הרועה, הטייס, הקבר שכבר נחשב לאבוד

מאות ישראלים מתו בקרבות על ירושלים, בהם לוחמים ותיקים ובני נוער שרק עלו לישראל ● היום, אתרי הקרבות והאנדרטאות שהוקמו לזכרם מסביב לעיר עומדים ריקים, במסגרת הנחיות הריחוק החברתי ● אביבה ושמואל בר-עם כותבים על אתרי ההנצחה באזור הבירה, ועל האנשים שלזכרם הם הוקמו

חברי ההגנה מסיירים בשכונת קטמון בירושלים, 6 במאי 1948 (צילום: AP Photo/Pringle)

1

יעקב

שישה חודשים לפני הירצחו, ו-47 שנים לאחר התרחשות האירועים, יצחק רבין נזכר ביום שבו סרן יעקב סטוצקי נפל בקרב. באותו הזמן היה רבין מפקד חטיבת הראל, שהוקמה ב-16 באפריל 1948 מחיילי פלמ"ח – יחידת העילית של ההגנה.

ירושלים היהודית הייתה תחת מצור ערבי במשך חודשים, והמצב בעיר היה נואש. כשהיא מנותקת מכל הקהילות היהודיות האחרות, היה לעיר מקור אספקה אחד: כביש צר עם מסלול אחד מהחוף שעבר מתחת לעמדות מבוצרות המאוישות על ידי כוחות ערבים. הראל נוצרה מחיילי פלמ"ח במיוחד כדי לשמור על הכביש, כאשר רבים מהחיילים היו כבר בעלי ותק רב בקרבות השליטה על האזור.

סטוצקי היה אחד מכ-1,400 הצעירים והצעירות שהושבעו כדי להבטיח כי השיירות יגיעו בשלום לירושלים עם האספקה. אלפי חיילים איבדו את חייהם במלחמת העצמאות. אבל רבין, בדבריו בטקס הזיכרון בהר הרצל, נזכר בסטוצקי במיוחד. הם החליפו את המעילים הצבאיים שלהם, על פי הזיכרון שלו, משום שהמעיל של סטוצקי היה גדול עליו, בעוד זה של רבין היה יותר מידי הדוק.

ב-20 באפריל, סטוצקי הצטרף לשיירה שהייתה בדרכה לירושלים הנצורה. לאחר שהחיילים פרקו את התרופות, המזון, הדלק וכלי הנשק עבור תושבי העיר, השיירה החלה לחזור. כשהתקרבה לשער הגיא, לוחמים ערבים ירדו מהגבעות ותקפו אותה.

יעקב סטוצקי (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

יעקב סטוצקי (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

כלי הרכב עמדו תחת אש כבדה וסטוצקי עבר לחזית. התגבורת הגיעה בסופו של דבר, אבל החטיבה הספיקה לספוג עשרות מתים. רבין זיהה את סטוצקי כמה שעות לאחר מכן, בין היתר, בגלל שהמעיל הצבאי שלו היה מונח על גופתו חסרת החיים.

הבסיס של חטיבת הראל היה בקריית ענבים, קצת יותר מ-12 ק"מ מירושלים, והקורבן הראשון שלה נקבר בחופזה בוואדי, בסמוך לבית עלמין מקומי.

מקרי המוות גדלו בקצב מדאיג והקברים נחפרו עבור החיילים הנופלים עוד לפני שהם יצאו לשדה הקרב. 418 חיילים – קרוב לשליש מהמספר הכולל של חיילי החטיבה – נהרגו במהלך המלחמה, ונקברו בקריית ענבים (בצילום).

בית העלמין הצבאי בקריית ענבים מחוץ לירושלים, הוא מקום המנוחה של נופלים רבים שנאבקו עבור עיר הבירה ב-1948 (צילום: שמואל בר-עם)

בית העלמין הצבאי בקריית ענבים מחוץ לירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

2

ג'ימי

בקצה בית קברות ייחודי עומדת אנדרטה בולטת (בצילום) לזכר נופלי החטיבה, אשר, על פי הזווית ממנה מסתכלים, יכולה להזכיר אריה במנוחה – או רובה מוכן לקרב. האמן, מנחם שמי, עיצב את האנדרטה ב-1951. בנו, סרן אהרן "ג'ימי" שמי-שמיט נהרג במהלך הקרב על ה"משלט המשותף" ב-18 באוקטובר, 1948, והוא קבור שם יחד עם אחיו לנשק.

אנדרטה לזכר הנופלים מחטיבת הראל בקריית ענבים בעיצובו של האמן מנחם שמי, שבנו נהרג בקרב ונקבר בבית קברות (צילום: שמואל בר-עם)

אנדרטה לזכר הנופלים מחטיבת הראל בקריית ענבים בעיצובו של האמן מנחם שמי (צילום: שמואל בר-עם)

3

יצחק-מרדכי

שניים מהנופלים הקבורים בקריית ענבים מתו בתאונת מטוס ב-10 במאי, 1948.

בניגוד לרצונו של אביו, סרן יצחק-מרדכי שקלנייביץ, יליד פולין, הגיע לפלשתינה בגיל 15 ב-1932. מלחמת העולם השנייה פרצה לאחר שסיים את לימודיו, והוא ניסה להתנדב לכוחות המזוינים הבריטים. אבל בקשתו נדחתה עקב מעמדו בתור תושב ישראל, והוא הושבע לפלמ"ח בשנה שבה הוקם: 1941.

יצחק-מרדכי שקלנייביץ (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

יצחק-מרדכי שקלנייביץ (צילום: Courtesy\בית הפלמ"ח)

שקלנייביץ האמין בכך שכלי הנשק הם אלו שיקבעו ביום מן הימים את עתיד היהודים בארצם, ועבד בקדחתנות יום ולילה בייצור שלהם.

הוא גם פיקח על הנחת קו הצינורות הראשון בנגב, והיה מעורב באבטחת הקו מפני חבלה מצד כפריים בדואים וערבים. לאחר מכן עבד מסביב לשעון בתור ראש מחלקת פיתוח וייצור של כלי נשק עבור ההגנה.

ביום התאונה, הוא טס במטוס נורסמן מתוך כוונה לבחון סוג חדש של חומר נפץ. התכנית הייתה, כך נראה, להפציץ את הכפר בית מאשיר (בצילום), וכך לסייע לחיילי הפלמ"ח שנלחמו עם בני הכפר ועם חיילים ערביים על השליטה על הכביש לירושלים.

הראות הייתה מוגבלת מאוד, אבל לאחר שזיהה את האויב המטוס צלל דרך העננים והתרסק בגבעות ירושלים. כל מי שהיה על המטוס נהרג; גופותיהם נמצאו רק כמה חודשים לאחר מכן. הנסיבות סביב ההתרסקות נותרו בגדר תעלומה.

בונקר שהיה בשימוש על ידי כוחות ערביים ליד בית מאשיר מחוץ לירושלים. מטוס שכלל את טייס ה-RAF, יריב שנייבוים, התרסק מחוץ ליישוב במהלך מבצע ב-1948 (צילום: שמואל בר-עם)

בונקר שהיה בשימוש על ידי כוחות ערביים ליד בית מאשיר מחוץ לירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

4

יריב

מי שהטיס את המטוס היה טייס חייל האוויר המלכותי (RAF) לשעבר, סגן יריב שיינבוים. שיינבוים, יליד קיבוץ כפר גלעדי, למד טיסה בבית הספר בעיר לידה (לוד) וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא הגיש בקשה ללימודי טיסה באנגליה.

בזמן שהמתין לתשובה, עבד בתור נהג משאית ובבנייה בשדה תעופה בצפון המדינה. אך ב-1942, כאשר המלחמה התקרבה לבית, החליט שיינבוים שלא לחכות יותר והתנדב לחייל האוויר הבריטי בתור חייל פשוט.

בעת ששירת עם היחידה שלו באפריקה, הוא קיבל את הבשורה על כך שהתקבל לבית ספר לטיסה. נדרשו לו חמישה חודשים מתסכלים להגיע מאפריקה לאנגליה, אך הוא סיים את הלימודים בתור טייס קרב מוסמך.

לאחר חמש שנים של שירות ב-RAF, חזר שיינבוים לישראל מלא בתכניות נרגשות לפתח את התעופה בארץ ישראל. ברגע שמלחמת העצמאות החלה, הוא הצטרף לחייל האוויר הישראלי שלפני המדינה, העביר חיילים פצועים והביא אספקה ליישובים מבודדים.

הר הטייסים (בצילום) הוא אתר זיכרון מרכזי עבור חייל האוויר הישראלי בהרי ירושלים. ההר המתנשא לגובה של 795 מטרים מעל לגובה פני הים וכולל שמורת טבע נהדרת שמכוסה בעצים ומגוון רחב של פרחים הכוללים עשרה סוגים שונים של סחלב.

חלקים מהמטוס שהתרסק בסמוך הם חלק אינטגרלי מהאנדרטה הגדולה שמוקדשת לטייסי חייל האוויר הישראלי שנפלו בהרי ירושלים במהלך המלחמה. שמותיהם מתועדים על עמודים בעלי ארבעה צדדים, מסודרים על פי התאריך בו נהרגו.

אתר הזיכרון 'תא הטייסים' לזכר נופלי חייל האוויר בהרי ירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

אתר הזיכרון לזכר נופלי חייל האוויר בהרי ירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

5

חיים

בליל ה-22 באפריל, קיבלו כוחות חטיבת הראל הוראה לפגוע בשלוש מטרות ספציפיות בניסיון ליצור מסדרון בשליטה יהודית, בין ירושלים ליישובים מצפונה. המטרות היו שני כפרים נטושים ונבי סמואל (בצילום), אתר קבורה מסורתי של הנביא שמואל, הממוקם באופן אסטרטגי 908 מטרים מעל לגובה פני הים.

סרן חיים (פוזה) פוזננסקי, יליד תל אביב, עבד במשך שנים בתור חקלאי ורועה צאן. אך ב-22 באפריל הוא היה מפקד פלוגה בפלמ"ח, והתעקש לקחת חלק במתקפה, למרות שאחיו יצחק נהרג רק כמה שבועות קודם לכן במארב מחוץ לקיבוץ שלו בצפון.

חיים פוזננסקי (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

חיים פוזננסקי (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

בזמן שהחטיבה התקרבה לנבי סמואל, החיילים ספגו אש כה כבדה עד שנאלצו לסגת. חיים פוזננסקי נפצע קשה בלילה של ה-23 באפריל.

בנשימתו האחרונה הורה לאנשים שלקחו אותו הצידה לעזוב אותו לנפשו, ולא לסכן את חייהם. פוזננסקי, שכונה פוזה בקרב חבריו, נקבר בבית העלמין של קיבוץ בית קשת.

אחיו יצחק, שכונה גם הוא "פוזה", קבור בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים.

ביצורים שהכוחות הערביים הותירו בנבי סמואל מחוץ לירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

ביצורים שהכוחות הערביים הותירו בנבי סמואל מחוץ לירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

6

מרדכי

טוראי מרדכי פרנקו היה בן 13 כשהגיע לפלשתינה מטורקיה. שלוש שנים לאחר מכן הוא וקבוצת צעירים מקיבוץ כנרת הצטרפו לפלמ"ח. באותה שנה פרצה מלחמת העצמאות. מרדכי שירת בגליל והתאמן על המיומנות להפעיל חומרי נפץ.

כשהמחלקה שלו קיבלה הוראה לשרת בהרי ירושלים, הוא השתתף בכמה קרבות באזור ולקח חלק בכיבוש שכונת קטמון. הוא לא היה יכול לחכות שהמלחמה תחלוף וכתב למשפחתו מכתבים מלאים בביטחון ואמונה בתוצאה.

מרדכי פרנקו (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

מרדכי פרנקו (צילום: Courtesy \ אוצרות בית הפלמ"ח)

פרנקו היה חלק מכוח של הפלמ"ח שקיבל הוראה לפרוץ את שער ציון וליצור קשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה שנותר מבודד. הוא נהרג בקרב ב-18 במאי, 1948, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-18.

היה כאוס באותו היום, והחיילים זרקו רימון לכיוון דורמציון בהר ציון. ככל הנראה חלקים עפו בחזרה ופרנקו – החלל היחיד בתקרית – נהרג באופן מיידי. אבל בתוך כל הבלבול, אף אחד לא ידע לאן הוא נלקח לקבורה. משפחתו, שהיגרה ב-1949, חיפשה את מקום קבורתו במשך שנים. הוריו נפטרו מבלי לדעת היכן קבור בנם.

רק ב-2006 נפתרה התעלומה: לאחר שנים של חיפוש, יחידה צבאית שניסתה לאתר חיילים נעדרים, גילתה כי במקום שבע גופות הרשומות בקבר בקריית ענבים היו למעשה שמונה. אחת מהן הייתה של פרנקו (בצילום: קברו של מרדכי).

באחד ממכתביו למשפחה, פרנקו כתב לאחר המלחמה: "העולם יידהם להבין כיצד כוח קטן, בציוד לא מתאים, מתגבר על כוחות חזקים פי 10 ממנו".

המצבה בקריית ענבים של מרדכי פרנקו, שנהרג בגיל 17 בירושלים במלחמת העצמאות (צילום: שמואל בר-עם)

המצבה בקריית ענבים של מרדכי פרנקו, שנהרג בגיל 17 בירושלים במלחמת העצמאות (צילום: שמואל בר-עם)