יום העצמאות השנה הוא אולי המבלבל והמגביל ביותר בהיסטוריה בת 72 השנה של מדינת ישראל. מגפת הקורונה השפיעה לא רק על בריאותם הגופנית של האזרחים, אלא גם על החוסן החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה. היא מראה כעת סימנים של פגיעה בבסיס החירות שעליו הושתתה הקמת המדינה, ואשר שמר עליה במשך ההיסטוריה הקצרה שלה עד היום.
מגפות, מטבען, מאיימות על הקיום האנושי ומצמצמות את הבחירות של בני אדם. לווירוס הקורונה, עקב התנהגותו שעדיין אינה ברורה לחלוטין, יש השפעה עצומה על חיי הפרט, והוא מקרין על כל היבט של הסדר החברתי-כלכלי בכל העולם.
בישראל, הוא הופיע בשיאו של משבר פוליטי חסר תקדים ששיתק את הזירה הציבורית במשך יותר משנה. תוצאותיו של סבב הבחירות השלישי שנערך בחודש שעבר רק איששו את עומק הקיפאון הממשלתי. המדינה נכנסה לעידן מגפת הקורונה כשהיא סובלת ממחלות רקע פוליטיות שהפכו אותה פגיעה במיוחד להשפעותיה המסוכנות; אופן הטיפול בהן על ידי הקואליציה בהתהוות עלול להתברר כקטלני.
יהיו אשר יהיו המניעים שגרמו לבנימין נתניהו ולבני גנץ לחבור יחד להקמת ממשלת חירום לאומית (הספקולציות ממשיכות להיערם בנושא הזה), החירות – בכל מובן של המונח – תוגבל עוד יותר.
יהיו אשר יהיו המניעים שגרמו לבנימין נתניהו ולבני גנץ לחבור יחד להקמת ממשלת חירום לאומית (הספקולציות ממשיכות להיערם בנושא הזה), החירות – בכל מובן של המונח – תוגבל עוד יותר
מלכתחילה, ההחלטה להתאחד בפורמט דו-ראשי זה מפרה את רצון הבוחרים.
רוב מוחלט (גם אם מצומצם) מהבוחרים הצביע במתכוון למפלגות שהיו מחויבות לסילוקו של ראש הממשלה הנוכחי מתפקידו. כמעט אותו מספר של מצביעים רוצה אותו בתפקיד בכל מחיר. הקמתה של קואליציה משותפת היא מנוגדת להעדפותיהם של רוב אזרחי ישראל, שגם אם חלקם מעוניינים בממשלת אחדות, חשים מרומים לפחות במידת מה (בייחוד המצביעים של כחול-לבן ושל העבודה-גשר-מרצ). אפילו בנסיבות החריגות שאנחנו מצויים בהן, מדובר במניפולציה של הרעיון הבסיסי של ייצוג – אם לא בעיוות מוחלט שלו.
בדיוק כשם שבהלת הקורונה גרמה לישראלים כה רבים לנהוג בצייתנות בלתי רגילה עד כדי כניעות, כך גם הממשלה המתהווה – שמוקמת כביכול כדי להתמודד עם האתגרים חסרי התקדים שמציבה המגפה – שוללת מהמדינה ומאזרחיה את חירויותיהם הבסיסיות.
על רקע הצורך הרווח בקמצוץ של ודאות בתקופה של שינויים עצומים, שני היריבים המושבעים לשעבר מנצלים את המצב הנוכחי להגברת כוחם, ובתוך כך פוגעים הן ביציבות והן בעקביות המדיניות של ממשלתם.
הממשלה המנופחת בהיסטוריה
בכדי להתגבר על חוסר האמון העמוק בין שני השותפים ולענות על דרישותיהן הפנימיות הרבות של המפלגות, הממשלה הנכנסת – שגודלה עלול להגיע ל-36 שרים ו-16 סגני שרים – תהיה המנופחת ביותר בהיסטוריה של ישראל.
בזמן של מצוקה כלכלית גוברת (ובמקרים מסוימים קיצונית), האפשרות הזאת מעוררת זעם רב. הטיעון של התומכים בה – שעלותו של סבב בחירות רביעי תהיה גבוהה יותר – נשמע קלוש. משקל יתר בפסגת הכוח, כמו במחלת הקורונה, מהווה סכנה של יציאה מכלל שליטה.
באתה נימה, הדבר נוטה לטשטש גורמים רקע עמוקים יותר: במחלת הקורונה אלה עשויים להיות סוכרת או לחץ דם גבוה; בממשלה, היעדרו של כל כיוון מדיניות ברור (פרסום קווי היסוד של הקואליציה נדחה למועד בלתי ידוע בחלוף תקופת החירום).
יתר על כן, הווטו ההדדי על חקיקה ויוזמות קונקרטיות שניתן לכל אחד משני הגושים המרכיבים את הממשלה מצביע על סבירות גבוהה לשיתוק ניהולי חמור עוד יותר. ההסדר הזה לא מחזק את היכולת השלטונית של הממשלה ולא משפר את יכולת הפעולה שלה.
באופן אירוני, מבנה הרוטציה הדו-ראשי של הקואליציה המוצעת נועד להבטיח את קיום ההסכם יותר מאשר לקדם טיפול דינמי במציאות נזילה ומשתנה תדיר. המשכיות ממשלתית, שבכל מקרה נשענת על אמון האזרחים, אינה יכולה לחסום כל שינוי פוליטי ולהקפיא את המצב הקיים לאורך זמן.
אבל זה בדיוק לבו של הסכם נתניהו-גנץ. הוא מבטיח את קיומה של הקואליציה המוצעת למשך שלוש שנים, לא חשוב מה תעשה – או לא תעשה. במקרה הטוב, זהו מרשם לרפיון ולהתמרמרות רבה בקרב הציבור; במקרה הגרוע, זהו מנוף להתקוממות עממית. כך או כך, המבנה המוצע טוחן עד דק את הרעיון של ממשלה יציבה שנשענת על השתתפות פוליטית מכלילה.
עיצוב מחדש של מבני השלטון
הכלים שננקטים כדי להבטיח את יישום ההסכם ולאפשר את הקמתה של הממשלה ה-35 של ישראל כוללים עיצוב מחדש של מבני השלטון הבסיסיים ביותר. התיקונים לחוק יסוד: הממשלה ולחוק יסוד: הכנסת שנידונים עכשיו יגבירו את כוחה של הרשות המבצעת על חשבון הרשות המחוקקת והשופטת, ובכך ישבשו עוד יותר את מערכת האיזונים והבלמים השברירית ממילא בדמוקרטיה הישראלית.
התיקונים לחוקי היסוד שנידונים עכשיו יגבירו את כוחה של הרשות המבצעת על חשבון הרשות המחוקקת והשופטת, ובכך ישבשו עוד יותר את מערכת האיזונים והבלמים השברירית ממילא בדמוקרטיה הישראלית
החקיקה הזאת תחליש עד היסוד את מעמדה של הכנסת בדמוקרטיה הפרלמנטרית של המדינה, ותעקר את האופוזיציה – אחד מעמודי התווך החיוניים ביותר של כל משטר הדמוקרטי. היא גם תחליש עוד יותר את מערכת המשפט, שעצמאותה כבר הייתה נתונה במתקפה זמן רב לפני שהקורונה הפכה לחלק מחיינו.
חקיקה כזאת, אם תצא לפועל, תהווה לא פחות מאשר שינוי משטר יסודי. היא תבוא בעקבות תהליך ממושך של סחף דמוקרטי שנמשך מעל לעשור וכלל צמצום של זכויות הפרט (במיוחד חופש הביטוי וההתאגדות); הפחתת האחריותיות של הממשל כלפי ציבור שולחיו (ועמה התפשטותה של שחיתות שלטונית); ועלייתו של פופוליזם שמוזן על ידי הסתה ופילוג חברתי. היא תשים ללעג את שלטון החוק ותחסל את שארית הנורמות שנועדו לפקח על שימוש לרעה בעוצמה פוליטית.
הנוסחה הזאת, אם כן, שנרקמה בכדי לשפר את היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות הנוכחי, יביא למהפכה הגדולה ביותר במערכת הפוליטית הישראלית מאז הקמת המדינה.
תקווה בלתי מבוססת
האמצעים הקיצוניים הללו נידונים בדיוק כאשר אזרחי ישראל מתחילים לצאת מהסגר הפיזי, הרגשי והכלכלי המתיש, כצעד זמני הנחוץ כדי להתמודד עם המשבר שחוללה התפרצות הקורונה.
רבים עייפים מדי מכדי לתת את דעתם למשמעויותיהן של ההצעות הללו; אחרים מוכנים לקבל אותן בתקווה בלתי מבוססת שיסללו את הדרך לימים טובים יותר. הטענה של נחיצות הייתה משכנעת יותר אילו ההסכם הקואליציוני היה כולל גם סדרה של מהלכי מדיניות קונקרטיים.
צעדים כאלה, להוציא אזכור עמום של התקציב – ללא כל תוכן – נעדרים באופן בולט מההסכם הקואליציוני, דבר המוסיף לחומרתם של השינויים הפוליטיים שמבוצעים תחת מסווה אסון הקורונה.
רבים עייפים מדי מכדי לתת את דעתם למשמעויותיהן של ההצעות הללו. הטענה של נחיצות הייתה משכנעת יותר אילו ההסכם הקואליציוני היה כולל גם סדרה של מהלכי מדיניות קונקרטיים
למעשה, הנושא המדיני היחיד שמוזכר במסמך זה קשור ליישום הצעות הסיפוח בשטחי הגדה המערבית הכלולות בתכניתו של הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך בין ישראל לשכנותיה. עתידה של השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ב-67' עומד במרכז הדיון המתמשך סביב טיב ההגדרה העצמית של המדינה ושל אזרחיה.
הוויכוח בנושא עיצב את הפוליטיקה של ישראל והגדיר את המפה הפוליטית שלה במשך יותר מחצי מאה. לא רק צורתה הגאוגרפית של המדינה עומדת על הפרק, אלא גם הזהות שלה. הכרעה בשאלות העמוקות הללו ללא דיון מקיף בפרטיו ובמשמעויותיו של מהלך כזה בין נציגיהן של כל הקהילות וההשקפות השונות והמגוונות בישראל היא יותר מחסרת אחריות.
הדבר מדגיש, פעם נוספת, את ההשלכות המזיקות של הגבלת החירויות האישיות, החברתיות והפוליטיות. לא מדובר רק בעניין מופשט של הקרבת הסדר הדמוקרטי של ישראל; יש לכך גם השפעה ישירה על הלגיטימיות שלה ולפיכך על יכולת התקיימותה של המדינה עצמה.
תזכורת כואבת
יום העצמאות הזה איננו שמח. אזרחי ישראל הונחו להישאר בבתיהם, אינם יכולים להשתתף בטקסים המסורתיים לזכרם של מי שהקריבו את חייהם כדי שהם יוכלו להיות כאן היום ומנועים מלקחת חלק בחגיגות שבדרך כלל מציינות את הקמת המדינה – וכל זאת בשל העוצר שהוטל עליהם.
זוהי תזכורת כואבת לנטייה הגוברת להגביל את חירותם לבחור, להסתייג, לשתף פעולה ולפעול בחברה פתוחה. אבדן החירויות הללו אינו רק מאיים לחסל את מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית – תהליך שכבר מתרחש במדינות אחרות – אלא גם מאיים על עצם קיומה.
ישראל זקוקה נואשות לחיסון מפני המשך התפשטות נוספת של הזן הייחודי של הקורונה הפוליטית שלה.
למרבה המזל, רוחם הנפלאה של אזרחיה היהודים והערבים, כפי שבאה לידי ביטוי בשבועות האחרונים, מעניקה תקווה שבמקום להיכנע למגמות ההרסניות שמתרחשות עכשיו, הם ישובו ויאמרו את דברם במאמץ משותף להחייאתה של חברה דמוקרטית מכלילה, סובלנית, חדשנית וחיונית.
מי ייתן ויום העצמאות הזה ישמש עבור כל אזרחי ישראל תזכורת חיה לצו החירות ולעקרון השוויון שעליהם חברה כזאת מושתתת.
פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא מנהלת שותפה של "שוות" – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם