זירת הבלוגים

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה

גל פרל פינקל צפה בסדרה "מלחמה בלי שם" וזיהה שורת לקחים שיש להפיק מהשנים של צה"ל בלבנון

28/04/2020 07:59
טנק מחטיבה 7 במוצב בופור בשנת 1995, (צילום: אלפי בן יעקב, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון). (צילום: אלפי בן יעקב, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.)

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה, משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי, מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות, הטיוחים והשקרים.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי, מתואר סיפור הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות, הטיוחים והשקרים

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות.

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולני. בפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל.

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן).

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני, שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר.

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת.

"קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען.

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו.

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון – הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והחולשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון.

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

הארגון החל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון והפעיל חוליות זריזות, קטנות, מיומנות, שזיהו את נקודות התורפה והחולשה של צה"ל ופגעו בדיוק בהן ביעילות

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו.

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים.

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים. "צריך להרוג", אמר

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא.

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק איפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה עם מפקדיו, הודה שלא

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים.

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט – בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה ה-2, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר.