סקר דעת הקהל הפלסטיני האחרון, שנערך על-ידי מכון PSR בהובלת ד"ר ח'ליל שקאקי, מזהה תהליכים מעניינים ומטרידים בקרב העם הפלסטיני, אותם ישראל צריכה לקחת בחשבון בעת עיצוב מדיניותה מול הגדה והרצועה בכל הקשור לניהול משבר הקורונה.

הסקר, שפורסם ב-1 במרץ, עוסק, כמו תמיד, בסוגיות פנים וחוץ – בחירות, מועמדים פוטנציאליים לנשיאות, תפיסות לגבי תפקוד הנשיא עבאס בסוגיות שונות, הממשלה, בתי המשפט, שחיתות, אבטלה, וכמובן – הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן להצביע על מספר היבטים בולטים:

ראשית, ישנה תמיכה הולכת וגוברת בהתמודדות אלימה מול ישראל, ולא בתהליך של דיאלוג ומשא-ומתן.

הציבור הפלסטיני מתנגד נחרצות לתכנית השלום של הנשיא טראמפ (מעל 90% התנגדות על כל היבט בתכנית וכך גם לגבי התכנית בכללותה).

64.2% מהציבור הפלסטיני סבורים שיש לפנות להתנגדות אלימה או לאינתפאדה על מנת להתמודד עם תכנית טראמפ

הנתון אף בולט יותר בקרב הפלסטינים ברצועת עזה – כ-81% סוברים שזהו הצעד הנדרש. 68.7% מהציבור הפלסטיני סבורים שיש להפסיק את הסכם אוסלו, וכמעט 77% סבורים שיש לעצור את התיאום הבטחוני עם ישראל.

מעל 61% סבורים שפתרון שתי המדינות אינו בר-קיימא יותר.

באופן כללי, כ-45% מעדיפים מאבק מזוין בישראל לעומת כ-22% המעדיפים לפתור את הסכסוך באמצעות הסכם שלום.

ישנה תמיכה הולכת וגוברת בציבור הפלסטיני בהתמודדות אלימה מול ישראל, ולא בתהליך של דיאלוג ומשא-ומתן. הציבור הפלסטיני מתנגד נחרצות לתכנית השלום של טראמפ (מעל 90% התנגדות לתכנית ולהיבטיה)

לשם השוואה, באוגוסט 2018 פתרון שתי המדינות זכה לתמיכה מצד 46% מהפלסטינים וכבר אז נחשב לנמוך ביותר מזה שנים. ב-2017, בעקבות הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל, התמיכה במשא-ומתן בין הצדדים כדרך הטובה ביותר לפתרון הסוגיה הפלסטינית ירדה מ-33% ל-27%.

השורה התחתונה היא, שרוב הציבור הפלסטיני סבור שדרכו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) נכשלה ולא הביאה תוצאות (משטר שגם נתפס מושחת בציבוריות הפלסטינית. נראה שההתמודדות עם איום הקורונה מחזקת מעט את האמון במוסדות בעת הזו).

ישראל מחזקת מסקנה זו בעקבות מדיניותה מול הרשות – הקשר מול הרשות מוביל לסיפוח חד-צדדי, ואילו הקשר מול חמאס מוביל לעסקאות חילופי שבויים ואסירים. עוד ראוי לציין בהקשר זה, שמסר דומה הועבר לציבור הפלסטיני עם הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה בזמנו, אשר לא תואמה (מסיבות כאלה ואחרות) עם הרשות והותירה ואקום שלטוני, אותו לימים ניצל חמאס. אלימות משתלמת, ופרגמטיות יחסית (במיוחד בהשוואה לקודמו בתפקיד, יאסר ערפאת) נענית, יתכן, בסיפוח (בין היתר).

אבו מאזן איננו חובב ציון והרשות עשתה טעויות פטאליות מול ישראל בשנים האחרונות. בהיבט ההסתה, ראו את הדו"ח שפרסם מרכז המידע למודיעין ולטרור באוקטובר 2018 על ההחרפה במסרי ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית.

נראה שההנהגה הפלסטינית תחת עבאס ממשיכה לפעול בתפיסה של "עלות שקועה" (Sunk cost) – מתקשה להתמודד עם הצעות מדיניות חדשות, לאור המאמץ, ההשקעה והדם שנשפך עד כה בסכסוך, כאשר כל ויתור או "התקפלות" ייתפסו כבגידה בקורבן שהקריבו במשך כמעט מאה, מה שמקשה על קבלת הצעות שהיו על השולחן החל משיחות אולמרט-אבו מאזן (תהליך אנאפוליס). אולם, הזמן, כפי שהמחישה תכנית טראמפ, אינו פועל לטובת המפעל הלאומי הפלסטיני.

ישראל מחזקת מסקנה זו של הציבור הפלסטיני במדיניותה מול הרשות – הקשר מול הרשות מוביל לסיפוח חד-צדדי, ואילו הקשר מול חמאס מוביל לעסקאות חילופי שבויים ואסירים. אלימות משתלמת

למרות זאת, אין לזלזל בחשיבות התיאום הבטחוני של מנגנוני הרשות מול ישראל. תיאום זה עלול להפגע בשל צעדים חד-צדדיים. תרחיש קיצון (שסבירותו כרגע אינה ברורה) אף עלול להוביל להחלטה פלסטינית יזומה על פירוק הרשות בפועל והעברת "שרביט" הניהול לישראל. על ישראל להתכונן גם לתרחיש כזה.

מגמות כאלה עלולות להיות בעלות משמעות הרסנית בעידן וירוס הקורונה. לכך יש להוסיף את אתגר הכלכלה הפלסטינית והתלות ההדדית הכמעט בלתי ניתנת לניתוק בין שתי הכלכלות, כאשר כ-60% מהיבוא הפלסטיני הוא מישראל וכ-83% מהיצוא הפלסטיני הוא לישראל. לכך יש להוסיף כמובן את סכנת התפשטות הקורונה ברצועת עזה (וכבר זכינו לשמוע איומים מצד מנהיגי חמאס כלפי ישראל).

משוואת העלות-תועלת של נקיטת סיפוח חד-צדדי (כרגע עדיין אינם ידועים הפרטים המדויקים של הסיפוח ואיזה מתווה ייושם בדיוק, אם וכאשר) כוללת, מצד אחד, את "ניצול השעה" – כאשר ישנו ממשל אמריקני שנתפס כאוהד ביותר לישראל ויתמוך כנראה בכל צעד; אולם, מצד שני, צעד שכזה עלול למוטט הסכמים קיימים, ולפגוע בצורה קשה ביחסים הרעועים ממילא עם ירדן. אלה באו לידי ביטוי, למשל, בהחזרת שטחי צופר ונהריים לשלטון ירדני בנובמבר 2019 במסגרת תנאי הסכם השלום, ללא קיום שום מו"מ סדור בעניין בין המדינות למציאת פתרונות.

האם התועלת של סיפוח עולה על העלות בעידן של משבר חוצה גבולות, עם התכנות להתפרצות אלימות פלסטינית? תהא התשובה אשר תהא, היא חייבת להיות מבוססת על ניתוח מעמיק ומקיף של חלופות הפעולה האפשריות בתקופה זו ועל השלכותיהן הבילטראליות והמולטילטראליות מול השחקנים השונים באזור.

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.