מאז שאני זוכר את עצמי חינכו אותי שבצפירה אני אמור לעמוד דום ולהרכין את הראש.

זאת הסיבה, אגב, שבמלחמת המפרץ הראשונה עמדתי דום והרכנתי ראש שלושים ותשע פעמים. הילדים שלי צרחו מהחדר האטום: "אבא, בוא כבר! אבא, בוא כבר!" אבל לא יכולתי לזוז עד שהצפירה הסתיימה. עמדתי דום והרכנתי ראש לזכר העובדה שמסביב נופלים טילים עם ראש נפץ של חצי טון טי-אן-טי ואילו הבית שלי עטוף ניילונים וסרטי הדבקה; עמדתי דום לזכר חורבן הבית הראשון והשני; עמדתי דום לזכר המכבים, לזכר השואה, לזכר מצדה, לזכר הנופלים במערכות ישראל כולן, בקיצור – לזכר כל ההוויה הנורמלית, היום-יומית, השגרתית, שהצלחנו לבנות באורח חיינו כאן במדינה.

וגם לזכר העובדה שחצי מהאנשים ממש מבסוטים מכך. תן לישראלים מלחמה טובה והם מתחילים לשיר.

כשיצאנו מהחדר האטום פנִינו כולנו לטקס החזרה לשגרה שאימצנו לנו באותם ימים: התיישבנו סביב השולחן הקטן בפינת האוכל בדירה הקיבוצית שגרנו בה אז, והתנפלנו על הסיר הפלוגתי של דייסת אורז בחלב שחניה הכינה לנו באורח קבע בכל ימי מלחמת המפרץ.

אני זוכר שהבטתי בילדים שלי, בכל החמישה, יושבים סביב השולחן בדממה, איש-איש שקוע בקערת הדייסה שלפניו, ורציתי להגיד להם כמה אני גאה בהם כממשיכי דרכם של יהודה המכבי, של בר-כוכבא, של מרדכי אנילביץ', של משה דיין (גם הילדים שלי זיינו מגיל צעיר בלי הכרה את כל מה שזז). רציתי להגיד להם מילים ראויות למצב, מילים של קוממיות, מילים שבבוא יומם להתגייס לצבא יוכלו לקחת אותן עימם – למארבים בגבול או מעֵבר לו, לשיטור בשטחים, להשפלת פלסטינים במחסומים, לנָבּוּט שבו יכו ערבים. חיפשתי את המילים המתאימות במשך דקות ארוכות, ולבסוף אמרתי: "נראה לי שהקינמון מוסיף איכות מיוחדת לדייסה הזאת, אתם לא חושבים?"

וכולם נענעו בראשיהם לאישור, כי הפה שלהם היה מלא.

* * *

מכל הצפירות, לצפירה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יש בשבילי משמעות מיוחדת – היא מזכירה לי שאני כישלון.

צריך להבין שמגיל עשר גדלתי בשכונת רמת-חן שברמת-גן, ולמדתי בבית הספר היסודי רמת-חן ובבית הספר התיכון בליך והייתי חניך ומדריך וראשג"ד בצופי רמת-חן – כל המוסדות הללו, פורמליים ובלתי פורמליים, חינכו אותנו למות בשביל המדינה. עד היום כשאני עומד דום בצפירה וראשי מורכן אני מרגיש שבגדתי במוסדות הללו כולם. שלא הגשמתי את החלום.

עובדה – נשארתי חי.

זה אמנם מצב זמני – עם עודף משקל, כולסטרול ולחץ דם, התקף לב ברזומה ותורשה משפחתית בעניין ההוא של המעי הגס, ותאונות הדרכים והכול, ואני גם לא בטוח שלקום בבוקר מוקדם כל יום ולהתחיל עוד יום מטורף עד מאוחר בערב, יום אחרי יום, נקרא חיים – אבל בכל זאת, על פי הגדרה קלינית מקובלת, אני עדיין חי.

בניגוד לכל מה שחינכו אותי לעשות.

* * *

בכל יום זיכרון יש זמן מסוים שבו אני יושב מול המסך וקורא את השמות העוברים בסך. אני לא יודע לומר את הסיבה. אולי רגשות האשם.

אז אני יושב וקורא בדממה את השמות.

וכך אני מתרשם ולומד שמשנה לשנה משך הזמן שבו נחשף כל שם הולך ומתקצר. אפשר להבין את זה – כל שנה מצטרפים חללים חדשים לרשימה ואילו יום הזיכרון נשאר רק עשרים וארבע שעות. יש מעת לעת באינטרנט עצומות שקוראות להקדים את יום הזיכרון ביום, כדי לאפשר מִרווח בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין אֵבל לחג. העצומות הללו גרמו לי לחשוב על הרצת עצומה נוספת שאני מתכוון ליזום באותה הזדמנות: להאריך את יום הזיכרון ליומיים, שיהיה מקום בערוץ 33 לכל המצטרפים החדשים שעוד יהיו.

שאפשר יהיה לתת לכל אחד זמן ראוי.

שהרי רוח המפַקד שעל פיה המדינה שלנו בנויה מחייבת שיהיו עוד.

* * *

בזכות החינוך שקיבלתי בכל המוסדות שציינתי קודם, וגם בזכות הסיפורים שאבי סיפר לי על האנטישמיות שממנה סבל ברומניה כילד וכבוגר, הייתי בכל שנות צעירותי פטריוט גדול. כשהיינו עומדים במסדר בצופים אפילו הצדעתי לדגל בהצדעה צופית. לא להאמין. אבל כמו שקורה עם הרבה פטריוטים גדולים, גם לי זה עבר אחרי שגיליתי את הסקס. התחלתי להתעניין בדברים רציניים יותר. התחלתי לראות את העולם בעיניים אחרות.

כשהטירוף המשיחי הלך והתפשט במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, והמתנחלים למיניהם החלו לזיין את האדמה ולעשות בה חורים שאחר כך קראו להם בשם התנחלויות, קיוויתי שיבוא יום והחברה הציונית-דתית תיעשה ליברלית יותר, וצעיריה יגלו גם הם את הסקס לפני שמוחם ונפשם יורעלו לחלוטין בהזיות משיחיות, וכל האנרגיה המיותרת הזו שהולכת לדרוך על אנשים ועמים אחרים תופנה לאפיקים מועילים יותר לחברה.

אבל בינתיים הם רק הולכים ומתחרדים. הולכים ומקצינים. כמה שיותר משיח ופחות סקס כך יהיו לנו יותר נערי גבעות מטורפים. אומרים לנו שאלו עשבים שוטים אבל כמי שהיה שנים רבות חקלאי אני יודע שני דברים – הראשון, שעשבים שוטים מתחילים תמיד ליד השטוצר, הברז הראשי, שבמקרה שלנו אלו הרבנים; והשני – אם לא מדבירים את העשבים השוטים בזמן הם מכסים את כל השדה.

ואצלנו חדלו מלהדביר אותם מזמן, על כן זה מה שקורה.

* * *

אין מה לעשות – יום העצמאות בשנים האחרונות מזכיר לי את הנכבה.

אולי זה בגלל שהיו לי חברים ממחנה הפליטים טול-כרם שממזרח לעיר, וממחנה הפליטים נוּר-שַמס שבהמשך אותו כביש, ואולי בגלל שכשפרצה האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, הייתי מתוסכל כל כך מפריצתה כי הסימנים לבואה היו כתובים באותיות גדולות על הקיר, אבל אף אחד לא באמת רצה להסתכל. ואף אחד לא עשה כלום למנוע אותה.

ועוד מעט אחבר את התסכול הזה לנכבה. סבלנות.

* * *

מאז שנחתמו הסכמי אוסלו כולם חיו באשליה שדברים השתנו מהותית, ושרוח חדשה מנשבת, וזה היה נכון בעיניי כל עוד נסעתי לטול-כרם ולשכם והתקבלתי בחיוך רחב, כמו אורח רצוי, במרכז העיר, וישבתי עם חברים, והרגשתי את התקווה מפעמת באוויר. אני זוכר שחיפשתי פעם מקום חניה במרכז טול-כרם, מקום שבו החניה אסורה, והשוטר שעמד שם וכיוון את התנועה חייך אלי ואמר: "זה בסדר, תחנה פה. לישראלים אנחנו מרשים."

וכששאלתי: "ואם יבוא שוטר אחר?"

הוא אמר: "אל תדאג. אני כאן."

סתם מקרה אחד מרבים. פתאום אחרי הסכמי אוסלו פגשתי בטול-כרם ובשכם הרבה פנים מחייכות.

אבל ההתנחלויות המשיכו לצמוח באותו קצב ואף יותר – כשכבר ירד הפחד מהאבנים המושלכות בכבישים ומבקב"חים (בקבוקי-חרא) ומבקת"בים (בקבוקי-תבערה), והחיים למתנחלים נעשו נוחים יותר.

במחסומים, לעומת זאת, ההשפלות של הפלסטינים העוברים לעבוד בישראל המשיכו כאילו כלום לא קרה. עניין של יום ביומו.

מי שעבר פעם השפלה כזו סביר שיחלום על פיגוע התאבדות.

הייתי אז – בשנות התשעים – המא"ז (מפקד אזור) של יד-חנה, הקיבוץ שישב על קו התפר ובצמוד למחסום טול-כרם, וראיתי את ההשפלות שחווים הפועלים מדי יום. זה כבר היה אחרי הסכמי אוסלו, לא לפניהם. נסעתי באותם ימים של תחילת שנות התשעים, ימי ההקלות כביכול של הסכמי אוסלו ביחס לאוכלוסיה הערבית, שוב ושוב אל מפקדי הפלוגות ששירתו באזור טול-כרם והסביבה ואל מפקדי הגדודים – גם למח"ט הגעתי – של אותן יחידות שחייליהן עמדו במחסומים שבאזור.

ביקשתי שירסנו את חייליהם. תיארתי להם את ההתנהגויות של החיילים כשקצין בכיר ובעל תפקיד כמו מג"ד אינו בסביבה, את ההשפלות שסופגים הפועלים במחסומים ללא שום סיבה, את ההתעמרות בהם מצד חיילים שיכורי כוח ומלאי רגשות עליונות, הרואים בפלסטיני "לא-אדם", וכולם הביעו הזדעזעות ואמרו שיטפלו בעניין מיידית.

מה שנקרא: "ראה את העניין כסגור!".

אבל שום דבר לא נסגר, כמקובל. היחידות התחלפו מדי זמן וכל יחידה באה עם המצאות חדשות זדוניות וסדיסטיות משלה, והרגשתי איך הרתיחה בשטח עולה מיום ליום.

כשפרצה האינתיפאדה השנייה חשבתי כמה זה היה צפוי.

דיברו על כך שערפאת תכנן להבעיר את השטח, דיברו על כך שאריק שרון סיפק את הניצוץ כשעלה אל הר הבית, אבל האמת היא שהשטח כבר בער בעירה שלובתה בתסכול של שבע שנים. הבעירה הזו רק חיפשה מקום להתפוצץ.

מספיק היה בשנים הללו לשבת על כיסא מול מחסום טול-כרם ולראות איך הבעירה הזו מוזנת מדי יום ביומו.

* * *

בינואר 2006 זכתה תנועת חמאס ברוב בפרלמנט הפלסטיני בעזה. שופרות התעמולה הישראלית מיהרו להסביר לנו מעל כל גבעה רעננה שהדבר מצביע על הקצנה בקרב האוכלוסייה בשטחים. אבל בספר שלי, "בשם שמים", רומן פוליטי המתאר את הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה בעתיד (יצא לאור ב-1998), כבר מתוארת עליית חמאס ושליטתו בשטחים במקום תנועת הפת"ח. שמונה שנים לפני שהדבר קרה באמת.

הסיבה שהתהליך היה ברור לי הייתה פשוטה: ראשי פת"ח-טוניס שהגיעו לשטחים לאחר הסכמי אוסלו השתלטו על כל חלקה טובה ומכניסה בשטחים, הכניסו בני משפחה לתפקידים מרכזיים ובעלי משכורות שמנות, והקימו שלטון מושחת ומסואב – בדומה לכל שלטון, אם אתם קוראים במקרה עיתונים ישראליים.

קוראים, נניח, על השלטון אצלנו במדינה.

הציבור הפלסטיני בשטחים מאס בהם, באנשי פת"ח-טוניס. הורדת הפת"ח ועליית חמאס הייתה רק עניין של זמן. חמאס היה האלטרנטיבה היחידה לשלטון המושחת. לא היה לזה קשר להקצנה – זו הייתה מחאה פנימית.

כשחמאס עלה לשלטון עקבתי אחר ההסברים המלומדים בתקשורת כאילו עלייתו נובעת ממגמת ההקצנה, והייאוש אחז בי משתי סיבות: האחת, אם אכן זה המידע שיש בידי גורמי המודיעין הישראליים – איך אפשר לחיות עם איכות מודיעין כזאת? על מי עוד נשאר לסמוך?

ומנגד, האפשרות הסבירה יותר היא שגורמי המודיעין הישראליים אכן ידעו את הגורמים האמיתיים לעליית חמאס, אבל העדיפו לשתוק ולהניח להסברים התואמים את הרוחות הפוליטיות של השלטון להתפשט בציבור, במגמה ללבות את רוח השנאה ההדדית ואת רוחות המלחמה – אפשרות זו בעיני מפחידה עוד יותר.

כי אם אכן זה מה שקרה – על מי באמת נשאר כבר לסמוך?

* * *

על כן, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, הייתי כאמור מתוסכל. חשבתי שאם הישראלים יבינו מהי נכבה בעיני הפלסטינים, תהיה בכך תרומה כלשהי להבנת הצד האחר, ואולי תחילתה של התמתנות ונכונות בצד הישראלי להקשיב באמת.

אני יודע היום כמה נאיבי זה נשמע.

התחלתי לכתוב את סיפורו של הכפר קָקוּן, שיושב במרחק הליכה מיד-חנה.

* * *

הכפר קקון מנה ארבעת אלפים איש בתקופת מלחמת העצמאות, ונכבש בידי יחידה של חטיבת אלכסנדרוני. אחר כך הוא נמחק. באזור יושב היום מושב אוֹמץ.

במסגרת ההכנות לכתיבת הספר על קקון ראיינתי לוחמים מאלכסנדרוני שנטלו חלק בכיבוש הכפר – חלקם בבתי אבות ובבתים סיעודיים – וראיינתי קשישים במחנה הפליטים טול-כרם. נפגשתי גם עם ערבים ישראלים מכפרי הסביבה, סביבת מגוריי – יאמה, ג'ת, באקה-אל-גרבייה וזמר.

שמעתי מערבים קשישים מהכפרים הישראליים איך חייבו אותם לרכוש כדורים בכספם ולהצטרף להגנת הכפר קקון, לתמוך בתושבי הכפר ובכוחות העיראקיים שישבו שם, ואיך הכוחות הישראליים ירו עליהם בתותחים.

"היו להם הרבה תותחים, ליהודים", סיפר לי אחד הקשישים מבאקה אל גרבייה.

ושמעתי מלוחמי אלכסנדרוני קשישים איך הם הביאו תותח לקיבוץ המעפיל – תותח יחיד שהיה ברשותם.

"הזזנו אותו כל הזמן ממקום למקום", סיפר לי מי מהם. "רצינו שייווצר הרושם שיש לנו מספר תותחים שיורים על קקון".

שמעתי מלוחמי אלכסנדרוני איך הם מצאו את הכפר קקון כששדותיו בשיא היבול.

"ניזונו מהיבול הזה זמן רב ", סיפר לי לוחם קשיש. "בעיקר בצל. אבל כמה בצל על האש ובצל מטוגן אתה יכול לאכול? בסוף לקחנו ארגזים עם בצל לצרכניה של כפר חיים וסחרנו בו שם – החלפנו במוצרים אחרים ומצרכי מזון אחרים. כסף לא היה לנו, אבל מי צריך כסף כשאתה מלא בצלים?"

ושמעתי קשישים במחנה טול-כרם שזוכרים עדיין איך נטשו את הכפר קקון בדיוק כשהשדות החלו לתת תבואה, בתקופת ההבשלה של השדות.

הם סיפרו לי גם כי היה מי שניסה להתגנב בלילה מאזור טול-כרם אל הכפר כדי לקצור ולאסוף יבול מהשדות הללו.

"הם היו מסתננים בלילה חזרה לשדות לקטוף את היבול", אמרו לי חבר'ה מאלכסנדרוני. "אז ירינו לתוך החושך כששמענו רישרושים וקולות".

ושמעתי מקשישי מחנה טול-כרם איך הם הלכו שלושה לילות אחרי שאחד הכפריים התגנב מטול-כרם אל עבר שדות קקון ולא חזר, לחפש אותו. "מצאנו את הגופה שלו בשדות", סיפרו לי. "וידענו שהוא שאהיד – כי העור שלו היה עדיין מלא חִיוּת ולא החל להירקב והעיניים שלו היו עדיין מבריקות!"

שמעתי מאחד מחיילי אלכסנדרוני שהחיילים העיראקים בכפר היו קשורים זה לזה בשלשלאות כדי שלא יברחו מהעמדות. הוא סיפר לי שהגופות צולמו לעיתון כשהן קשורות בשלשלאות ברגליהן, אבל לא מצאתי לסיפור הזה שום אימות מאף אחד שהשתתף בקרב הזה, לא מקשישי טול-כרם ולא מזקני הכפרים הערביים בישראל.

"קשורים אחד לשני?" אמר לי אביו של מכר מהכפר יאמה. "העיראקים? לא היה דבר כזה! מאיפה הוצאת את זה?"

"ככה סיפרו לי", אמרתי. "אין לי מושג מה היה באמת".

והנה, יום אחד נסענו חניה ואני לכמה ימי חופשה במטולה. במסעדה משפחתית כלשהי ישבנו במרפסת הרחבה והמתנו להגשת המנות שהזמנו. בשולחן שלידנו ישב אדם שופע שיער ששערו לבן וקשה לזהות בו גיל – אולי שישים.

מהדרך בה דיבר אל בעלת המסעדה הבנו שהם קרובי משפחה, הוא והיא.

"מאין אתם?" הוא שאל.

"יד-חנה", אמרתי.

"יד-חנה!" הוא קרא בקול. "עשיתי בזמנו עבודת מחקר גדולה על כפר שיושב בסביבה שלכם".

ואז אמר: "על קקון שמעת?"

"אתה צוחק?" אמרתי לו. "אני בדיוק מנסה לאסוף חומר לספר על קקון!"

"אז אני חוקר תולדות ארץ ישראל במקצועי", הוא אמר. "ועשיתי עבודה מקיפה על הכפר, מימיו בתקופת הצלבנים ועד ימינו אלה".

"אז אולי תוכל לענות לי על שאלה קטנה אבל מטרידה", אמרתי לו. "בכל השיחות עם אנשי אלכסנדרוני שמעתי על החיילים העיראקיים בכפר שהיו קשורים בשלשלאות זה לזה ולעמדות כדי שלא יברחו – מה אתה יכול לספר לי על זה?"

החוקר פרץ בצחוק גדול.

"טוב, תשמע את הסיפור", הוא אמר כשנרגע. "החבר'ה מאלכסנדרוני היו צריכים לפנות את הגופות. לא בא להם להתחיל להרים אחת-אחת. אז הם הלכו לקיבוץ המעפיל והביאו טרקטור, וקשרו את הגופות זו לזו בשרשרת, וקשרו את השרשרת לטרקטור, והתחילו לגרור את הגופות משם – אל תשאל אותי לאן".

הוא הביט בי בחיוך. "בדיוק אז הגיע למקום עיתונאי שהיה גם מצוייד במצלמה. הוא שאל מה זה, החיילים העיראקים הקשורים בשרשרת, והחבר'ה סיפרו לו שהם היו קשורים זה לזה ולעמדות כדי שילחמו עד הסוף ולא יברחו. העיתונאי התלהב מהסיפור, צילם את הגופות הקשורות בשרשרת זו לזו, וככה זה הופיע למחרת בעיתון".

סתם פגישה מקרית במטולה.

* * *

שמעתי במהלך שיחותיי עם קשישים במחנה הפליטים טול-כרם איך הם עזבו את הכפר קקון במהירות, בלילה, תחת מחסה החשכה, כשכל הריהוט וכלי המיטה וכלי הבישול – הכול נשאר בכפר.

"אפילו היו בתים שנשאר אוכל חם בטאבון", אמר לי מישהו.

ושמעתי מוותיקי המושב אומץ הסמוך, המושב היושב על אדמות שהיו שייכות לכפר, איך נוסד המושב: קבוצה של עובדי כבישים, עולים מרומניה, שעבדה באזור עמק יזרעאל, החליטה שעבודת סלילת הכבישים בעמק יזרעאל קשה עליה. הם החליטו לנטוש וללכת ברגל לכיוון שבו אמורה הייתה לדעתם להיות העיר תל-אביב. בדרכם הגיעו, עייפים ויגעים, לכפר ערבי נטוש עם בתי אבן ובתוכם כל הציוד הנחוץ להתארגנות יומיומית: מיטות, כלי בישול, ריהוט בסיסי, שמיכות. הם החליטו להישאר ולהתיישב במקום.

מאוחר יותר היישוב אומץ זז מערבה, לבתים חדשים שנבנו בו.

אבל לאן נעלמו כל הבתים הישנים של הכפר? תהיתי ביני לבין עצמי. לאן נעלמו כל הבתים הללו שהקבוצה הראשונה שהגיעה לכפר מצאה והתגוררה בהם?

ולא מצאתי איש שיידע לענות לי.

"איפה כל הבתים של קקון?" שאלתי את אותו חוקר תולדות ארץ ישראל שפגשתי באורח מקרי במסעדה המשפחתית במטולה.

"אין לי מושג", הוא אמר. "זו תעלומה שאתה תצטרך לפתור".

* * *

יום אחד ישבתי במוסך באזור מגוריי וחיכיתי שהמוסכניק יסיים לתקן את המכונית שלי. איש שנראה כחוזר בתשובה ברסלבי התיישב לידי והמתין איתי. קשרנו שיחה. הסתבר שלא טעיתי – הוא באמת היה חוזר בתשובה ובאמת איש חסידות ברסלב, הגם שהיה לבוש מכנסי חאקי קצרים ורחבים וסנדלים תנ"כיים. הבנתי שאין בין זה לבין הברסלביות שלו סתירה.

שוחחנו. בין לבין הוא סיפר לי שהוא עוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל, ואילו אני סיפרתי לו שאני כותב על הכפר קקון.

עיניו אורו.

"קקון, מה? אז תגיד – שאלת את עצמך פעם לאן נעלמו כל הבתים של הכפר?" הוא שאל.

הוא הביט בי בחיוך שהיה כנראה חיוך שובב ואמר: "הרי במושב שעומד שם היום אין שאריות או חורבות של בתים, וכל הבתים היו בנויים אבן ואין שם אבנים כאלה, וחוץ מהמתנ"ס של המועצה שמבוסס על בית ערבי משופץ יחיד, שכנראה היה במרכז הכפר, אין שם כלום".

"אין לי מושג", אמרתי.

הוא הביא את פיו קרוב אל אוזני ואמר: "אתה מכיר את האמפיתיאטרון הקטן של העיירה הסמוכה? זה שבנוי מאבנים כאילו עתיקות?"

"מכיר", אמרתי.

"כל האמפיתיאטרון הזה", אמר וקרץ, "כל השורות של המושבים שעשויות מאבן – כל האמפיתאטרון הזה כולו בנוי מהבתים של קקון".

* * *

אין לסיפור הזה מוסר השכל. לכל שהותנו במקום הזה אין. אבל אם תשאלו אותי למה לא סיימתי לכתוב את הספר על קקון, הרי הסיבה היא זו:

בעיקול הכביש שלמרגלות הגבעה שעליה עמד מרכז הכפר קקון, במקום שנקרא אצלנו "הסיבוב של קקון" ונחשב אז סיבוב מסוכן שהכביש בו משובש ולא תקין, בסיבוב הזה קרתה ב-2001 לבת שלי נינה תאונת דרכים קשה. ישבתי לידה שלוש שנים בבית לוינשטיין, ישבתי וכתבתי את יומן הפגיעה והשיקום, והספר על קקון הונח בצד.

כשנינה הייתה מחוסרת הכרה, בן-דוד שלי הביא מתַקשר שינסה ליצור איתה קשר. סיפרתי למתקשר את הסיפור על קקון. בלילה הוא צלצל אלי ואמר שעשה תִקשוּר.

"הרוחות של קקון רוצות שתניח להן", הוא אמר.

אני לא ממש מאמין בתקשור, במיוחד כשאינני מצליח באמת לתקשר עם מרבית האנשים שאני פוגש ביום-יום. בכל מקרה, דווקא הרוחות של קקון הן שלא הניחו לי, ולא להפך.

כשיצאנו מבית לוינשטיין אחרי שלוש שנים, ארבע שנים מפרוץ האינתיפדה השנייה, הבטתי סביבי והבנתי שחבל על המאמץ – הספר על קקון כבר לא יעניין אף אחד. אף אחד לא רוצה לדעת מה עובר על הצד השני.

ואף אחד לא רוצה יותר לדבר על שלום.

לא אז וגם לא היום.

הרוחות של קקון הניחו לי לבסוף. בשטח מסתובבים פליטים ועל צווארם תלויים בחוט מפתחות של דלתות שכבר אינן קיימות, דלתות של בתים שהפכו לאמפיתיאטרון, אבל יש כבר עַם אחד שהסתובב אלפיים שנה עם מפתחות של בית המקדש ועדיין חולם לבנות אותו, אז מטורפים לא חסרים ולא יחסרו לנו אף פעם, ויום אחד אולי צאצאי אותם פליטים יזכו ויתמזל גם מזלם לעשות נכבה לעם אחר.

כן ירבו. ככה זה בני אדם. חכמה מרובה אין בהם.

תִפתחו ספר היסטוריה כלשהו ותיווכחו.

אז ביום העצמאות אני נוסע לבאקה-אל-גרבייה לאכול חומוס טוב – זה נראה לי הדבר ההגיוני היחיד.

ושיהיה לכם יום עצמאות שמח, אם לקחתם את הכדור הנכון.