בסרט "בדרך למטה" מ-1993, מייקל דאגלס יושב במכוניתו בפקק אימתני, אגלי זעה ניגרים על צווארו והוא מרגיש איך העולם הולך ונסגר עליו. רגע לפני שהוא נחנק סופית, הוא מחליט לנטוש את הרכב באמצע הכביש, ויוצא ברגל למסע קטלני לשחרור הגבר האמריקאי מכבלי מעמד הביניים והבולשיט שסובב אותו.
נהגתי לחלום בהקיץ על הסצנה המופלאה הזאת – שבה דאגלס מאבד סופית את התקווה בתוך רכב מיושן מוקף בנהגים מטופשים שלא זזים לשום מקום – בכל פעם שנעמדתי דום במקום, בניסיון להשתלב בכביש 4 במחלף גהה.
אני כותב "לחלום בהקיץ", אבל היות שהאוטו עמד במקומו ולא זז במשך דקות ארוכות יכולתי בשקט לעצום עיניים ולחלום קומפלט, בזמן שמסביבי אלפי מכוניות מנסות להשתחל משישה נתיבים לתוך לשלושה, בלי טיפת הגיון, סימפטיה או התחשבות כלשהי במרחב ההנדסי.
מבחינה פיזיולוגית אתה תקוע בצינוק אנושי מהונדס. מבחינה נפשית, אתה צעד אחד לפני הגיהינום, מתקשה להאמין שאי-פעם תצלח את הפקק הזה ותגיע למנוחה ולנחלה – "הבית בפריפריה", שהולך ומתרחק ממך ככל שהמחלפים מסתעפים והפקקים מתרחבים.
לא אחת תהיתי מה יקרה אם אחליט לנטוש את האוטו כאן ועכשיו, ממש כמו דאגלס, ואתחיל לצעוד ברגל או אולי פשוט לרוץ.
מתישהו אגיע למקום שבו אין פקקים ואין אנשים מנוונים שחושבים שהם "עובדים בנסיעה", אבל בעצם צועקים על הבוס בטלפון ומנסים בחשאי לשלוח טקסטים בווטסאפ במיומנות של פסנתרן מתחיל, בלי ששוטר יבחין. "אסור לסמס בנסיעה"? נסו להגיד את זה למי שמבלה מחצית מיומו בפקק.
לא אחת תהיתי מה יקרה אם אחליט לנטוש את האוטו כאן ועכשיו, ממש כמו דאגלס, ואתחיל לצעוד ברגל או אולי פשוט לרוץ. מתישהו אגיע למקום שבו אין פקקים ואין אנשים שחושבים שהם "עובדים בנסיעה"
לא אחת בנסיעה חזרה הביתה אחרי יום עבודה, "30 קילומטר דרומית לתל אביב", שנמשכה שעה וחצי לכל כיוון (כלומר, שלוש שעות אבודות ביממה מחיי בהן יכולתי לבלות עם הילדים, לעשות ספורט, או סתם לטחון ביצת עין מול הטלוויזיה), הייתי קרוב לקבל החלטה גורלית: חלאס עם הדו-משפחתי המזורגג במושבה עם הגינה הקטנה והמפוצלחת, הגריל-גז והחניה הכפולה.
אני מוכר את השיט הזה עוד הלילה (כשאגיע, אם אגיע) ביחד עם המכוניות ששותות לי את הפנסיה והנשמה, ובכסף קונה דירת שלושה חדרים בתל אביב או באחד מפרבריה. שהילדים ישנו שלושתם באותו החדר ויחלקו את אותו הארון, אבל אני לא אצטרך לראות שוב את הבפנים של האוטו עד סוף ימי הארורים.
בקדימה הלכנו אחורה
כמובן לא הייתי לבד בייאושי. בשנות השמונים לקח, בדרך כלל, חצי שעה להגיע מתל אביב לרחובות עיר נעוריי, ורק שעות בודדות ותחומות הוגדרו "שעות העומס". אם היית מצליח לקום ולצאת לעבודה בשבע או מחכה עד השעה תשע – הכביש לרוב היה נרגע. אם הצלחת לצאת מהעבודה לפני השעה ארבע, ניצחת את הפקקים הגדולים בדרך חזרה.
אבל בשנים האחרונות, ככל שהתרחקה – מטאפורית – הפריפריה מהמטרופולין, כך טפטפו שעות העומס אל תוך רוב שעות היממה, והניסיון "לנצח את הפקקים" (beat the traffic, במונח האמריקאי ההרואי) הפך להיות זהה לרדיפה פטה-מורגנית אחרי ערוץ נחל כחלחל במדבר. פקקים בשעה שש בבוקר הפכו למחזה שגרתי, והמתנה במשרד עד שמונה וחצי בערב כבר אינה ערובה לכביש חלק כמעט בשום מקום בין חדרה לגדרה.
לפערים האלה, בין פריפריה למרכז, התווספה גם התרחקות תרבותית נוספת. למרות גודלה המזערי והמגוחך של ישראל (בארה"ב 30 ק"מ מחוץ לעיר זה עדיין חלק מהעיר) נוצרה תחושה שנס ציונה או כפר סבא נמצאות מעבר להרי החושך בכל מובן. כשגילה אלמגור אמרה שהיא וחבריה לתאטרון הבימה "כיתתנו רגליים במשך שנים לפריפריה" בניסיון להביא את ההצגות קרוב לבית, היא לא שיקרה: סיפור הפרברים הישראלי הרגיש באמת רחוק מאי-פעם.
הפערים הגאוגרפיים והתרבותיים הרחיקו דה-פקטו בין אנשים. כל מי שנתקע בפקק מופרע וניסה להסביר לעמיתיו כמה זה נורא לצאת מהבית שעה קודם, ובכל זאת להגיע באיחור, נתקל באותו חיוך חצי-סלחני השמור לחייזרים: נו טוב, הם נתקעו שם מעבר להרי החושך, בבנימינה. מכרו להם חלום על חיים בכפר, בווילה מטופשת עם ערוגת עשבי תיבול בגינה ופנקייקים בצל התאנה, ועכשיו הם מקטרים ש"יש פקקים". בקיצור, סנוב, תעבור לגור בעיר ותתחיל להגיע בזמן.
ובאמת, בצוק הפקקים שהגיעו לשיאם בשנתיים האחרונות, התחילו שוחרי הפריפריה העליזה לחשב קיצם לאחור ולהבין שהחלום בישוב כמו קדימה, לוקח אותם אחורה. העיתונות נמלאה בסיפורים על משפחות מעמד ביניים שעקרו חזרה מהוד השרון לרמת גן, ומפסגת זאב חזרה לשכונות בתוך ירושלים.
הגירה של צעירים למרכז מקרית שמונה, דימונה, אופקים או נהריה נשמעת הגיונית. תל אביב היא מרכז העסקים והתרבות של ישראל וכנראה תמיד תמשוך אנשים צעירים ורעבים להצלחה.
אבל היעדרה של תחבורה ציבורית הולמת, ותאונות דרכים בלתי פוסקות בדרך לעבודה, הפכו גם יישובים קרובים מאד לתל אביב – כמו מודיעין-מכבים-רעות, קדימה-צורן, ראשון לציון, באר יעקב ובית דגן – למכלאות פקקים ענקיות.
גם עשרה ק"מ בקו אווירי תורגמו לשעה בדרכים לכל כיוון. אלפי משפחות בחרו לוותר על החלום הפסטורלי (שממילא אפשרי כאורח חיים משמעותי רק במקומות מרוחקים יותר, כמו צפון הגליל, דרום הנגב או עמק האלה) במושבה או במושב, לטובת קירבה למקום העבודה ולקורטוב של שפיות.
היעדרה של תחבורה ציבורית הולמת, ותאונות דרכים בלתי פוסקות בדרך לעבודה, הפכו גם יישובים קרובים מאד לתל אביב – כמו מודיעין-מכבים-רעות, קדימה, ראשון לציון, באר יעקב ובית דגן – למכלאות פקקים
הייתה להתקרבות הזאת חזרה אל הצנטרום גם משמעויות כלכליות: אחזקת רכב שנמצא כל יום שעתיים על הכביש יכולה להוסיף הוצאות של 3,000 שקל בחודש. וזה לפני שהמנוע, פתאום, מחליט להוציא לך אצבע משולשת, וללכת לעולמו בלי התרעה מוקדמת.
מפזז בכרמים כמו היידי
ופתאום – קורונה! חג החירות של הפריפריה. עובדים מהבית, לומדים מהבית, ועולם ההתייחסות מצטמצם אוטומטית לארבע קירות. בחודש וחצי האחרון זוהרים כל היתרונות של "רבע דונם בכפר" באור נגוהות. כל סנטימטר רבוע של דשא מנוצל להתאווררות בשמש, כל חדרון אורחים ספייר מנותב למטרות בידוד, התרחקות או משרד זום ארעי.
אני שומע מחברים בעיר הגדולה על המחנק, ואין לי מושג על מה הם מדברים. אני צופה בשירת המרפסות של אלפי אנשים בשכונות הצפופות של בת ים או חולון, ותוהה מי ישמע אותי מזייף מהמרפסת במזכרת בתיה – בקושי שני שכנים ורבע.
אני מתבונן בתמונות של אנשים חגים במעגלים של מאה מטר סביב הבית כמו אסירים שהוצאו לחצר, ואז נועל את נעלי הריצה ויוצא לשדות ולכרמים. שם, כמו היידי בת ההרים או לורה אינגלס, אין סיכוי שיגיע פקח. וגם אם יגיע – נראה אותו תופס אותי.
פתאום, כל החסרונות של אזורי הספר הופכים ליתרונות עצומים. מרכז הקניות מרוחק עשר דקות נסיעה? נהדר! יש צידוק להיכנס לאוטו ולצאת למסע קטן. בית המרקחת הקרוב בקצה השני של המושבה? נלך לטיול עם הכלב. הכל – מהמדרכות הרחבות ועד למסלולי האופניים, מהרווחים בין הבתים ועד לפישון המצחין שנקרא "נחל" בפאתי הישוב – הופך בעת הזאת ללימונדה מתוקה.
סוף כל סוף אנחנו יכולים להתנשא על הלבנטינים המתגוררים במרכזן של ערים צפופות, ונאלצים עכשיו להתווכח עם שוטרים או לחדור באופן לא חוקי לפארקים בשביל חלקת דשא קטנה. "וואלה, תפס אותך פקח? מוזר. לא ראיתי פה במושבה פקח כבר שבוע"; "אין לך מקום שקט בדירה המצ'וקמקת לשיחת זום? מוזר. יצאתי לגינה, התמקמתי בשמש כמו חרדון ודווקא לא הייתה שום בעיה".
פעם מזמן, כלומר לפני עידן הקורונה, כשהיינו מתלוננים על החניה בתל אביב, על הכניסה המייאשת למחלף השלום, על הקושי למצוא מקום לשבת ברוטשילד או על הלוגיסטיקה המטורללת שנדרשת כדי להגיע במוצ"ש לעצרת בכיכר רבין ("נצא בחמש, נחנה ברידינג, ומשם נרד ברגל עד הכיכר. אם נהיה יעילים נגיע עד שמונה") – האורבניים לגלגו עלינו. אמרנו לכם ואמרנו לכם ואמרנו לכם.
"רק תל אביב, אין כמו תל אביב, תעברו כבר לתל אביב. אוטו? מי צריך אוטו?", הם צחקו בקול. "אם אני רוצה לנסוע לבקר את ההורים פעם בחודש אני לוקח אוטותל או סיטי-פס או זיבי-טס או קורקינט. לעבודה אני מגיע עם אופניים, לכיכר רבין ברגל. הילדים קופצים לים בסקייטים, סבתא קופצת למים מהחלון. מי צריך לגדל רוזמרין בגינת ירק כשאפשר לגור ליד הירקן ולשלם על צרור 40 שקל?"
עכשיו, היוצרות התהפכו
עכשיו, היוצרות התהפכו. התרבות ממילא מתה, ואיתה גם חלק לא קטן מהמסחר. עכשיו כל ד'בעל מטבח גדול גבר. חבר מהעיר מתקשר אלי אחרי שהסתנן לפארק אריאל שרון בחיפוש נואש אחר שטח פתוח לרוץ בו ומדווח לי על כך בהתרגשות תוך כדי ריצה, מתנשם ומתנשף. פתאום במהלך השיחה מבחין באוטו של הפקח מתקרב אליו ומתחיל לחפש שבילי מילוט. וכך, אפילו הג'וגינג הפך בחסות העיר הגדולה לקרב בתעלות.
גם הקשר עם הסבים והסבתות המסוגרים פשוט יותר בפריפריה. את ההורים שלי אנחנו לא מברכים בצרחות מהרחוב אל החלון בקומה הרביעית. מה זה פה, סרט איטלקי משנות החמישים? יש להם גינה. נכנסים מאחורה, הם יוצאים עם קפה, ואפשר לדבר גם ממרחק חמישה מטרים.
גם הקשר עם הסבים והסבתות המסוגרים פשוט יותר בפריפריה. את ההורים שלי אנחנו לא מברכים בצרחות מהרחוב אל החלון בקומה הרביעית. מה זה פה, סרט איטלקי משנות החמישים? יש להם גינה, נכנסים מאחורה
בכלל, הגינה היא הציפרלקס של אבא שלי. כל שבוע מגיע ארגז חדש של שתילים בשליחות. אין לו כבר איפה לשתול עוד פרחים – מעל הדק, מתחת לדק, פרחים משתלשלים מצמרות עץ המנגו, עציצים על הספסל, מטפסים מסביב למנורה.
כל שיח מאמץ לו פרח לתכנית "בראשית" קטנה. אבל הוא ממשיך וממשיך לשתול באוויר הצח. והמרוויחה הראשית היא אמא שלי שמקבלת מנוחה מהאופרות שמתנגנות בסלון מבוקר עד ליל.
כן, אני יודע שיום אחד כל הטוב הזה יגמר. בעוד חודש, חודשיים, שלושה, מקסימום אחרי הקיץ – אני אחזור לפקוד את פקקי ישראל, ואיתם יחזור חלום הביעותים להשליך את האוטו בצד, להיכנס למסעדה ולרסס את כולם.
אני שוב אחזור הביתה עצבני שעה וחצי בכביש כדי לגלות שהילדים כבר אכלו את ארוחת הערב. אני שוב אצרח על אנשים בטלפון ברמזור. אני שוב אקלל בערבית אשכנזית את אלה שעוקפים וחותכים אותי בכביש. אני שוב אצא שעתיים לפני הזמן כדי לתפוס חניה ליד היכל התרבות, ושוב אתחנן בפני חבריי העירוניים לפגוש אותנו פעם אחת במסעדה מחוץ לעיר (הם יגחכו ויטענו בחום שלא הוכח שקיימת מסעדה מחוץ לעיר). אני שוב אתהה בשביל מה צריך גינה אם רואים אותה בעיקר בלילה מבעד לחלון.
כן, זה עוד יבוא, היום שבוא אתגעגע לקורונה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם