אירופה וארצות הברית מקיימות דיון מתמשך על העבר הלא פשוט שלהן. בגרמניה, אירועי יום הזיכרון הבינלאומי לשואה התקיימו השנה בינואר על רקע חשש גובר מהתעוררות הימין הקיצוני, לאחר הירי בבית הכנסת בהאלה.

בינתיים, בארצות הברית נשמעות קריאות להסרת אנדרטאות להנצחתן של דמויות מקונפדרציית המדינות של אמריקה מהמרחב הציבורי, משום שהן משקפות את העמדה שתמכה בעבדות במהלך מלחמת האזרחים.

בתחילת השנה, כמה מחוקקים מווירג'יניה קראו להסרת פסלו של מפקד צבא הקונפדרציה, הגנרל רוברט אדוארד לי, מהקפיטול, וב-11 בפברואר האספה הכללית של מדינת וירג'יניה העבירה חוק שמאפשר למושלים המקומיים להסיר אנדרטאות להנצחת דמויות קונפדרטיביות מהמרחב הציבורי שלהם.

ויכוח דומה סביב אנדרטה קונפדרטיבית הוביל לעצרת איחוד הימין בשרלוטסוויל, וירג'יניה, ב-2017, שבמהלכה נהרגה אישה כשאחד מחסידי העליונות הלבנה דהר במכוניתו אל תוך קהל שבא למחות נגד העצרת.

בעידן של מתח בין מי שמוכן להתעמת עם העבר לבין מי שמגן עליו, פילוסופית אחת מוצאת כמה הבדלי מפתח בין המדינות. הפרופ' היהודייה-אמריקאית סוזן נימן דנה במורכבויות האלה בספרה החדש "ללמוד מהגרמנים: גזע וזיכרון הרוע".

פרופ' סוזן נימן (צילום: Courtesy/סינדי-קניג)

נימן חיה כרגע בברלין ועומדת בראש פורום איינשטיין, שעל פי האתר שלו, הוא "קרן של מדינת ברנדנבורג שמשרתת את הציבור כמעבדה פתוחה של מוחות… היא מפגישה הוגים מקוריים מכל העולם כדי לבחון רעיונות חדשים – ולחקור רעיונות קונבנציונליים – יחד עם הציבור הכללי". נימן גדלה בדרום ארצות הברית ובילתה כמה תקופות זמן בגרמניה, בכלל זאת במערב גרמניה בשנות ה-80.

לאחרונה, היא שבה לדרום כדי לבחון את חוויית החיים במיסיסיפי, מדינה המתאפיינת לדבריה בעוינות מתמשכת כלפי זכויות אזרח.

ב-1955, נער אפריקאי-אמריקאי בשם אמט טיל נרצח שם במעשה לינץ', וב-1962 ג'יימס מרדית שבר את מחסום ההפרדה הגזעית באוניברסיטת מיסיסיפי כשהפך לסטודנט האפריקאי-אמריקאי הראשון שלה, בתמיכתו של ממשל קנדי.

בריאיון טלפוני לזמן ישראל, נימן אומרת: "חשבתי שיהיו אנשים שייפגעו מהרעיון שההיסטוריה של ארצות הברית היא בת השוואה בצורה כלשהי להיסטוריה של גרמניה. אבל גיליתי שאנשים דווקא גילו פתיחות רבה".

"חשבתי שיהיו אנשים שייפגעו מהרעיון שההיסטוריה של ארצות הברית היא בת השוואה בצורה כלשהי להיסטוריה של גרמניה. אבל גיליתי שאנשים דווקא גילו פתיחות רבה"

"הם לא היו כל כך פתוחים לכך אפילו לפני שלוש שנים", היא מוסיפה. "הם היו מתנגדים הרבה יותר. למרבה הצער, הנשיאות של טראמפ אילצה אנשים רבים להבין שההיסטוריה הגזענית שלנו היא עמוקה יותר מכפי שהיינו מוכנים להודות… זה משהו שאנחנו צריכים לבחון".

נימן כותבת שאמריקה אכן יכולה ללמוד מגרמניה כיצד להתמודד עם עבר בעייתי, רעיון שמבוטא בגרמנית במילה ארוכה למדי: vergangenheitsaufarbeitung. בספרה, היא מתרגמת את המונח לאנגלית כ-"working-off-the-past", וכותבת שכשהגיעה לברלין ב-1982, "זו הייתה אחת המילים הראשונות שאימצתי".

סטודנטים מתחבקים לפני פסל של גנרל צבא הקונפדרציה רוברט אדוארד לי בשרלוטסוויל (צילום: AP/קליף אוון)

עלייתו של הימין הקיצוני בגרמניה

לאחר פרסום הספר, גרמניה זועזעה על ידי הירי בבית הכנסת בהאלה באוקטובר 2019. "אני לא נהנית לומר זאת, אבל בגרמניה יש הרבה פחות תקיפות של יהודים, ועם השלכות פחות קטלניות, מאשר באמריקה של טראמפ", אומרת נימן.

לדבריה, טראמפ משתמש ב"תמיכה שלו בממשלת ישראל הנוכחית כדי לטעון שהוא מתנגד לאנטישמיות. למעשה, הוא משתמש בדימויים אנטישמיים כל הזמן, הרבה הרבה יותר מאשר כל פוליטיקאי גרמני היה חולם להרשות לעצמו לעשות".

נימן אומרת שהפרק האחרון בספרה עוסק גם בעלייתה של מפלגת הימין הקיצוני הגרמנית אלטרנטיבה לגרמניה. היא סבורה כי, אף על פי שהזרם המרכזי בגרמניה מוטרד מאוד מההצלחה שהמפלגה זכתה לה לאחרונה, אין חשש אמיתי שהיא תקבל מספיק קולות כדי לנהל את הממשלה.

"טראמפ משתמש בתמיכה שלו בממשלת ישראל כדי לטעון שהוא מתנגד לאנטישמיות. למעשה, הוא משתמש בדימויים אנטישמיים הרבה יותר מאשר כל פוליטיקאי גרמני"

לדבריה, אחת הסיבות להתחזקות מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הלאומנות, שלטענתה נמצאת בעלייה בכל העולם בעקבות הגלובליזציה. "אנשים חשים ניכור מהעולם שנשלט לתפיסתם על ידי תאגידים בינלאומיים", היא אומרת, ומוסיפה כי "היהודים יודעים היטב שתמיד קל להפוך את הזר לשעיר לעזאזל".

נימן מייחסת את עליית אלטרנטיבה לגרמניה גם לייצוג היתר של מערב גרמניה בפוליטיקה ובתרבות הגרמניות, דבר שמעורר תרעומת בדרום ובמזרח המדינה. היות שמוצא ההנהגה הלאומית הוא באופן כמעט בלעדי מהמערב, המפלגה יכולה לנצל את התרעומת לטובתה ולהזין אותה, כפי שנוהגים לעשות דמגוגים. אבל נימן פחות מודאגת מהתפתחות התופעה בגרמניה מאשר בשאר העולם.

נימן מביאה את נקודת מבטה כפילוסופית. בין עבודותיה האחרונות נמנה הספר זוכה השבחים "רוע במחשבה המודרנית", והיא שימשה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ייל. היא מראיינת אנשים שתרמו למאמצים לשמר את זיכרון העבר, בכללם אגדות אמריקאיות בתחום זכויות האזרח כמו ג'יימס מרדית והמעצב הגרמני של התערוכה "פשעי הוורמכט", יאן פיליפ רימסטמה. היא גם מספרת על הנסיעות הבלתי שגרתיות שלה בעולם.

"זה היה זמן יוצא דופן עבור יהודייה או אפילו אמריקאית לעבור לברלין ב-1982", אומרת נימן, ומוסיפה כי אף על פי שבין 15 ל-30 אלף ישראלים חיים שם כיום, "לעזוב את ארצות הברית לטובת ברלין בתחילת שנות ה-80 נחשב לאות קלון".

באופן דומה, היא אומרת, "כתבתי על הפחד שהרגשתי כשחציתי את הגבול למיסיסיפי", איום שחשו הרבה אנשים מהצפון – אבל אני אוהבת אתרים".

"זה היה זמן יוצא דופן עבור יהודייה או אפילו אמריקאית לעבור לברלין ב-1982. לעזוב את ארצות הברית לטובת ברלין בתחילת שנות השמונים נחשב לאות קלון"

קנצלר מערב גרמניה לשעבר וזוכה פרס נובל וילי ברנדט במהלך ביקורו באתר גטו ורשה ב-1970 (צילום: AP)

סיפורים היסטוריים מקבילים במזרח ובמערב גרמניה

נימן חיה בגרמניה מ-1982 ועד 1988, שנה לפני נפילתה של חומת ברלין. לאחר ששבה לארצות הברית היא לימדה בייל עד 1995, ואז עזבה לישראל ולאוניברסיטת תל אביב. חמש שנים לאחר מכן היא שבה לברלין.

נימן סבורה שאם עורכים השוואה בין מערב גרמניה לבין מזרח גרמניה הקומוניסטית מבחינת האופן שבו הן התעמתו עם העבר שלהן לפני נפילת החומה, הרי שמזרח גרמניה עשתה עבודה טובה יותר.

"אני חיה כאן. ידעתי שזה יהיה שנוי במחלוקת", היא אומרת. "אנשים מתחו על כך ביקורת במקומות רבים". אבל, לדבריה, "המספרים מספרים סיפור אחד. במונחים של כמה נאצים לשעבר הועמדו לדין, כמה הורשעו וכמה החזיקו במשרות ממשלתיות, בכל אלה, מזרח גרמניה השיגה את מערב גרמניה, בוודאי בארבעת העשורים שאחרי המלחמה". היא מכירה בכך שמזרח גרמניה הייתה "דיקטטורה במובנים רבים", אבל מתארת אותה כ"אנטי פשיסטית בכל תוקף".

"במונחים של כמה נאצים הועמדו לדין, כמה הורשעו וכמה החזיקו במשרות ממשלתיות, בכל אלה, מזרח גרמניה השיגה את מערב גרמניה, בוודאי בעשורים שאחרי המלחמה"

נימן מעמידה את הדברים הללו בניגוד לתגובות במערב גרמניה לאחר שהקנצלר דאז וילי ברנדט, שמאוחר יותר זכה בפרס נובל, כרע על ברכיו לפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה ב-1970. התמונה המפורסמת הזו "הפכה את ברנדט לגרמני טוב בעיני העולם, אך היא הפכה אותו לגרמני רע בעיני רוב תושבי המדינה שלו".

במזרח גרמניה, לדבריה, כל תלמידי בתי הספר ביקרו באתר הזיכרון של בוכנוולד כדי ללמוד על הנאצים. "הם לא למדו את הגרסה שאנחנו למדנו – אבל הם למדו גרסה מסוימת", היא אומרת. "הגרסה שלנו משמיטה משהו. ב'שלנו' אני מתכוונת לארצות הברית, למדינת ישראל ולמערב גרמניה".

לפי הגרסה הקונבנציונלית, לדבריה, "הפשעים היחידים היו הפשעים העיקריים שהנאצים ביצעו נגד היהודים. היהודים היו הקרבנות. אנחנו משמיטים את 27 מיליון אזרחי ברית המועצות. אנחנו משמיטים את הקומוניסטים ואת הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים. המזרח-גרמנים מדגישים את זה. הם בהחלט דיברו על היהודים ועל השואה, אבל זה היה פחות המוקד שלהם. אבל הם התייחסו לצד של המלחמה שלמרבה הצער נוטים לשכוח".

פועלים מתכוננים להסרת פסלו של גנרל הקונפדרציה רוברט אדוארד לי בניו אורלינס (צילום: AP/ג'ראלד הרברט, ארכיון)

מורשת של עבדות

בביקוריה בדרום האמריקאי, נימן חוקרת מורשת של מלחמה אחרת, מלחמת האזרחים של ארצות הברית. למרות שחלפו מאז כבר יותר ממאה שנים, השפעות המלחמה עדיין מוחשיות – בדומה למורשת העבדות, שהפרידה בין הצפון לדרום.

לדברי נימן, "אחת משתי הזדמנויות שבהן הרגשתי קצת פחד" בעת ביקור בדרום הייתה במפגש עם משחזרים של מלחמת האזרחים, שהיו "מעריצים של פורסט" – כלומר גנרל צבא הקונפדרציה נייתן בדפורד פורסט, שזכה לניצחונות רבים בשדה הקרב אבל הואשם בטבח שבויים שחורים בפורט פילו, טנסי, ב-1864. לאחר המלחמה פורסט הפך ל"אשף הגדול" של הקו קלוקס קלן.

ההזדמנות השנייה הייתה בסאמנר, מיסיסיפי, שם היא "שוחחה עם בנו של אחד מעורכי הדין שייצגו את האיש שרצח את אמט טיל ב-1955. הוא היה טיפוס גס רוח למדי עם מחסן נשק עצום בחצר האחורית".

נימן אומרת שבסאמנר עצמה יש רק 400 תושבים. "קשה לקרוא לה עיר", היא אומרת. "זה המקום שבו נשפטו רוצחיו של טיל. הוא נרצח לא רחוק משם. יש עכשיו מאמץ קהילתי משותף של שחורים ולבנים לזכור את הרצח ולהנציח אותו".

"יש מנהיגים בקהילה שמעודדים קבוצות של אנשים לדבר על דברים שקשה מאוד לדבר עליהם", היא אומרת. "זה אומר גם להתבונן בחלקים איומים בהיסטוריה של הדרום ולוודא שלא יישכחו, וגם לנסות להנציח גיבורים שלחמו נגד אי-צדק".

לדברי נימן, הן בדרום ארצות הברית והם בגרמניה נעשים מאמצים לזיכרון והנצחה, אבל ישנה גם תגובת נגד. היא מציינת ששלטי זיכרון לרצח של טיל "נוקבו בקליעים שוב ושוב. הפעם האחרונה הייתה ממש בקיץ האחרון. וגרוע מזה, סטודנטים של אוניברסיטת מיסיסיפי הצטלמו ליד השלט כשהם אוחזים נשק ומחייכים, והעלו את התמונות לעמודי הפייסבוק שלהם".

"סטודנטים של אוניברסיטת מיסיסיפי הצטלמו ליד שלט זיכרון לצעיר אפרו-אמריקאי שבוצע בו לינץ', כשהם אוחזים נשק ומחייכים, והעלו את התמונות לעמודי הפייסבוק שלהם"

ב-2018, אומרת נימן, "ביום השנה לליל הבדולח… נעקרו בברלין אבני נגף" – לוחיות זיכרון שקבועות במדרכה להנצחת קרבנות השואה. "אבל אנשים מיד באו וגייסו כסף לאבנים חדשות. זה תהליך".

לאחר הירי בהאלה, "נשמעו קריאות להגביר את הפיקוח על טרור ימני", אומרת נימן. היא מציינת ש"אנשים היו מבועתים" אחרי הירי בהאלה, ושהן קנצלרית גרמניה מרקל והן הנשיא פרנק-ולטר שטיינמאייר הגיעו לשם מיד לאות הזדהות.

אבל נימן מקווה שמולדתה האמריקאית עדיין תלמד מתגובת הגרמנים לחטאי העבר שלהם. "אני חושבת שבמובן מסוים, הדבר הכי חשוב שהאמריקאים ועמים אחרים יכולים ללמוד מהגרמנים הוא כמה זה היה קשה", היא אומרת.

"אני חושבת שכשמבינים שאפילו לגרמנים לקח הרבה זמן עד שהם היו מסוגלים להתחיל בתהליך הזה, זה נותן סוג של… תקווה".

עצרת של אלטרנטיבה לגרמניה לקראת הבחירות המחוזיות בסקסוניה, בבאוצן, גרמניה, 2019 (צילום: AP/מרקוס שרייבר)