אם ממקדים את המבט רק בהתפשטות מגיפת הקורונה, המצב בהודו נראה כרגע טוב במיוחד. פנטסטי אפילו. נכון להבוקר, דיווחו בהודו בסך הכל על 21,797 נדבקים מאומתים ו-681 מקרי מוות מהמחלה. במדינה שבה חיים כמעט 1.4 מיליארד אזרחים – אלו מספרים זניחים.
אבל ארונדהטי רוי, הסופרת ההודית המהוללת ("אלוהי הדברים הקטנים"), שהיא גם אחד הקולות האופוזיציוניים האמיצים והעקביים בתת היבשת, מודאגת מאוד. רוי היא אחת המבקרות החריפות ביותר של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ושל המפלגה ההינדית שהוא עומד בראשה.
רוי היא כמעט "אויבת המשטר", בחסות המעמד הבינלאומי שלה, שמעניק לה חסינות מסוימת. מביתה הנאה בניו דלהי, היא התראיינה ביום שלישי לאתר התחקירים "The Intercept" וסיפרה על חוויותיה משבועות הסגר המוחלט שממשלת הודו הטילה על המדינה לפני כמה שבועות.
"'ריחוק חברתי' זה מושג שיש לו קונוטציות שליליות מאוד במדינה של ריבוד חברתי כמו הודו", אמרה רוי. "אנשים בקאסטות הנמוכות מכירים על בשרם את החובה לשמור 'ריחוק חברתי' עוד לפני משבר הקורונה. כשמדברים על 'ריחוק חברתי' בהודו ובמדינות עניות אחרות, חייבים לזכור שהוא מיועד רק לאנשים ממעמד חברתי גבוה. אנשים שיש להם בתים. אנשים שיכולים לעמוד בסגר. לעניים, המשמעות של סגר היא לחץ פיזי.
"כשמדברים על 'ריחוק חברתי' בהודו ובמדינות עניות אחרות, חייבים לזכור שהוא מיועד רק לאנשים ממעמד חברתי גבוה. אנשים שיש להם בתים. אנשים שיכולים לעמוד בסגר. לעניים, המשמעות של סגר היא לחץ פיזי"
"ערב אחד ראש הממשלה מודי יצא לטלוויזיה בשעה שמונה בערב והודיע לאומה של מיליארד אנשים שתוך ארבע שעות כולם חייבים להיכנס לסגר מלא. מיליוני פועלים הודים שנדחפו בשנים האחרונות לעזוב את הכפרים שלהם ולעבור לעבוד בערים הגדולות, אולצו לעזוב הכול במהירות ולהתחיל לצעוד מאות קילומטרים ברגל כדי לחזור הביתה.
"באותו רגע הבנתי שקורה משהו עצום. ניצלתי את תעודת העיתונאי שיש לי, שמתירה לי לנוע גם בשעות הסגר, כדי להצטרף אל הפועלים הצועדים הביתה. זה היה בלתי נתפס ממש. זה היה כאילו הממשלה לא הבינה שהיא ממשלה של עניים והמשיכה להתנהג כאילו היא רק ממשלה של מעמד הביניים.
"אנשים צעדו ימים בדרך, הוכו על ידי שוטרים, הושפלו, כבודם נרמס, ואז נכלאו במחנות מעצר מאולתרים שקוראים להם עכשיו 'מחנות הסגר'. והם כלואים שם גם עכשיו ולא יכולים להגיע למשפחות שלהם. יש שם תורים שנמשכים על פני קילומטרים לאוכל. ואנחנו לא יודעים כרגע מה באמת קורה שם. עוד אין לנו מושג מה גודל האסון הזה".
נעבור את זה ביחד ויהיה בסדר
דודו קינן רואה את הדברים מעט אחרת מארונדהטי רוי. קינן הוא איש עסקים ישראלי שגר בבנגלור שבהודו מ-2003. הוא סגן יו"ר לשכת המסחר הודו ישראל, ומנהל חברה גדולה שמתמחה באיתור והשמת עובדים הודים בחברות ישראליות.
מרגע שהוטל הסגר על הודו, קינן אולץ לבחור האם לעזוב את המדינה במהירות ולהינתק מהפרנסה שלו, או להיכלא בהודו לתקופה לא ידועה ולהתנתק מבנו הקטן, שגדל בישראל עם אימו. קינן נשאר בבנגלור.
"זה לא שהסגר תפס אותי בהפתעה", הוא אומר, "ומהתחלה היה ברור שזו החלטה לחצי שנה. לפחות. תשמע, הדור של ההורים שלנו היה מנותק לתקופות ארוכות מההורים שלהם. זה לא היה אז דבר חריג. רק שלהם לא היו כל האמצעים הטכנולוגים שיש לנו. אני מדבר עם איתן לפחות שעה בכל יום. ואני מזכיר לעצמי שהיו לכולנו רגעים יותר קשים בחיים מאשר זה. כולנו בחיים. אנחנו בריאים. מתפקדים. נעבור את זה".
איך אתה חווה את משבר הקורונה בהודו?
"הדיווחים על התפרצות המגפה התחילו להופיע בכלי התקשורת פה פחות או יותר באותו זמן כמו בישראל, קצת אחרי שהתחילה ההתפרצות בסין. הידיעות הראשונות על המחלה הופיעו בשבוע הראשון של ינואר. בשבוע הראשון של פברואר התחלנו לראות התייחסויות של גורמים רשמיים – משרד הבריאות ההודי וכן הלאה.
"מה-8 בפברואר התחילו להפעיל צעדי מניעה. התחילו למדוד חום בכניסה להודו, אם היית מגיע מחו"ל נדרשת למלא ולחתום על הצהרה, לעדכן אם היית בסין, אם היית בווהאן וכן הלאה.
"לקראת סוף פברואר התחלנו לראות שורה של הגבלות. אז גם קיבלנו הודעה, כמו כל החברות ההודיות, שכל עובד שרוצה לעבוד מהבית אנחנו חייבים לאפשר לו לעשות את זה. התחיל קמפיין ממשלתי שצריך לשמור מרחק, לרחוץ ידיים, להשתעל למרפק וכן הלאה. כמו שאתם מכירים בישראל. ואם מישהו חולה – נא לדווח. לא יכולת לפספס את זה, בכל הודו".
לשמור מרחק במדינה צפופה כמו הודו זה עניין מסובך.
"נכון. החולים הראשונים התגלו כאן בסוף פברואר. הם היו שלושה רופאים הודים שחזרו מווהאן, הם היו בהשתלמות בבית החולים של המכון הביולוגי הסיני בווהאן. כלומר, אם אתה רוצה למצוא נקודה שהיא לב הקורונה בעולם – הם הגיעו ישר ממנה.
"המכון שם הוא מכון ענק, שמגיעים אליו מתמחים מכל העולם, אבל בעיקר מכל העולם הלא-מערבי. ככה שהרבה רופאים הודים היו שם בהשתלמות. כשהעסק התחיל הם מיד עזבו את ווהאן וחזרו הביתה, ובכניסה להודו הם אובחנו כחולי קורונה".
וזה הפך מיד להיות הסיפור המרכזי במדינה?
"לא, לא. זה הוזכר במהדורות, אבל עוד לא פתח את המהדורות. זה עבר לראש החדשות רק בחצי הראשון של מרץ. בהודו, לאורך כל ההתמודדות עם המשבר, הם עשו את כל הדברים לא הרבה יותר מהר מאחרים, אבל לזכותם ייאמר שהם כל הזמן היו החלטיים ומסונכרנים.
"ראית שדברים קורים בצורה מסונכרנת בכל המדינה. בלי שש הודעות ביום. בלי ויכוחים אינסופיים. בגדול – יוצאת הודעה רשמית פעם בשבוע. התקשורת היא ברורה, היא אחידה, היא מסודרת. והיא מסונכרנת בין הממשלה הפדרלית לבין הממשלות המקומיות. הודו הרי מדינה עצומה שמחולקת למדינות מחוז.
"בהודו, ראית שדברים קורים בצורה מסונכרנת בכל המדינה. בלי שש הודעות ביום. בלי ויכוחים אינסופיים. בגדול – יוצאת הודעה רשמית פעם בשבוע. התקשורת היא ברורה, היא אחידה, היא מסודרת"
"עכשיו, זה לא שלא היו מאבקים בין המדינות לשלטון המרכזי, אבל בגדול המשבר מנוהל. והוא מנוהל בלי היסטריה. לא היה בגדול אף רגע שהרגשת שלא יודעים מה קורה. שיש בהלה. מהרגע הראשון הרגשת שזה מנוהל בצורה פחות או יותר סבירה. אני לא רוצה להגיד מושלמת. זה רחוק מלהיות מושלם, אבל זה בהחלט סביר".
כל כמה זמן מודי מופיע בתקשורת מאז שהתחיל המשבר?
"פעם בשבוע, במקרה הטוב. אפילו פחות. פעם בשבועיים".
ואלה נאומי הבהלה או נאומי הרגעה?
"הרגעה. נעבור את זה ביחד ויהיה בסדר".
איך מסבירים בהודו את מספר החולים והמתים הזניח יחסית לגודל האוכלוסייה?
"יש פה כמה אלמנטים: אחד – אין מספיק בדיקות. יש פה הרבה פחות בדיקות למיליון תושבים מכל מדינה שאנחנו מכירים. שניים – קורונה זו מחלה של עשירים. זו מחלה שהגיעה מטיסות וכן הלאה. ולכן באזורים שהיו אמורים להיות האזורים הבעייתיים, הסלאמס וכן הלאה, יכול מאוד להיות שהנגיף פשוט לא הגיע אליהם.
"כשאנחנו מסתכלים איפה הריכוזים הגדולים היום בהודו, הם בסלאמס של מומביי ובסלאמס של דלהי, שתי שכונות עוני גדולות שנמצאות צמוד לשדות תעופה. בשכונות העוני של הערים האחרות זה כמעט לא קיים כרגע. וככל הנראה זה כן נבדק באזורים האלה".
יכול להיות שהמספרים שנמסרים לא אמיתיים?
"דיברתי עם מכר שלי, שהוא הווירולוג הראשי של רשת בתי החולים הגדולה בהודו. הוא אמר לי שלאורך כל הדרך חלק גדול מהנתונים שהממשלה מוסרת, מבוססים על נתונים שהוא נותן לה, והוא לא רואה שום מניפולציה בנתונים. מה שהוא מעביר זה מה שמתפרסם.
"הוא, וגם מכר אחר שלי שנמצא בתפקיד בכיר ברשת בתי חולים אחרת, אמרו לי שהם לא רואים לחץ חריג בשום בית חולים. ואם הם לא רואים לחץ, אני מניח שהנתונים שנמסרים מדויקים. ואז אתה שואל את עצמך איך זה קורה".
איך זה קורה?
"א' – כי הודו חסמה את עצמה יחסית מוקדם מהעולם. ב' – חם פה. ג' – תוחלת החיים בהודו מאוד נמוכה יחסית. אל תשכח שרוב הנפגעים מהמחלה הזו הם בני שישים ומעלה ובהודו זו קבוצה קטנה יחסית באוכלוסייה. ד' – בהודו כל האוכלוסייה מחוסנת לשחפת, ויש השערה שהחיסון הזה מספק הגנה מסוימת.
"ה' – השונות הגנטית בהודו מאוד מאוד גדולה. היא משמעותית יותר גדולה מכל מדינה אחרת בעולם. וככל הנראה, ככל שיש שונות גנטית יותר גדולה, ההתפשטות של מחלה נגיפית היא יותר קשה. ובגלל שהודו מקום כל כך מג'וייף, יכול להיות שהמערכת החיסונית ההודית יותר חסינה גם לדברים נוספים.
"השונות הגנטית משמעותית יותר גדולה מכל מדינה אחרת בעולם. וככל הנראה, ככל שיש שונות גנטית יותר גדולה, ההתפשטות של מחלה נגיפית היא יותר קשה. ובגלל שהודו מקום כל כך מג'וייף, יכול להיות שהמערכת החיסונית ההודית חסינה לדברים נוספים"
"אני לא אפידמיולוג ולא וירולוג אבל זה מה שאני מבין מאלה שמבינים יותר ממני בנושא. אלה גם ההערכות שמתפרסמות בנוגע למה שקורה בהודו בעיתונות הבינלאומית".
ג'יהאד הקורונה
במסגרת צעדי המניעה שהוכרזו בהודו בסוף פברואר, הוחלט על סגירה מוחלטת של כל בתי הספר והאוניברסיטאות – ומה שחשוב יותר, הוחלט על סגירה מוחלטת של כל מקומות הדת. "בדיעבד, אם הייתי צריך לבחור נקודה משמעותית אחת במשבר, אבחר בזו", אומר קינן. "זו ההחלטה האחת שבזכותה הודו סבלה הרבה פחות ממשבר הקורונה ממה שהיא הייתה עלולה לסבול.
"כבר בסוף פברואר הוחלט לסגור את כל מקומות הכינוס הדתיים. לגמרי. הודיעו מהיום למחר – כינוסים דתיים אסורים. ותזכור שהודו היא מדינה מאוד מאוד דתית. ההודים מסורתית הרבה יותר דתיים מהישראלים. מסוף פברואר אין בהודו מקדשים הינדים וסיקיים, אין מסגדים, אין כנסיות וכן הלאה. ברור שיש לזה משמעויות כלכליות עצומות לכל כוהני הדת. הרי יש פה המון אנשים שחיים מזה שבא מישהו לעשות טקס במקדש ומשלם על זה משהו".
ההחלטה הדרמטית הזו עברה חלק?
"כן. עם שיתוף פעולה מלא של כל ראשי הדתות. היה רק אירוע אחד, מוסלמי, בדלהי, שקרה בשבוע הראשון של מרץ, שהיום ברור שבערך 20% מכל החולים בהודו יצאו מממנו".
האירוע המדובר היה כינוס של "טאבליגי ג'מעעת" ("ארגון המטיפים"), ארגון מוסלמי מסיונרי, שייעודו לעודד מוסלמים במדינה לחזור ולקיים את מצוות הדת המוסלמית כפי שהיו נהוגות בימיו של הנביא מוחמד. זה ארגון בינלאומי ענק שחברים בו עשרות מיליונים, בעיקר באסיה, והוא נחשב היום לאחד הארגונים המוסלמיים המשפיעים ביותר בעולם.
בכינוס בדלהי בתחילת מרץ השתתפו כ-9,000 פעילים מוסלמים מכל רחבי הודו. על פי משרד הבריאות ההודי, מתוך כ-15 אלף מקרי קורונה מאומתים ב-18 באפריל בהודו, 4,291 זוהו כבעלי זיקה ישירה לכינוס המוסלמי הזה בתחילת מרץ.
"אישרו להם לקיים אותו בגלל שזה לא היה כינוס לצורך תפילה, ולכן הם הצליחו, איכשהו, לקבל אישור לקיים אותו, למרות ההגבלות שכבר הוטלו אז", אומר קינן, "אבל במדינה שגם ככה נמצאת בנקודה לא נעימה ביחסים בין הינדים למוסלמים, אין ספק שזה הגיע ברגע ממש לא טוב".
רגע ממש לא טוב, בלשון המעטה. הרקע לסיפור הזה היה ממילא נפיץ במיוחד, ויישמע מוכר למדי לאוזניים ישראליות.
בדצמבר העבירה הממשלה ההינדית הימנית של מודי חוק אזרחות אנטי-מוסלמי, שעורר גל מחאה בכל רחבי המדינה, עם אירועים שחלקם דוכאו באלימות. בעקבות הכינוס המוסלמי שהפך לאירוע הדבקה המוני, נפוצות עכשיו בהודו שמועות על "ג'יהאד הקורונה".
ברשתות החברתיות מגלגלים תיאוריות קונספירציה על כך שהמוסלמים החליטו להפיץ את המחלה בהודו בכוונה ושולחים "פצצות אנושיות", שמפיצות את הנגיף. בכניסות לבתי החולים כבר מפעילים "פרופיילינג", שמפריד בין מוסלמים לאחרים.
ארונדהטי רוי, שהכינוס המוסלמי הגדול נערך במרחק רבע שעה מביתה, עוקבת אחרי ההתפתחויות האלה בדאגה גדולה. "יש כאן הכנה לרצח עם", היא אמרה בראיון ל-Intercept השבוע.
"כל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהדרך לרצח עם מתחילה תמיד בהאשמת מיעוטים בהפצת מחלות. זה בדיוק מה שהנאצים עשו עם היהודים באירופה. מה שאנחנו רואים עכשיו זה את ההכנה התרבותית לרצח עם שעוד יגיע".
"הדרך לרצח עם מתחילה תמיד בהאשמת מיעוטים בהפצת מחלות. זה בדיוק מה שהנאצים עשו עם היהודים באירופה. מה שאנחנו רואים עכשיו זה את ההכנה התרבותית לרצח עם שעוד יגיע"
בהודו חיים כ-200 מיליון מוסלמים, כ-15% מהאוכלוסייה. מדובר אמנם במיעוט נרדף, אבל לא במיעוט קטן. ובכל זאת – צווי החירום שמופעלים עכשיו, עוברים כמעט ללא התנגדות נראית לעין.
קינן מספר על שיחות עם מכרים מוסלמים, שנמצאים בתפקידים בכירים בהודו, שהעריכו באוזניו שההתנהלות של ממשלת הודו במשבר הייתה סבירה למדי עד עכשיו.
"בקירוב טוב – לא מורגש כרגע כעס גדול. ארונדהטי רוי עקרונית לא אוהבת את מודי, ואני מבין למה. ובעניין הקורונה היא מעלה את הנושא של הטיפול בעובדי יום בתור כשל חמור של הממשלה, ובזה היא גם צודקת. עד עכשיו רוב הצעדים של ממשלת הודו היו הגיוניים ומתוכננים, והיחס בין תכנון לבין ביצוע היה לא רע בכלל.
"רק לנקודה אחת הם לא שמו לב – הנקודה שארונדהטי רוי מתייחסת אליה. לזה שיש בהודו כמה עשרות מיליונים, תלוי את מי אתה שואל – בכל אופן, בין עשרה לחמישים מיליון – עובדים שהם בני אזור אחד אבל עובדים באזור אחר.
"קח לדוגמא את בנגלור: העובדים החקלאיים פה, רובם מטמיל-נאדו (המדינה הדרומית בהודו; א.ב.ד). הם לא באים כל יום לעבודה וחוזרים הביתה. הם גרים במגורים כאלה ליד השדה, או אתר הבניה, עובדים כמה חודשים, לפעמים שנה ויותר, ואז חוזרים למשפחה שלהם. קצת כמו הפועלים הסיניים שעובדים בישראל. רק שהם בתוך הודו. הבית שלהם – האישה והילדים – יכולים להיות במדינה אחת בהודו והעבודה במדינה אחרת.
"ברגע שהוכרז הסגר המוחלט, כל המפרנסים האלה איבדו בבת אחת את מטה לחמם. יש סגר, אז אין עבודה. אבל הם גם רצו לחזור, להיות עם האישה והילדים, להגן עליהם, לשמור עליהם. לא להישאר באתר העבודה שננעל. וזה לא תוכנן. ההערכה היא שנתקעו כמה מיליונים, שוב – תלוי את מי אתה שואל. בין מיליון לעשרה מיליון עובדים נתקעו ביום של הלוק-דאון רחוק מהבית שלהם".
ואז מה קרה?
"ב-48 שעות הראשונות של הלוק-דאון היה דנקירק. אקסודוס. מכל הבא ליד. רוב המדינות הוציאו אלפי אוטובוסים לקחת את העובדים בני המדינה ולהחזיר אותם הביתה. והתחילו שיירות. ראינו את זה בעיקר סביב המוקדים של התעסוקה. מוקד גדול אחד היה בדלהי. ההערכה היא שרק בדלהי נתקעו בין מיליון לשני מיליון כאלה. ושם היו באמת מהומות. זה לא בסדר גודל של חלוקת הודו ב-47', אבל עדיין היו מהומות. גם באזור מומביי ראינו את זה. וגם באחמדבאד".
"ב-48 שעות הראשונות של הלוק-דאון היה דנקירק. אקסודוס. מכל הבא ליד. רוב המדינות הוציאו אלפי אוטובוסים לקחת את העובדים בני המדינה הביתה. והתחילו שיירות. ההערכה היא שרק בדלהי נתקעו בין מיליון לשני מיליון כאלה. ושם היו באמת מהומות"
מה אתה רואה כשאתה יוצא לרחובות בנגלור בימי הסגר?
"בבנגלור לא מרגישים מצוקה. אבל בוא נזכור שבנגלור היא עיר עשירה. ממה שאני שומע, בערים הקטנות כבר מתחילים להרגיש מצוקה, אבל עוד לא רואים רעב אמיתי. הממשלה חילקה 30 דולר במזומן לנפש לכל המשפחות העניות בהודו. ככה שבחודש הקרוב לפחות יהיה לאנשים עם מה לקנות אוכל.
"אני מאמין שהמשבר הכלכלי שהגיע יחד עם משבר הקורונה – לא בהכרח רק בגללה אבל יחד איתה – עלול להחזיר לעוני בין 100 ל-300 מיליון הודים. אני מדבר על אנשים שיצאו מעוני ב-15 שנים האחרונות ויחזרו לעוני בשנה-שנתיים הקרובות.
"ננסה לדייק את זה – עוני מרוד זה אנשים שיש להם סכנה תזונתית מיידית. עוני זה מצבם של אנשים שאין להם אופק תזונתי, בריאותי, ומקום לישון בו. יש מחלוקת אם מדובר בשבוע, חודש או שלושה חודשים. אני מקבל את הגרסה של חודש. כלומר, מי שיודע שבחודש הקרוב יש לו איפה לישון, מה לאכול והוא לא הולך למות ממחלה, הוא לא עני, לפחות לפי ההגדרות האלה.
"סדר גודל של חצי מיליארד הודים יצאו מעוני כזה ב-20 שנה האחרונות. בשנת 2000 היו פה בערך 700 מיליון עניים באופן שתיארתי. אנשים שלא היה להם אופק של חודש קדימה. היום אנחנו מדברים על סדר גודל של 200 מיליון אנשים עם רמת עוני כזאת. ויש סכנה שכמה מאות מיליונים יחזרו בתקופה הקרובה למצב כזה".
"בשנת 2000 היו פה בערך 700 מיליון עניים – אנשים שלא היה להם אופק של חודש קדימה. היום אנחנו מדברים על סדר גודל של 200 מיליון אנשים עם רמת עוני כזאת. ויש סכנה שכמה מאות מיליונים יחזרו בתקופה הקרובה למצב כזה"
כלומר, שוב נראה את המחזות שראינו בהודו בשנות התשעים של מיליוני חסרי בית שגודשים את רחובות הערים?
"כן. ונראה עוני בכפרים. נראה ירידה חדה בתוחלת החיים. כל האספקטים של עוני".
מה מצב התרמילאים הישראלים בהודו?
"רובם הצליחו לברוח. על פי ההערכות של השגרירות תקועים בהודו בערך אלף תרמילאים שלא הצליחו לצאת".
מדברים כבר על תוכנית יציאה מהמשבר?
"כן. ב-12 באפריל יצאה הכרזה שמתארת את תוכנית היציאה. השבוע מתחילה חזרה הדרגתית לשגרה. חברות הייטק במתכונת מצומצמת. חזרה מסוימת של תחבורה ציבורית. חלק ממשרדי הממשלה התחילו לפעול השבוע. אנשים חוזרים לעבוד, תחת מגבלות.
"מ-3 במאי המדינה תחולק לשלושה סוגים של מחוזות – ירוק, צהוב ואדום. באזורים הירוקים תצטרך לשמור על כל כללי הריחוק החברתי, אבל בגדול הכול יהיה פתוח, כולל תחבורה ציבורית עם מגבלות חמורות של כמה אנשים יוכלו להיכנס לאוטובוס וכן הלאה.
"התוכנית היא שבאזורים הירוקים תהיה חזרה ל'נורמליות החדשה'. באזורים הצהובים יהיה די דומה למה שקורה עכשיו – מותר להתנייד כדי לקנות אוכל, תרופות וכן הלאה. וצריך אישורים ספציפיים לדברים נוספים. באזורים האדומים יהיה לוק-דאון מוחלט. סגר. כוחות משטרה מפטרלים ברחובות. יביאו לאנשים אוכל הביתה. זה יקרה בעיקר בסלאמס בשולי הערים".
אין קולות שמתמרמרים על הצעדים הקשוחים האלה, בהינתן שהמספרים בהודו ממש זעומים ביחס לגודל האוכלוסייה?
"לא. כולם מסכימים שיש סכנה בריאותית. היא מוחשית. וזה לא הרגע לקחת סיכונים".
אפילו אצלנו, מדינה קטנה שהמצב בה חמור בהרבה ביחס לגודל האוכלוסייה, אבל עדיין רחוק מאוד מקטסטרופה, אתה כבר שומע קולות על זה שמגזימים פה בצעדי החירום.
"העניין המרכזי בישראל הוא שכמעט כל ההנהגה הישראלית נמצאת במצב שהיא על סף כניסה לכלא. ועל כן, בהגדרה, מנהיגי המדינה נמצאים כל הזמן במצב של ניגוד עניינים. ועל כן כל צעד שהם עושים, כל בן אדם שעיניו בראשו אומר 'רגע, יש פה ניגוד עניינים ולכן אני אסתכל עליהם בשבע עיניים, לראות אם מה שהם עושים הוא לטובת המדינה או לטובתם האישית'. בהודו זו לא התחושה.
"יש פה הכול. יש מאבקים פוליטיים. יש מחלוקות. יש ביקורת. אבל התחושה הכללית היא שיש סכנה אמיתית, שהסכנה שווה לכולם, ולכן אף אחד, לפחות ממה שאני רואה – גם במדיה הרשמית, גם ברשתות החברתיות של ההודים וגם משיחות עם חברים – אף אחד לא מייחס לממשלה ההודית שיקולים זרים בטיפול במשבר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הערות: 1) ארונדהטי רוי מוקצה מחמת מיאוס אצל כל הפטריוטים. תמיד יש לה תלונות, מעין זהבה גלאון כזאת. 2) המגזר האלים והתוקפני בהודו הוא המוסלמי והוא המועמד לבצע רצח עם כפי שקרה שם בעבר מספר פעמים 3) אין דבר כזה הינדים אלא הינדואים.