויד בואי וקלסיקות אחרות הכרתי בצבא בגיל 23. התגייסתי מאוחר, הרבה דברים בחיי התחלתי מאוחר, לשמחתי. אז הכרתי גם את יהודה פוליקר, סטלה מריס, משינה, אתניקס ועוד.
נהניתי מאוד מהמוזיקה אבל תמיד נמשכתי וחזרתי למוזיקה הקלאסית. התעמקתי בהאזנה ליצירות רבות בעיקר כינור, פסנתר, צ'לו וכד', מיסות (להאזין למיסה בסי מינור של באך מרטיט), רקוויאם (ורדי, מכיר כל נשימה ביצירת המופת, שלא לדבר על הדויטשה רקוויאם של ברהמס) ועוד. מאוד מתחבר למקום, לדמיון ולעוצמה במוזיקה הקלאסית, שמכוונת ישר לתודעת הרגש והנפש ובלי הרבה מלל. אין לי כוח להאזין להרבה מלל, זה מסיט את הדימיון שלי ולוקח אותי לסרט של הדובר/המשורר, כאשר בעצם אני מעדיף להיות ב"סרט" ובדמיון שלי.
ממוזיקה קלאסית עברתי למוזיקה אלקטרונית, עת השתחררתי מהצבא בשנתי ה-25. בצבא נשארתי חרדי עם כיפה שחורה. כשהשתחררתי, יצאתי לראשונה לעולם "החילוני", הורדתי את הכיפה (אבל נשארתי "חרד" עד גיל 43) והיה זה DJ טייסטו בתחילת דרכו שהגיע לארץ לאומן 17 בירושלים, שהייתי הולך להאזין לו ונהנה מהצלילים. אולם מוזיקת האוס לא היתה בשבילי, יותר מדי רעש וצלצולים. ומעבר לזה, הקטע של מועדונים מאז ומעולם לא דיבר אלי.
הנה וידוי – אני ממש לא אוהב לבלות במועדונים, מעולם לא אהבתי את החושך במקום, מרגיש חנוק אנרגטית. האלכוהול הנשפך כמים, התור לשירותים (שאף פעם לא הבנתי מה עושים כל-כך הרבה אנשים בתא אחד ותמיד דמיינתי שיש שם סצנות.. נו.. תמים הייתי), עבורי זה היה פשוט סבל.
בתום יום לימודים מפרך ופלפול באביי ורבא, הייתי שוכב במיטתי בפנימיה, לוחץ פליי, עוצם עינים, ויוצא לחופש, מאזין למדונה שרה את "אבא אל תטיף" וצורח את המילים עמה בלב (שהרי קול באשה ערווה, אבוי!)
לא זו אף זו, מי שמכיר אותי יודע שאני לא שותה משקאות אלכוהוליים. כן, גם יין. החברים יודעים שחבל לבזבז עלי בקבוק יין, פשוט אשתמש בו לבישול. כך שמצאתי עצמי משתעמם במועדון, לפעמים אפילו נרדם על הספה מרוב עייפות ושעמום. ובסופו של דבר התרחקתי מהזירה האלקטרונית, והאזנתי בעיקר לדיסקים קלאסיים ולפינק פלויד ושות'. הנפש שלי היתה עסוקה בשנים אלו בדברים אחרים ולא היה לי רוגע להתחבר למוזיקה.
ב-2013, כשהייתי בן 43, גיליתי בחו"ל את אפליקציית ספוטיפיי. בכל מקום בו התארחתי היתה מוזיקה נעימה ותהיתי מהיכן היא. התשובה הזהה היתה "ספוטיפיי"! אפליקציה שלא היתה קיימת בארץ בשעתו (רק ב-2018 נכנסה לארץ) . ידעתי שאין דבר העומד בפני הרצון, והיות שאני גיק מחשבים, חיש מהרה התקנתי ספוטיפיי וזה פתח בפניי את העולם האלקטרוני, דיפ האוס, טכנו, מינימל, מלודי, אתני. הנה מה שחיפשה נפשי כל חיי במלוא הוויתו. הצלילים המדוייקים, הנעימות, המלודיות, בדיוק כמו מוזיקה קלאסית. בתים, נושא, התחלה, אמצע, סוף, או אינסוף, בעוצמות ומנעדים חזקים. ממש אוכל לנפש.
ישנם "שירים" שמחזירים אותי לילדות לשירים החסידיים, המזרחיים, לנעימות הרגש של קרליבך וחב"ד, ישנם קטעים שגורמים לי לבכות, לצחוק, לצהול, להתרגש ומה לא. וכשהלב פנוי ולא חרד התפנה מקום לתשוקת ילדותי. מוזיקה .
התשוקה למוזיקה פעפעה בי, בניתי לי פלייליסט של ניגונים (טרקים בעגה מקצועית, עבורי זה ניגון) ובחנוכה 2016 הייתי באירוע המבוסס על עקרונות הברנינג מן. על אירוע הברנינג מן אני יכול לכתוב אינסוף והמילים לא ייגמרו. גם זה יגיע. בקצרה למי שלא מכיר, באירועי הברנינגן מן, המשתתפים בונים עיר שמבוססת על 10 עקרונות, העקרונות הרלוונטיים לענייננו הם ה"הסתמכות עצמית רדיקלית" "נתינה" ו"ביטוי עצמי רדיקלי".
רציתי לשמוע את המוזיקה שאני אוהב. הסתמכתי על עצמי והבאתי רמקול גדול שגם חבריי יהנו עמי. התחברתי לרמקול עם האייפד ופשוט ניגנתי את המוזיקה שאספתי, נהניתי מכל דקה, חברים שלי מעודדים כל הזמן ומחמיאים, כשפתאום אני קולט הרבה אנשים רוקדים ושמחים. כך היה כמה לילות, אני עם האייפד, בלי קונטרולר – לא יודע בכלל מה זה, מוזיקה ושמחה בלב.
התקנתי ספוטיפיי וזה פתח בפניי את העולם האלקטרוני. דיפ האוס, טכנו, מינימל, מלודי, אתני. הנה מה שחיפשה נפשי כל חיי. בדיוק כמו מוזיקה קלאסית. בתים, נושא, התחלה, אמצע, סוף, או אינסוף, ממש אוכל לנפש
"…אתה חייב לתקלט אמרו לי החברים, אנחנו רוצים לשמוע אותך עוד". ואני? רק תנו לי לנגן, שימו אותי איפה שתרצו ואני אנגן. לא מחפש כסף, לא רוצה כסף, רוצה לנגן. ורצוי תחת כיפת השמים, מקום מואר, בו הנפש יכולה להמריא.
התחלתי עם מיקסר קטן, לא ידעתי בכלל איך מתקלטים, עקרונות המיקס, שיחקתי, התנסיתי, חוויתי. ואני שלא מסוגל לשבת יותר מחמש דקות בלי לקפוץ, מוצא עצמי יושב שעות על מוזיקה, והזמן רץ ביעף. עברתי לקונטרולר גדול, לא יודע בכלל מה ואיך, אבל לשמחתי למדתי בישיבה ללמוד.
הורדתי הוראות הפעלה ותוך כדי קריאה התחלתי להבין את המשמעות, וככל שצללתי לזה יותר התמכרתי לכך קשות. באותו אירוע הכרתי את עידן שליט, אמן ברזל ועץ, איש שכולו נתינה, חזון ואמנות, שהחליט לבנות ספינה שתהווה במה לנגן מוזיקה ולתת (עקרון הנתינה) מוזיקה במרחב אירוע מידברן.
מאז תקלטתי בהרבה מקומות, השתפרתי, למדתי מנסיון, וכולי תשוקה לעוד ועוד. כשאני מתקלט אני כמו שרוי במצב תודעה מדיטטיבי, מחבר צלילים יחדיו, משחק עם הקצב, משנה טון, נהנה מכל רגע מהצלילים, מתנדנד ושר את הניגון. חברים שלי אומרים לי שזה נראה כאילו אני מתפלל וכינו אותי די ג'י רבי. כינוי אליו אני מתחבר ולו בגלל שאני באמת הוסמכתי לרבנות.
"יורה יורה" נרשם לי בסמיכה, ואכן אני כיורה את המוזיקה. כמו תפילה, מוזיקה המחברת בין אנשים ובין נפשות, בין עמים ובין אומות. אחת מהחוויות העוצמתיות הזכורות לי היה בפטרה, ירדן, אנחנו חבורה של ישראלים וירדנים מול הרי אדום, המוזיקה מתנגנת, באופק הרי הערבה והר נבו והאנרגיה בעוצמות שלא הכרתי. אושר צרוף.
עברתי לקונטרולר גדול, לא יודע בכלל מה ואיך, אבל לשמחתי למדתי בישיבה ללמוד. הורדתי הוראות הפעלה ותוך כדי קריאה התחלתי להבין את המשמעות, וככל שצללתי לזה יותר התמכרתי לכך קשות
ועדיין לתקלט מוזיקה זה כמו להגיש לאחרים אוכל שאנשים אחרים בישלו. כל-כך רציתי לייצר את המוזיקה מהבית. לקחת למשל את הניגון "אתה אל מסתתר" וניגוני כיסופים אחרים ולעבד אותם לביטים אלקטרוניים אנרגטיים שיעבירו את הרגש והעוצמה המסתתרת במילים. פחדתי לגעת בזה. עמוק בלבי ידעתי שברגע שאגע בזה אהיה משול לאותו אלישע ש"הציץ ונפגע".
והנה בזכות הקורונה, התחלתי במימוש תשוקה זו. יש לי כל-כך הרבה מה ללמוד וכל יום אני לומד כללים חדשים. מקווה שבקרוב תהיה לי מוזיקה לשתף. ובינתיים אני מוקף בצלילים שממלאים אותי באושר צרוף.
יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם