מגפת הקורונה הפכה את היציאה מהעיר למשתלמת

חג החירות של הפריפריה

אני מתבונן בתמונות של אנשים חגים במעגלים של מאה מטר סביב הבית כמו אסירים שהוצאו לחצר, ואז נועל את נעלי הריצה ויוצא לשדות ולכרמים ● שם, כמו היידי בת ההרים או לורה אינגלס, אין סיכוי שיגיע פקח ● וגם אם יגיע - נראה אותו תופס אותי ● פתאום, כל החסרונות של אזורי הספר הופכים ליתרונות עצומים ● טור אישי

אילוסטרציה (צילום: istockphoto/Olena Malko)
istockphoto/Olena Malko
אילוסטרציה

בסרט "בדרך למטה" מ-1993, מייקל דאגלס יושב במכוניתו בפקק אימתני, אגלי זעה ניגרים על צווארו והוא מרגיש איך העולם הולך ונסגר עליו. רגע לפני שהוא נחנק סופית, הוא מחליט לנטוש את הרכב באמצע הכביש, ויוצא ברגל למסע קטלני לשחרור הגבר האמריקאי מכבלי מעמד הביניים והבולשיט שסובב אותו.

נהגתי לחלום בהקיץ על הסצנה המופלאה הזאת – שבה דאגלס מאבד סופית את התקווה בתוך רכב מיושן מוקף בנהגים מטופשים שלא זזים לשום מקום – בכל פעם שנעמדתי דום במקום, בניסיון להשתלב בכביש 4 במחלף גהה.

אני כותב "לחלום בהקיץ", אבל היות שהאוטו עמד במקומו ולא זז במשך דקות ארוכות יכולתי בשקט לעצום עיניים ולחלום קומפלט, בזמן שמסביבי אלפי מכוניות מנסות להשתחל משישה נתיבים לתוך לשלושה, בלי טיפת הגיון, סימפטיה או התחשבות כלשהי במרחב ההנדסי.

מבחינה פיזיולוגית אתה תקוע בצינוק אנושי מהונדס. מבחינה נפשית, אתה צעד אחד לפני הגיהינום, מתקשה להאמין שאי-פעם תצלח את הפקק הזה ותגיע למנוחה ולנחלה – "הבית בפריפריה", שהולך ומתרחק ממך ככל שהמחלפים מסתעפים והפקקים מתרחבים.

לא אחת תהיתי מה יקרה אם אחליט לנטוש את האוטו כאן ועכשיו, ממש כמו דאגלס, ואתחיל לצעוד ברגל או אולי פשוט לרוץ.

מתישהו אגיע למקום שבו אין פקקים ואין אנשים מנוונים שחושבים שהם "עובדים בנסיעה", אבל בעצם צועקים על הבוס בטלפון ומנסים בחשאי לשלוח טקסטים בווטסאפ במיומנות של פסנתרן מתחיל, בלי ששוטר יבחין. "אסור לסמס בנסיעה"? נסו להגיד את זה למי שמבלה מחצית מיומו בפקק.

לא אחת תהיתי מה יקרה אם אחליט לנטוש את האוטו כאן ועכשיו, ממש כמו דאגלס, ואתחיל לצעוד ברגל או אולי פשוט לרוץ. מתישהו אגיע למקום שבו אין פקקים ואין אנשים שחושבים שהם "עובדים בנסיעה"

לא אחת בנסיעה חזרה הביתה אחרי יום עבודה, "30 קילומטר דרומית לתל אביב", שנמשכה שעה וחצי לכל כיוון (כלומר, שלוש שעות אבודות ביממה מחיי בהן יכולתי לבלות עם הילדים, לעשות ספורט, או סתם לטחון ביצת עין מול הטלוויזיה), הייתי קרוב לקבל החלטה גורלית: חלאס עם הדו-משפחתי המזורגג במושבה עם הגינה הקטנה והמפוצלחת, הגריל-גז והחניה הכפולה.

אני מוכר את השיט הזה עוד הלילה (כשאגיע, אם אגיע) ביחד עם המכוניות ששותות לי את הפנסיה והנשמה, ובכסף קונה דירת שלושה חדרים בתל אביב או באחד מפרבריה. שהילדים ישנו שלושתם באותו החדר ויחלקו את אותו הארון, אבל אני לא אצטרך לראות שוב את הבפנים של האוטו עד סוף ימי הארורים.

פריפריה, אהובתי. תל אביב בעידן הקורונה (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
פריפריה, אהובתי. תל אביב בעידן הקורונה (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

בקדימה הלכנו אחורה

כמובן לא הייתי לבד בייאושי. בשנות השמונים לקח, בדרך כלל, חצי שעה להגיע מתל אביב לרחובות עיר נעוריי, ורק שעות בודדות ותחומות הוגדרו "שעות העומס". אם היית מצליח לקום ולצאת לעבודה בשבע או מחכה עד השעה תשע – הכביש לרוב היה נרגע. אם הצלחת לצאת מהעבודה לפני השעה ארבע, ניצחת את הפקקים הגדולים בדרך חזרה.

אבל בשנים האחרונות, ככל שהתרחקה – מטאפורית – הפריפריה מהמטרופולין, כך טפטפו שעות העומס אל תוך רוב שעות היממה, והניסיון "לנצח את הפקקים" (beat the traffic, במונח האמריקאי ההרואי) הפך להיות זהה לרדיפה פטה-מורגנית אחרי ערוץ נחל כחלחל במדבר. פקקים בשעה שש בבוקר הפכו למחזה שגרתי, והמתנה במשרד עד שמונה וחצי בערב כבר אינה ערובה לכביש חלק כמעט בשום מקום בין חדרה לגדרה.

לפערים האלה, בין פריפריה למרכז, התווספה גם התרחקות תרבותית נוספת. למרות גודלה המזערי והמגוחך של ישראל (בארה"ב 30 ק"מ מחוץ לעיר זה עדיין חלק מהעיר) נוצרה תחושה שנס ציונה או כפר סבא נמצאות מעבר להרי החושך בכל מובן. כשגילה אלמגור אמרה שהיא וחבריה לתאטרון הבימה "כיתתנו רגליים במשך שנים לפריפריה" בניסיון להביא את ההצגות קרוב לבית, היא לא שיקרה: סיפור הפרברים הישראלי הרגיש באמת רחוק מאי-פעם.

הפערים הגאוגרפיים והתרבותיים הרחיקו דה-פקטו בין אנשים. כל מי שנתקע בפקק מופרע וניסה להסביר לעמיתיו כמה זה נורא לצאת מהבית שעה קודם, ובכל זאת להגיע באיחור, נתקל באותו חיוך חצי-סלחני השמור לחייזרים: נו טוב, הם נתקעו שם מעבר להרי החושך, בבנימינה. מכרו להם חלום על חיים בכפר, בווילה מטופשת עם ערוגת עשבי תיבול בגינה ופנקייקים בצל התאנה, ועכשיו הם מקטרים ש"יש פקקים". בקיצור, סנוב, תעבור לגור בעיר ותתחיל להגיע בזמן.

ובאמת, בצוק הפקקים שהגיעו לשיאם בשנתיים האחרונות, התחילו שוחרי הפריפריה העליזה לחשב קיצם לאחור ולהבין שהחלום בישוב כמו קדימה, לוקח אותם אחורה. העיתונות נמלאה בסיפורים על משפחות מעמד ביניים שעקרו חזרה מהוד השרון לרמת גן, ומפסגת זאב חזרה לשכונות בתוך ירושלים.

הגירה של צעירים למרכז מקרית שמונה, דימונה, אופקים או נהריה נשמעת הגיונית. תל אביב היא מרכז העסקים והתרבות של ישראל וכנראה תמיד תמשוך אנשים צעירים ורעבים להצלחה.

אבל היעדרה של תחבורה ציבורית הולמת, ותאונות דרכים בלתי פוסקות בדרך לעבודה, הפכו גם יישובים קרובים מאד לתל אביב – כמו מודיעין-מכבים-רעות, קדימה-צורן, ראשון לציון, באר יעקב ובית דגן – למכלאות פקקים ענקיות.

גם עשרה ק"מ בקו אווירי תורגמו לשעה בדרכים לכל כיוון. אלפי משפחות בחרו לוותר על החלום הפסטורלי (שממילא אפשרי כאורח חיים משמעותי רק במקומות מרוחקים יותר, כמו צפון הגליל, דרום הנגב או עמק האלה) במושבה או במושב, לטובת קירבה למקום העבודה ולקורטוב של שפיות.

היעדרה של תחבורה ציבורית הולמת, ותאונות דרכים בלתי פוסקות בדרך לעבודה, הפכו גם יישובים קרובים מאד לתל אביב – כמו מודיעין-מכבים-רעות, קדימה, ראשון לציון, באר יעקב ובית דגן – למכלאות פקקים

הייתה להתקרבות הזאת חזרה אל הצנטרום גם משמעויות כלכליות: אחזקת רכב שנמצא כל יום שעתיים על הכביש יכולה להוסיף הוצאות של 3,000 שקל בחודש. וזה לפני שהמנוע, פתאום, מחליט להוציא לך אצבע משולשת, וללכת לעולמו בלי התרעה מוקדמת.

הופשטיין לא מחכה לך! תל אביב בעידן הקורונה (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
הופשטיין לא מחכה לך! תל אביב בעידן הקורונה (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

מפזז בכרמים כמו היידי

ופתאום – קורונה! חג החירות של הפריפריה. עובדים מהבית, לומדים מהבית, ועולם ההתייחסות מצטמצם אוטומטית לארבע קירות. בחודש וחצי האחרון זוהרים כל היתרונות של "רבע דונם בכפר" באור נגוהות. כל סנטימטר רבוע של דשא מנוצל להתאווררות בשמש, כל חדרון אורחים ספייר מנותב למטרות בידוד, התרחקות או משרד זום ארעי.

אני שומע מחברים בעיר הגדולה על המחנק, ואין לי מושג על מה הם מדברים. אני צופה בשירת המרפסות של אלפי אנשים בשכונות הצפופות של בת ים או חולון, ותוהה מי ישמע אותי מזייף מהמרפסת במזכרת בתיה – בקושי שני שכנים ורבע.

אני מתבונן בתמונות של אנשים חגים במעגלים של מאה מטר סביב הבית כמו אסירים שהוצאו לחצר, ואז נועל את נעלי הריצה ויוצא לשדות ולכרמים. שם, כמו היידי בת ההרים או לורה אינגלס, אין סיכוי שיגיע פקח. וגם אם יגיע – נראה אותו תופס אותי.

פתאום, כל החסרונות של אזורי הספר הופכים ליתרונות עצומים. מרכז הקניות מרוחק עשר דקות נסיעה? נהדר! יש צידוק להיכנס לאוטו ולצאת למסע קטן. בית המרקחת הקרוב בקצה השני של המושבה? נלך לטיול עם הכלב. הכל – מהמדרכות הרחבות ועד למסלולי האופניים, מהרווחים בין הבתים ועד לפישון המצחין שנקרא "נחל" בפאתי הישוב – הופך בעת הזאת ללימונדה מתוקה.

סוף כל סוף אנחנו יכולים להתנשא על הלבנטינים המתגוררים במרכזן של ערים צפופות, ונאלצים עכשיו להתווכח עם שוטרים או לחדור באופן לא חוקי לפארקים בשביל חלקת דשא קטנה. "וואלה, תפס אותך פקח? מוזר. לא ראיתי פה במושבה פקח כבר שבוע"; "אין לך מקום שקט בדירה המצ'וקמקת לשיחת זום? מוזר. יצאתי לגינה, התמקמתי בשמש כמו חרדון ודווקא לא הייתה שום בעיה".

פעם מזמן, כלומר לפני עידן הקורונה, כשהיינו מתלוננים על החניה בתל אביב, על הכניסה המייאשת למחלף השלום, על הקושי למצוא מקום לשבת ברוטשילד או על הלוגיסטיקה המטורללת שנדרשת כדי להגיע במוצ"ש לעצרת בכיכר רבין ("נצא בחמש, נחנה ברידינג, ומשם נרד ברגל עד הכיכר. אם נהיה יעילים נגיע עד שמונה") – האורבניים לגלגו עלינו. אמרנו לכם ואמרנו לכם ואמרנו לכם.

"רק תל אביב, אין כמו תל אביב, תעברו כבר לתל אביב. אוטו? מי צריך אוטו?", הם צחקו בקול. "אם אני רוצה לנסוע לבקר את ההורים פעם בחודש אני לוקח אוטותל או סיטי-פס או זיבי-טס או קורקינט. לעבודה אני מגיע עם אופניים, לכיכר רבין ברגל. הילדים קופצים לים בסקייטים, סבתא קופצת למים מהחלון. מי צריך לגדל רוזמרין בגינת ירק כשאפשר לגור ליד הירקן ולשלם על צרור 40 שקל?"

עכשיו, היוצרות התהפכו

עכשיו, היוצרות התהפכו. התרבות ממילא מתה, ואיתה גם חלק לא קטן מהמסחר. עכשיו כל ד'בעל מטבח גדול גבר. חבר מהעיר מתקשר אלי אחרי שהסתנן לפארק אריאל שרון בחיפוש נואש אחר שטח פתוח לרוץ בו ומדווח לי על כך בהתרגשות תוך כדי ריצה, מתנשם ומתנשף. פתאום במהלך השיחה מבחין באוטו של הפקח מתקרב אליו ומתחיל לחפש שבילי מילוט. וכך, אפילו הג'וגינג הפך בחסות העיר הגדולה לקרב בתעלות.

גם הקשר עם הסבים והסבתות המסוגרים פשוט יותר בפריפריה. את ההורים שלי אנחנו לא מברכים בצרחות מהרחוב אל החלון בקומה הרביעית. מה זה פה, סרט איטלקי משנות החמישים? יש להם גינה. נכנסים מאחורה, הם יוצאים עם קפה, ואפשר לדבר גם ממרחק חמישה מטרים.

גם הקשר עם הסבים והסבתות המסוגרים פשוט יותר בפריפריה. את ההורים שלי אנחנו לא מברכים בצרחות מהרחוב אל החלון בקומה הרביעית. מה זה פה, סרט איטלקי משנות החמישים? יש להם גינה, נכנסים מאחורה

בכלל, הגינה היא הציפרלקס של אבא שלי. כל שבוע מגיע ארגז חדש של שתילים בשליחות. אין לו כבר איפה לשתול עוד פרחים – מעל הדק, מתחת לדק, פרחים משתלשלים מצמרות עץ המנגו, עציצים על הספסל, מטפסים מסביב למנורה.

כל שיח מאמץ לו פרח לתכנית "בראשית" קטנה. אבל הוא ממשיך וממשיך לשתול באוויר הצח. והמרוויחה הראשית היא אמא שלי שמקבלת מנוחה מהאופרות שמתנגנות בסלון מבוקר עד ליל.

כן, אני יודע שיום אחד כל הטוב הזה יגמר. בעוד חודש, חודשיים, שלושה, מקסימום אחרי הקיץ – אני אחזור לפקוד את פקקי ישראל, ואיתם יחזור חלום הביעותים להשליך את האוטו בצד, להיכנס למסעדה ולרסס את כולם.

אני שוב אחזור הביתה עצבני שעה וחצי בכביש כדי לגלות שהילדים כבר אכלו את ארוחת הערב. אני שוב אצרח על אנשים בטלפון ברמזור. אני שוב אקלל בערבית אשכנזית את אלה שעוקפים וחותכים אותי בכביש. אני שוב אצא שעתיים לפני הזמן כדי לתפוס חניה ליד היכל התרבות, ושוב אתחנן בפני חבריי העירוניים לפגוש אותנו פעם אחת במסעדה מחוץ לעיר (הם יגחכו ויטענו בחום שלא הוכח שקיימת מסעדה מחוץ לעיר). אני שוב אתהה בשביל מה צריך גינה אם רואים אותה בעיקר בלילה מבעד לחלון.

כן, זה עוד יבוא, היום שבוא אתגעגע לקורונה.

עוד 1,515 מילים
כל הזמן // שבת, 6 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הדילמה של הקהילה היהודית בעיר הבוערת

הקהילה היהודית במיניאפוליס - שם החלו המהומות בארצות הברית, בעקבות הריגת ג'ורג' פלויד בידי שוטר - חצויה ● מצד אחד, חברי הקהילה נחושים להגיש עזרה לעיר הבוערת ● מצד שני, הם חוששים להפוך בעצמם למטרה

עוד 654 מילים

בשר תותחים - אוטיסטים וילדים

איאד אל חאלק נורה למוות בחדר אשפה במזרח ירושלים. נער אוטיסט עם "צרכים מיוחדים", ללא הגנה, ללא נשק, בלי שאיים על איש. הוא רק ברח מבהלה. ברח מהסכסוך אותו מעולם לא הכיר ולא הבין. שוטרי מג"ב ששמם לא פורסם דלקו אחריו. ירו בו בטענה שראו משהו חשוד בידיו. זה נגמר במותו.

איאד אל חאלק ז"ל הוא בשר התותחים.

לכאורה עולה השאלה המבצעית – מתי לוחצים על ההדק? מתי אדם נושא תפקיד ונשק לוחץ על ההדק והורג. זו לא שאלה פוליטית. לא כיבוש ולא אווירה. לא היסטוריה של דקירות ולא פיגועים ברקע. הרי איאד היה יכול להיות גם אוטיסט יהודי שנבהל וברח. אוטיסטים לא יודעים על זהותם הלאומית ועל המאבק הפלשתיני ישראלי.

אבל השאלה שתיחקר בוודאי היא רק שאלה ביורוקרטית, נהלית – האם שוטרי מג"ב הרגישו מאוימים. מאוימים עד כדי סכנה לחייהם? עד שאין ברירה אלא להפעיל נשק נגד המאיים? האם ירו על פי הנהלים, ההוראות, הפקודות…?

ככל שבוחנים את האירוע המזעזע של הריגת איאד, אי אפשר לא לראות את גודל האבסורד. שוטרים חמושים רודפים אחרי נער בורח, ובסופו של המרדף יורים בו למרות שאינו חמוש, ולמרות שלידו עומדת אישה שמזהירה אותם כי הוא אדם נכה. מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

באותו שבוע מתה הילדה בת ה-4 רפיף קרעין, לאחר ששבועיים קודם נורתה במזרח ירושלים מכדור תועה שפגע בראשה. רפיף התגוררה בעיסאוויה, וכדור M16 שירה מישהו נושא M16 חדר בשקט לראשה. שבועיים על שולחן הניתוחים לא עזרו ומוחה לא הצליח לספוג את הכדור התועה השקט.

רפיף קרעין ז"ל היא בשר התותחים.

אוטיסטים וילדים. הם בשר התותחים של הסכסוך הפוליטי, המדיני, הצבאי. הם נשלחים יומיום אל מותם הוודאי בקרב אבוד מראש, חסר תכלית. שולחיהם אל המוות המיותר הזה יושבים ליד שולחן מקבלי ההחלטות. לעתים בשני הצדדים. אדישים ודואגים רק לעתידם הפוליטי. אולי ריבונות, אולי סיפוח, אולי אינתיפאדה, אולי מדינה. אולי מדינות העולם יתערבו, אולי ילחצו, אולי כלום לא ישתנה.

שוטרי מג"ב האנונימיים ואותו יורה ב-M16 שהרג את רפיף קרעין, הם התותחים. מובלים אל שדה הקרב ובידיהם הפגזים והקנים, ולהם ניתנות הוראות פתיחה באש. לכאורה זה נתון מעתה בידיהם, על מצפונם, על פי שיקול דעתם.

אולם הוראות הפתיחה באש שנועדו לשמור על רמתו המוסרית של הלוחם, לא עוזרות לאיאד ורפיף. בסופו של יום ב"שדה הקרב" בו הם חיים, מתנהל מצוד. כדורים עפים, והם למעשה רצים בין שריקת הקליעים, משחקים וחיים אל מול האש. כמו החיילים בגליפולי בקרבות מלחמת העולם הראשונה, היוצאים בהמוניהם מהתעלות ורצים בשורות חזיתיות ישר אל מול מקלעיהם של חיילי הצבא העותמאני, סופגים את הכדורים בלית ברירה, אך מבצעים את חובתם לקום ולהסתער. לפי פקודה.

בשר התותחים של המלחמה הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש.

בשר התותחים הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש

מולם עומדים מקבלי ההוראות. מבצעי ההוראות. הציידים על פי פקודה. מקבלי ההחלטות לא יפסיקו את הקרב. לא יקפלו את התותחים ולא יתיישבו לדבר ביניהם על גורלם של ה"לוחמים" בשני צידי החזית. אילו רצו להפסיק את המלחמה, בשר התותחים לא היה נאכל לאור השמש יומיום.

נסיך: בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולב.

פלסטאף: פה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון, בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן טובים. שה, בן אדם, בני תמותה, בני תמותה.

(ויליאם שייקספיר / הנרי הרביעי)

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 583 מילים

בר סימן טוב: "אנחנו בהתפרצות שהיקפה לא ידוע"

ח"כ ג'בארין: "קורא לשר אוחנה להפסיק את המדיניות הגזענית של התעלמות מהפשיעה בחברה הערבית" ● השר פרץ: "חייבים לאמץ את המודל הגרמני במשק הישראל כדי לאפשר החזרת כ-50% מהמובטלים לעבודה ● הערב ב-19:00 תתקיים הפגנה בתל אביב נגד סיפוח שטחי יו"ש

19:46 עריכה

יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד הערב ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 התייחס לפגישה שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אנחנו תמיד מתנהגים באופן מכבד. הפגישה שלנו עסקה רק בענייני ביטחון". 

לפיד התייחס לשבועות הראשונים של הממשלה: "אנחנו שלושה שבועות מאז שהממשלה הזאת הוקמה. ההחלטות היחידות שהם עשו זה להקים משרדים מיותרים עם שרים מיותרים, חוק נורבגי, עוד ג'ובים, עוד לשכות, עוד נהגים. זה הדבר היחיד שהם עשו".

"לכחול לבן אין שום יכולת לעצור שום דבר שהם הבטיחו שהם יעצרו. ההודעות שלהם רפויות. הם שם כדי להלבין את ההתקפה על מערכת המשפט. הם שם כי הם פחדו וכדי לייצר משרדים לכולם במצב של משבר חמור", הוסיף.

על תוכנית הסיפוח אמר: "הודעתי שאני תומך בה, אני נגד סיפוח חד צדדי. אני חושב שזה ספין. אין מפות, האמריקאים עסוקים גם במהומות שלהם וגם בקורונה. רק לפני יומיים צה"ל התחיל להיערך. נתניהו כמו נתניהו הבין שהקורונה והשיח על הקריסה הכלכלית לא טוב לו – והבין שאם ידברו על הסיפוח מצבו יהיה טוב".

"זו לא ממשלת אחדות, לא תהיה רוטציה. הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה כי היא לא עוזרת לאזרחים ולעסקים הקטנים. והיא לא מוסרית. קורה פה משהו חמור".

19:32 עריכה

כאלף בני אדם מפגינים כעת בכיכר רבין בתל אביב נגד כוונת הממשלה לספח את שטחי יו"ש, זאת לאחר שהמשטרה חזרה בה אמש מהאיסור לקיים את ההפגנה בטענה שהיא נוגדת את תקנות הקורונה.

19:14 עריכה

ח"כ עאידה תומא-סלימאן נמצאת בבידוד ולכן לא תוכל להגיע להפגנה שמתוכננת הערב בכיכר רבין בתל אביב נגד תוכנית טראמפ: "יושבת בבידוד ומחכה לשידור ישיר מכיכר רבין לצפות באלפי היהודים והערבים אשר ינהרו להפגין נגד הכיבוש והסיפוח".

16:02 עריכה

הערב ב-19:00 תתקיים הפגנה בכיכר רבין שבתל אביב נגד סיפוח יהודה ושומרון.

15:58 עריכה

שר הכלכלה עמיר פרץ על מעגל האבטלה: "המבחן המשמעותי של הממשלה הינו ההיערכות לחגי תשרי שיכולים להפוך לימים נוראים עבור מאות אלפי אזרחים שא ישובו לעבודה. מצב שעלול לקבע תרבות של אבטלה שהיא מחלה מסוכנת כלכלית וחברתית. חייבים לאמץ את המודל הגרמני במשק הישראלי, דבר שיאפשר להחזיר עד כ-50%  מהמובטלים לעבודה".

15:54 עריכה

בעקבות הרצח המשולש היום בלוד, תקף ח"כ יוסף ג׳בארין (הרשימה המשותפת) בחריפות את חוסר האונים של המשטרה והממשלה: "הרצח המחריד בלוד שוב חושף את המחדל של רשויות אכיפת החוק בהתמודדות עם תופעת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. העבריינים מרגישים שיש להם יד חופשית לפעול, כל עוד קורבנותיהם הם ערבים. הגיע הזמן לסיים את 'האוטונומיה' של גורמי הפשיעה בחברה הערבית. אני קורא לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה להפסיק את המדיניות השערורייתית והגזענית של התעלמות מהפשיעה בחברה הערבית".

15:52 עריכה

מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, משה בר סימן טוב, מתריע בשיחות סגורות: "אנחנו בהתפרצות שהיקפה לא ידוע".

לחדשות 12 אמר: "אני לא חושב שצריך להיות גל שני בישראל אם נתנהל נכון, אבל אנחנו בעלייה בתחלואה והיא מובהקת, אמיתית ומוחשית וייקח זמן עד שנבין את מלוא היקפה".

עוד 7 עדכונים

הקהילה היהודית במדינות בריה"מ לשעבר הכריזה על מבצע שאפתני: טאבלט לכל קשיש ● זאת, לאחר שמבוגרים רבים נותקו מהעולם החיצון בעקבות מגבלות הקורונה ● בינתיים גויסו תרומות לארבעה מכשירים בלבד, אך אחד מהם עומד לשנות את חייה של אירינה, החולמת לשוחח באמצעותו עם חברתה, שעלתה לארץ ● "היינו כמו אחיות, אבל אני לא יכולה לדבר איתה יותר, בגלל שיקר לי מדי להתקשר אליה"

עוד 941 מילים

פרויקט צילומים "זה יותר קשה מהפיגוע במגדלי התאומים"

הצלם ג'ונתן אלפיירי יצא למסע לתוככי בית לוויות יהודי בניו יורק, שם, למרבה הצער, הובילה הקורונה לפריחה בעבודה ● דומיניק קרלה, מנהל בית הלוויות גוטרמן, אומר שלא ראה מספר כזה של מתים ב-30 שנות הקריירה שלו – והוא מעולם לא רצה לראות ● תיעוד מיוחד

עוד 343 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

בירושלים הסטטוס קוו מתערער ● בדמשק נערך קונצרט היסטורי ● בוושינגטון מאיימים על אסד ● במצרים סוחרים במסכות משומשות ● בלוב מכנים את ברק אובמה "עבד" ו"טיפש" ● ואיזה אירוע נורא קרה בעיראק ביוני 1941 ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 917 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תיעוד מיוחד הסינים מראים לזרים את הדרך החוצה

בתי עסק ומקומות ציבוריים מגרשים אותי בזה אחר זה ● במקביל, הסינים מתקרבים לדת אחרי שנים של התרחקות כפויה, ומתחילים להבין שהנזק האמיתי והעמוק לכלכלה עוד לפניהם ● ואני מתחילה להתכונן לפרידה שלי משגנחאי ● הפרק הרביעי ביומנה של יפעת פרופר, המתעדת את עידן הקורונה בסין

עוד 3,460 מילים

שר האנרגיה יובל שטייניץ כינס השבוע את התקשורת כדי להציג את היעדים האנרגטיים של ישראל לעשור הקרוב ● היעד: 30% אנרגיות מתחדשות בישראל ב-2030 ● אפשר להיות חמוצים ולומר שזה לא מספיק, ואפשר להטיל ספק אם זה יתממש, אך עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה ● פרשנות

עוד 739 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
זַעַם

הזעם מורגש בכל פינה. גולמי, מופרז, רושף. רותח ועולה על גדותיו. רגש ראשוני, קדום, לא מעובד, לא מרוסן, לא מעודן. מעורר חרדה לא פחות משהוא מספק פורקן ● יכול להיות שהצלחנו לשטח את עקומת התפשטות הקורונה; ספק רב אם נצליח לחמוק מגלי הזעם שעוד יגאו בעקבותיה

עוד 1,065 מילים ו-1 תגובות

ישראלים ששוהים בארה"ב ללא ויזה חוששים לקבל סיוע בקורונה

מהגרים ישראלים בקליפורניה שאיבדו את עבודתם במשבר הקורונה, חוששים לבקש סיוע ממשלתי שעשוי לסכן את זכאותם לגרין קארד ● "אחרי שהחברה שבה אני עובד נסגרה לפרק זמן בלתי ידוע, רעדתי מפחד. אני דואג למצבי הפיננסי, דואג לבריאות, אבל בעיקר לכסף", מספר גיא, שחי בארה"ב עם משפחתו ● אך הוא מסרב לבקש עזרה

עוד 1,139 מילים

גנץ: "נשמור על חירות הפרט והדמוקרטיה גם בזמן חירום"

השר רפי פרץ: יש בתוכנית הסיפוח סעיפים שלא נוכל לקבל ● מנדלבליט: ישנה דחיפות לחוקק את חוק הקורונה, כי תקנות החירום יפקעו בקרוב ● נציבות שירות המדינה אישרה את מינוי פרופסור חזי לוי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות ● ועד רשות שדות התעופה הפסיק את שביתת הפתע בנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שנקבעה פגישה בעניינו בין שרת התחבורה רגב ושר האוצר כ"ץ

עוד 22 עדכונים

"נתניהו מנתק את ארץ ישראל מהיהודים"

ראיון הקרע במחנה הימין סביב החלת הריבונות רק הולך ומחמיר ● בראיון לזמן ישראל, אומר עירא רפפורט, מי שהיה חבר במחתרת היהודית: "צריך להילחם בזה בצורה חריפה מאד" ● כמו רבים מחבריו ביו"ש, הוא תוקף בחריפות את טראמפ ונתניהו ● "כשאתה מוסר את ארץ ישראל לאויבים, זה החטא הגדול ביותר. אבל כשאתה גם מנתק את היישובים - זה עוון לא פחות גדול" ● אבל, הוא מרגיע, זה לא יזלוג לאלימות: "מה שהיה טוב בזמנו, לא נכון להיום"

עוד 987 מילים

פטר אקשטיין קובקס הגן על מיעוטים ברומניה במשך עשרות שנים ● וגם הוביל את מאבק הלהט"ב שם ● למרות שאביו היה יהודי, הוא מעולם לא שקל לעלות לארץ ● האם המורשת הליברלית שלו תשרוד שלו את גל הלאומנות באזור, שאותו מוביל השכן מהונגריה, ויקטור אורבן? ● ראיון

עוד 1,244 מילים

ציוץ אחד יכול לעצור את הדהירה לסיפוח חד-צדדי

פרשנות לפני כארבעה חודשים הציג נשיא ארה"ב את תוכנית המאה - "משלום לשגשוג: חזון לשיפור חייהם של הפלסטינים והישראלים" ● משפט אחד שאמר טראמפ בנאומו באותו יום, אשר עומד בניגוד גמור לתוכנית הכתובה והמושקעת, איפשר לנתניהו לחתור תחת התוכנית ולהפוך אותה למסך עשן עבור פעולת הונאה חד-צדדית - שתפגע קשות במרקם היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ● האם טראמפ יתערב לפני שיהיה מאוחר מדי?

עוד 3,152 מילים ו-1 תגובות

רוב הישראלים ציפו מבג"ץ לפסול את נתניהו

סקר מדד השלום מעלה כי רק 35% מהישראלים תומכים בפסיקת בג"ץ שאיפשרה לנתניהו לכהן כראש ממשלה, לעומת 51.5% שציפו מבג"ץ לפסול אותו ● לתמיכה הרחבה באקטיביזם שיפוטי במקרה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים שותפים מצביעי ימין רבים ● קמפיין הליכוד להחרבת שלטון החוק פוגע אנושות גם בבני גנץ, העלול להיפלט מהפוליטיקה מוקדם מהצפוי ● פרשנות

עוד 854 מילים ו-1 תגובות

פייק ניוז תוצרת יולי אדלשטיין: הכריז על מהפכה שהתרחשה כבר

הביקורת על מיעוט בדיקות הקורונה, גרמה לשר הבריאות להכריז כי יאפשר גם לאנשים ללא סימפטומים להיבדק ● אבל בדיקת זמן ישראל מגלה: בדיקות כאלה נערכו כבר לפני ההכרזה ● אפידמיולוג בכיר: "אדלשטיין רק התאים את ההודעות הרשמיות למדיניות במציאות"

עוד 851 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה