עוד מעט תעבור שנה מאז שהחיים שלי השתנו, יותר נכון נהרסו. כן כן, באשמתי בעיקר, אבל זו לא הנקודה. על האחריות שלי במה שקרה כתבתי בחודשים האחרונים והרבה. עוד אמשיך בעתיד, אולי. זו היתה שנה קשה שאני לא מאחל אפילו לשונאים הכי גדולים שלי. או יותר נכון, אפילו לאלה שאני שונא במיוחד. מה לא היה שם: התדרדרות בריאותית, קריסה כלכלית, איבוד המשפחה התעסוקתית שבה השקעתי יותר מעשרים שנה, מותם של שני הוריי בחודש אחד בהפרש של שבועיים אחד מהשנייה, ועכשיו הקורונה.

זו היתה שנה שאני לא מאחל לשונאיי: התדרדרות בריאותית, קריסה כלכלית, איבוד המשפחה התעסוקתית בה השקעתי יותר מ-20 שנה, מות שני הוריי בהפרש של שבועיים אחד מהשנייה, ועכשיו הקורונה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אחד הדברים שיכולים לשבור אדם בכלא היא הבדידות (אני "ביליתי" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן אחרי שעברתי על החוק ונהגתי ללא רשיון) הבדידות, למרות שיש איתך עוד 4 אנשים בתא. הניתוק מהעולם החיצון, חוסר היכולת לצאת החוצה לשאוף אויר מתי שאתה רוצה, חוסר האפשרות לאכול את האוכל שאתה רוצה ושיכול לעשות לך טוב.

וזה עוד יותר נכון אם אתה ממילא די לבד. סוליסט שכזה. אחד שגם בימים רגילים לא מארח מי יודע מה. בעיקר עכשיו בחודשים האחרונים, כשמתבייש במצב בו אני נמצא ומשתדל להתרחק מאנשים, מביקורת. אולי לא יודע להבחין בין רצון אמיתי לעזור לבין דברים אחרים. מה לעשות, אני דפוק.

יצאתי היום לקנות קצת אוכל. צריך לקחת מונית כי אחרת הרגליים לא נושאות אותי. הסופר השכונתי לא מתפוצץ מאנשים, סחורה יש דווקא והרבה. לא ראיתי דברים שחסרים למעט נייר טואלט. זה אין. המון מוצרים לשמירה על הגיינה, כפפות עם אבקה וכפפות בלי, 5 סוגים שונים של אלכוג'ל, וכן, מלא עוגיות ועוגות לפסח. חלק ממדפי הפסטה התרוקנו בחלקם, אבל אמרו לי שזה בגלל ההכנות שהיו לפסח. פירות וירקות נהדרים ומלא, מקררי מוצרי החלב מלאים בכל טוב, ואפילו קיבלו 2 ארגזים של חמאת תנובה שעליה מתנפלים כאילו אין מחר.

הרחוב, אחד מהמרכזיים בעיר. ריק. המון מוניות עומדות וממתינות לנוסעים, אבל הם לא באים. כנראה החורף, הגשם והפחד משאירים את האנשים בבית. חנות החיות פתוחה, נו טוב. חייבים לדאוג לחברים הכי טובים שלנו לא?  עשיתי סיבוב, נכנסתי למונית וחזרתי הביתה להמתין למשלוח, אני צריך לשלם 30 ₪ כי הכח לסחוב את השקיות פשוט לא קיים אצלי.

חזרתי לספה. למחשב. הימים האלה נוראיים מבחינת הכאבים. כאבי פיברומילאגיה שמתערבבים בלחצים בחזה ובבטן בגלל חוליים אחרים, הברכיים המרוסקות והאגן שצריך להחליף לא נותנים את האפשרות להסתובב. אפילו לא בבית. את הפארק אני רואה מהחלון. לפני יומיים ירדתי לצלם את הבינגבנד הירושלמי שהגיע לעשות מופע מרפסות. תוך כדי צילום סובבתי את הצוואר והגב, פריצות הדיסק שגילו לי לפני מספר חודשים הלמו בי בעוצמה בלתי ניתנת להבנה.

כמויות משככי הכאבים שאני לוקח גדולה. גדולה מאד. אבל בלעדיהם אפילו לשבת אני לא יכול. מבלה את רוב הזמן בשכיבה על הצד מקופל. בדיוק כמו בכלא ניצן. רק שפה בבית זה לפחות על ספה נוחה ולא על מיטת ברזל עם מזרון בעובי של 5 ס"מ.

כמויות משככי הכאבים שאני לוקח גדולה. גדולה מאד. אבל בלעדיהם אפילו לשבת אני לא יכול. מבלה את רוב הזמן בשכיבה על הצד מקופל. בדיוק כמו בכלא ניצן. רק שפה בבית זה לפחות על ספה נוחה ולא על מיטת ברזל

המחשבות שלי נודדות כל הזמן ומשוות את חמשת החודשים שביליתי בתא ארבע באגף ארבע, לששת החודשים שעברו מאז שחזרתי הביתה ולשבועות האחרונים מאז החלה התפרצות הקורונה. ההבדל המרכזי הוא החופש. אך זה חופש לכאורה, המורכבות הבריאותית שלי, לפי הגדרות משרד הבריאות, שמה אותי בקבוצת סיכון גבוהה. כזו שאפילו ממליצים לה לא לצאת לעשות קניות, אפילו לא לרכוש תרופות, להעזר במישהו אחר.

אבל אני, הסוליסט, לא מסוגל לבקש. לא מסוגל לקבל. התחלתי לעבוד על זה כשהייתי בכלא. היתה התקדמת גדולה, אבל אז זה נעצר כי יצאתי לחופשי. ביקשתי, כחלק מה"שיקום" שהייתי אמור לעבור, להמשיך את התהליך שהתחלתי. מצאתי לעצמי מטפלת טובה. ביקשתי אישור להפגש איתה בנוסף לשאר המטלות שהיו לי. במשך 3 חודשים מתוך ה-5 שהייתי בשיקום, סורבתי. "זה לא מתאים לנו שתראה מישהו בנוסף למה שאנחנו עושים איתך", אמרו לי ברשות לשיקום האסיר. חשבתי להלחם, הרי אני יודע להלחם בבירוקרטייה.

החלטתי לוותר, אין לי כח. אחרי 3 חודשים מישהו החליט שזה באמת לא סביר. דיבר עם מי שצריך והודיע לי שאני יכול לקבל טיפול חיצוני, בתשלום כמובן. תשלום גבוה, 300 ₪ למפגש. לפחות פעם בשבוע, צריך פעמיים, איך לעזאזל מממנים את זה. התחלתי, אבל המשבר הכלכלי הכריע אותי.

אז מה עכשיו. מתקרב ל-60. בקבוצת הגיל בסיכון לקורונה. מחלות מורכבות והתעללות מתמשכת של קופת החולים (על זה בפוסט נפרד), שהביאה אותי להתלונן למשרד הבריאות. שם, יש לי עוד קצת קשרים, הודיעו לי שפתחתי תיבת פנדורה על התנהלות לא תקינה של הקופה. אגב המנכלי"ת שלה ממש אוהבת להופיע בטלויזיה בימים האלה אבל מדובר במנכלי"ת מושחתת שמנהלת ארגון שתרבות השקר שבו ושלו היא דבר שבשגרה.

במשרד ביקשו ממני להתלונן בגלוי כדי שיוכלו לטפל כמו שצריך. הסכמתי כמובן, בדיוק כמו שעשיתי כששלחתי לפני חודש וחצי מכתב תלונה לשרי המשפטים ובטחון הפנים על הכשלים בהתנהלות השב"ס ומערכת המשפט והמשטרה, עדויות אישיות שלי, לא עדות שמיעה. מחכה לתשובות שהבטיחו.

אז אני בבית. לא ממש עובד. מנסה להתמודד, מנסה עדיין לשנות. הראש עדיין פועל, הרעיונות על מה שאפשר לעשות כאן כדי לטפל נכון במשבר יש לי למכביר, בכל זאת הייתי בין יוזמי המאבק להקמת קרן ההצלה לארגוני החברה האזרחית במשבר הכלכלי הגדול של 2008. השגנו אז קרן של 100 מליון ₪ לטובת הארגונים, בשנה הראשונה חולקו 60 מליון, בשנה השנייה האוצר ניסה לנכס את הכסף לדברים אחרים, הצלחנו להציל 50 אחוז ממה שנשאר. אבל זה האוצר, הוא לא השתנה עד היום. ככה הוא עובד. גם כן אחד מהדברים שצריך לשנות. מאד רציתי לשנות אותם, ככל שהזמן עובר נדמה לי שאני לא אהיה שם בשביל זה.

אז אני בבית. לא ממש עובד. מנסה להתמודד, מנסה עדיין לשנות. רעיונות על מה שאפשר לעשות כאן יש לי למכביר, אבל ככל שהזמן עובר נדמה לי שלא אהיה שם בשביל זה

כותב מכתבים עם רעיונות, מדבר קצת עם אנשים, אחד מהנושאים שעל הפרק הוא איך מגיעים לאותם אנשים, קשישים ואחרים, שאינם לקוחות מחלקות הרווחה, שבימים שבשגרה לא מגיעים למרכזי היום לקשיש או למקומות אחרים. עכשיו בגלל בעיות רפואיות ואחרות שיש להם, הם יושבים בבית ואף אחד לא יודע עליהם. אם הם לא פונים לקבל סיוע מאחת מעמותות המזון או עמותות אחרות, הם נשארים לבד בלי כלום.

זה אגב, מה שהיה במלחמת לבנון השנייה, טונות של ניירות נכתבו על זה אח"כ אבל עכשיו נדמה לי שאף אחד לא עשה שינוי ממשי.

דוגמא אמיתית, מוחשית, כן אם עוד לא ניחשתם. אני. זה לא שאני לא רשום בכל מיני מקומות. רשום, לא ברווחה (תודה מעדיף שלא) אבל במקומות שלדעתי היו צריכים לעשות מעקב ולראות מה קורה. אולי בעצם האחריות היא רק שלי, רק עליי. אני לא בטוח אבל זה המצב.

בפארק מתחת לבית מתכנסים כל יום בעלי הכלבים, יחד ולחוד. הרבה מהם קשישים, מבוגרים, שהכלבים בשבילם הם החברים האמיתיים. אבל גם אותם צריך להאכיל, לדאוג לתרופות, וכשהכסף נגמר והמדינה לא ממש מסייעת, אז אחרי שמוותרים על אוכל בשביל תרופות או להפך, מי שיש לו כלב יוותר הרבה פעמים על התרופות והאוכל כדי שלכלב יהיה טוב.

אני יושב וחושב על קשישים אחרים, על אמהות חד הוריות שפוטרו מעבודתן או הוצאו לחל"ת בדרך שלא מאפשרת להן לקבל דמי אבטלה, על העצמאיים שמשלמים מחיר כבד על זה שבמשך שנים הם עומדים בכל הדרישות הכספיות של המדינה ובסוף מוצאים את עצמם בלי זכויות כלל מול הביטוח הלאומי. אני מרגיש שיש לי מדינה שמפקירה את אזרחיה.

בפארק מתחת לבית מתכנסים כל יום בעלי הכלבים, הרבה מהם קשישים, שהכלבים בשבילם הם החברים האמיתיים. מי שיש לו כלב יוותר הרבה פעמים על התרופות והאוכל כדי שלכלב יהיה טוב

אני יושב וכועס על הקברניטים שמדברים על סולידריות חברתית ושותפות הדדית אבל הם עצמם ממשיכים לקבל משכורות גבוהות בעוד שאחרים הולכים הביתה בלי כלום. לפחות בשביל הנראות תודיעו שאתם מוותרים על 20% משכרכם – כן כן אתם חברי הכנסת, הפקידים הבכירים במשרדי הממשלה, כולל אלה שעובדים לפי "חוזה בכירים". זה לא ישנה דבר לתקציב המדינה זה בהחלט יאותת לציבור שנבחריו ובכיריו לא רק מדברים אלא גם נותנים דוגמא אישית. בשנת 2008 כשהחל המשבר הכלכלי אז, הצעתי אצלי בארגון שחמשת בעלי השכר הגבוה יקצצו 15-20 אחוז משכרם. במשך עשר שנים אח"כ השכר שלי המשיך להיות מקוצץ.

זהו, סוף הפוסט. יש לי המון דברים עוד לכתוב, המון רעיונות, דברים נחמדים אפילו. אבל הכאבים חזקים מידי, לחץ בחזה, סוכרת לא מאוזנת, פיברומיאלגיה משתוללת שגורמת לחלקים גדולים מהגוף פשוט להפסיק את התפקוד הרגיל שלהם.

אין לי סמפטומים של קורונה, למה שיהיו, אני בעיקר בבית בלי אינטראקציה עם מה שקורה בחוץ. כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד, האמת? לא ממש ברור. רק המחשבה שיש עוד רבים כמוני שם בחוץ, ושאם אכתוב את מה שעובר עליי, אולי זה יגרום למישהו לעשות משהו – רק המחשבה הזו דוחפת אותי לא לוותר, בינתיים.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית