בתוך האירוע המוזר המוכר בשם קורונה שהפך לשגרת חיינו, לציין את יום כדור הארץ (כן, זה היום) זה מוזר במיוחד.
הרי כל מהותו של היום הזה – ה-50 במספר! – אמורה להיות יציאה אל השטחים הפתוחים, הירוקים, בניסיון להרגיש, פיזית ממש, את מעלותיו המופלאות של הכדור והיתרונות שטבע – סתם טבע פשוט ותמים שעשוי להיות גם ברדיוס של מאה מטר מהבית – יכול להעניק לנו. רק שעכשיו חוגגים לכדור הארץ יומם הולדת בזום, וזה כל כך מוזר. כמעט כמו הביטוי "שיגרה בצל קורונה".
אחרי ההלם הראשוני, תחילת ימי הקורונה לוותה בפרץ של אופטימיות ירוקה: מבט בתצלומי האוויר גילה שמתחת לכתמי הערפיח הסמיכים מסתתרות מדינות כמו סין ואיטליה ואזורים כמו גוש דן.
"הטבע משתולל" הפך לשם חיבה לסרטונים ויראליים שבהם נראים במבי חוגג בחוף פלמחים (בדיעבד התברר שמדובר בפייק והסרטון בעצם צולם לא עכשיו לא בישראל), חזירי בר ברחובות חיפה ויעלים במצדה.
"הטבע משתולל" הפך לשם חיבה לסרטונים ויראליים שבהם נראים במבי חוגג בחוף פלמחים (בדיעבד התברר שמדובר בפייק והסרטון בעצם צולם לא עכשיו לא בישראל), חזירי בר ברחובות חיפה ויעלים במצדה
שוחרי סביבה שצמאים לשינוי עמוק בסדר היום, כמוני למשל, הביעו תקווה שבאדיבות הקורונה משהו מהותי ישתנה בתפיסה שלנו את מערכת היחסים עם העולם שסביבנו: קיווינו, למשל, שסוף סוף בני האדם ייזכרו כמה קטנים הם מול הטבע ושיגיונותיו, ובעיקר יפנימו את העובדה שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו – כלומר כפי שהכרנו אותו עד לפני חודשיים – עלול להשתנות באבחה אחת.
ההבנה הזו חיונית כדי שהאנושות תפנים את האיום האקלימי ותתחיל להתמודד איתו ברצינות, כי אחד החסמים הגדולים היא ההדחקה: אולי עכשיו, באדיבות הקורונה, האדם המודרני יהיה יותר פתוח לאפשרות שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה.
כל משאלות הלב הללו אולי עוד יתגשמו, אבל ככל שימי הקורונה מתארכים, צר לי להיות מחרב מסיבות, אני הופך יותר ויותר פסימי באשר ליום שאחרי.
אז נכון, אולי שוק העבודה ביום שאחרי הקורונה יאמץ חלק מההרגלים של עבודה מהבית או ממרחק, ובכך יצטמצמו התנועה בדרכים, הפקקים וזיהום האוויר. אולי והלוואי. ואני רוצה גם להאמין שחלק מתושבי הערים, שגילו במהלך הסגר כמה זה נפלא ופריבילגי לגור ליד אתר טבע עירוני, ימשיכו להוקיר ולהעריך את ההפוגות הירוקות ברצף האורבני וידרשו מראשי הערים לטפח אותן.
למי שמעוניין בדוגמה מהחיים, מוזמן לסור (במגבלות התקש"ח כמובן) לגבעות הכורכר הנפלאות שבפאתי נס ציונה. בימי הקורונה הן הפכו למקום הבילוי הפופולרי בעיר, אנשים שמעולם לא הגדירו את עצמם כחובבי טבע מתפעמים עכשיו מכל פרח וציפור שמשגשגים על הגבעות – ויש ממה להתפעם.
אבל לצד זה, יש גם הרבה חששות: תרבות החד פעמי – מסיכות, כפפות, אין סוף אריזות לכל משלוח מזון, מאפים מנוילנים ברשתות השיווק מחשש קורונה – קיבלה מהנגיף הארור רוח גבית עזה. התנופה ששטפה את הארץ עד לפני חודשיים – הוצאת הכלים החד פעמיים מצהרונים, חופי ים וכו' – עלולה להיעלם.
חיות בר? הן יחזרו להתחבא כשהאדם ישוב לשטוף את החוצות. תחבורה? ימי הקורונה דווקא הדגישו את התלות והחשיבות של המכונית הפרטית בישראל, מדינה שגם ככה כולם בה מכורים לפרייבט. הדילול העמוק של התחבורה הציבורית יצר מצב שמי שלא ממתינה לו מכונית בחנייה נמצא במצור של ממש. הטראומה הזו, אני חושש, נחקקה בנפשם של ישראלים רבים וביום שאחרי הם ימהרו להצטייד במכונית פרטית גם אם לא תכננו לעשות את זה קודם.
טבעונים וארגונים שפועלים למען בעלי חיים מנסים לנצל את נסיבות פריצתה של הקורונה (משוק בסין שבו זוללים חיות בר) כדי לשכנע שמזון מהחי הוא האויב; הם צודקים כמובן, אבל אני לא בטוח שהציבור בשל למסרים האלה כרגע: כשאנשים מרחמים על עצמם, הם פחות פנויים רגשית לרחם על אחרים (להלן תרנגולות, פרות ושות'). כשאנשים מרוקנים מדפים שלמים בסופר, הם לא טורחים להיות בררנים ולהקפיד על תזונה מהצומח. זה חבל, זה מתכון לאסון (מוסרית, בריאותית, אקלימית) – אבל אני חושש שזה המצב.
טבעונים וארגונים למען בעלי חיים מנסים לנצל את נסיבות פריצתה של הקורונה (משוק בסין שבו זוללים חיות בר) כדי לשכנע שמזון מהחי הוא האויב. הם צודקים כמובן, אבל אני לא בטוח שהציבור בשל למסרים האלה כרגע
תרבות הצריכה? בדרך כלל אחרי דיאטה חריפה מדי מגיע בולמוס של זלילה חסרת רסן. הרי הצמצום של החודשיים האחרונים נכפה על הציבור, הוא לא פרי הסברה, חינוך, הפנמה של מסרים ותהליכים ארוכי טווח. לכן יש סיכוי סביר שביום שבו הכל ייפתח, ההתנפלות תהיה כפולה ומכופלת. לא קשה לדמיין את התורים בקניונים ביום שבו יהיה מותר להצטופף בהם בלי מסיכות.
אז סליחה על נבואת הזעם, אבל מבט מהיר בערימות האשפה שמפונות מדי יום מבתי ישראל מלמד שתרבות של צמצום ואחריות סביבתית לא התפתחה כאן בשבועות המצור האחרונים. כשהקורונה תחלוף, יחלפו להערכתי גם רוב ההשפעות החיוביות שלה. הן נוצרו בתוקף הנסיבות, לא בזכות שינוי עמוק בתפיסות העולם ובהתנהגות הקולקטיבית שלנו.
ואחרי שזה נאמר, צריך לזכור לקח חשוב אחד שימי הקורונה לימדו אותנו – צניעות. כל מי שמנסה לחזות תחזיות, מוטב לו לעטוף אותן בשכבה עבה של הסתייגויות. במגבלות הללו, זו התחזית שלי ליום כדור הארץ ה-51 – ואהיה הראשון שישמח לראות אותה מתבדה.
מבט מהיר בערימות האשפה שמפונות מדי יום מבתי ישראל מלמד שתרבות של צמצום ואחריות סביבתית לא התפתחה כאן בשבועות המצור האחרונים. כשהקורונה תחלוף, יחלפו להערכתי גם רוב ההשפעות החיוביות שלה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם