שנת העכברוש שלי: יומן מהסגר בשנגחאי

יפעת פרופר ובני משפחתה חוו את התפרצות מגפת הסארס בשגנחאי, אבל גם זה לא הכין אותם להתפרצות הקורונה ● השנה הם יצאו לחופשה קצרה בקמבודיה, וכאשר שבו לסין מצאו מדינה אחרת מזו שעזבו ● מאז יפעת מתעדת את המציאות המשתנה לנגד עיניה, ואת ההבדלים בהתמודדות עם המשבר בין הסינים לישראלים ● זהו הפרק הראשון ביומנה האישי, שיש בו רגעים אנושים של תסכול ושל אושר - לצד ביקורת על מהלכי הממשל בסין, והבנה ללבם של האזרחים הקטנים

15/05/2020 14:04
שנגחאי, 30 בינואר 2020 (צילום: AP)

1

2.2.2020

בראש השנה הסיני, טסנו במפתיע – אייל אישי, ואני – לחופשה בקמבודיה. הנסיעה תוכננה להיות הטיול האחרון באסיה לפני חזרתנו לארץ. החלטנו על הנסיעה בגחמה של רגע. אייל ראה שמחיר הטיסה לשם נמוך, ופתאום קיבלתי מייל מחברת הנסיעות הסינית הגדולה Ctrip, שמברך אותנו על רכישת כרטיסים.

עם התקרב מועד החופשה וריבוי השמועות על הקורונה, הבנתי שייתכן כי נחזור משם לסין אחרת; שייתכן כי התכניות על החזרה שלנו לישראל עשויות להשתנות.

יפעת פרופר עם בני משפחתה (צילום: באדיבות יפעת פרופר)

יפעת פרופר עם בני משפחתה (צילום: באדיבות יפעת פרופר)

הטיול בקמבודיה היה נפלא, וניתן היה להתרשם מהפשטות שבה האנשים שם חיים. המדינה הקסומה עם האווירה השלווה עדיין לא התאוששה מתקופת שלטון האימים של פול פוט ומפלגת הקמר רוז', ותשתיות רבות בה עדיין לא שוקמו.

מגפה במדינה כזו עשויה להיות מסוכנת, בשל תשתית רעועה של שירותי בריאות ואפשרויות תחבורה מועטות. רבים מתושבי קמבודיה הם בודהיסטים אדוקים, וברחובות הבירה פנום פן והעיר אנגקור, הסמוכה למקדש אנגקור-ואט, נפוץ המראה של נזירים לבושים בגלימות בצבעי כתום-חום או בורדו, ושל נזירות בלבן.

שרידי מקדש באנגקור-ואט (צילום: יפעת פרופר)

שרידי מקדש באנגקור-ואט (צילום: יפעת פרופר)

נופי הטבע שם פראיים, ונראה כאילו עצי הג'ונגל, ששולחים שורשים וענפים לשרידי המקדש, מנהלים איתם מאבק. ללא טיפול מרסן, היו העצים מפוררים ומסתירים את האבנים, כאילו ביקש הטבע להזכיר שהוא חזק יותר מהאדם.

במהלך הטיול, החלו להגיע אלינו ידיעות על מספר הולך וגדל של מקרי הידבקות בווירוס הקורונה. חלק מהחברים בסין ששוחחנו איתם היו מבוהלים.

כאשר חיפשנו בפנום פן מקום לרכוש בו מסכות הגנה לפנים – לקראת חזרתנו לסין – נאמר לנו בכל בתי המרקחת בעיר כי המסכות והג'ל לחיטוי הידיים אזלו.

בסופו של דבר, מצאנו בית מרקחת שקיבל משלוח של מסכות. אייל הגיע לשם וקנה מלאי גדול, כך שעלינו לטיסה מצוידים. ביממה שלפני חזרתנו לשנגחאי, קיבלנו את הרושם שיותר ויותר אנשים ברחובות פנום פן הולכים עם מסכות.

יממה לפני חזרתנו לשנגחאי מצאנו בית מרקחת שקיבל משלוח עם מסיכות (צילום: יפעת פרופר)

יממה לפני חזרתנו לשנגחאי מצאנו בית מרקחת שקיבל משלוח עם מסכות (צילום: יפעת פרופר)

בסופו של דבר, מצאנו בית מרקחת שקיבל מסכות. אייל הגיע לשם וקנה מלאי גדול, כך שעלינו לטיסה מצוידים. ביממה שלפני חזרתנו לשנגחאי, קיבלנו את הרושם שיותר ויותר אנשים ברחובות פנום פן הולכים עם מסכות

* * *

נחתנו בשנגחאי בשעת ערב מוקדמת. המטוס, שהיה חצי מלא, נשא עמו משלוח גדול של ציוד רפואי מקמבודיה לסין. חשבתי לעצמי שהפירמידה התהפכה.

בטיסה, צוות הדיילות נראה לחוץ, כולן במסכות ובכפפות. אפילו אוכל לא הוגש, תופעה חריגה בחברות תעופה סיניות, שכן הסינים חיים בשביל לאכול.

הנוסעים, גם הם במסכות, קיבלו שקיות ארוזות עם חטיפים ובקבוקי מים סגורים. רבים מהם בחרו שלא לאכול, ונמנעו מהסרת המסכה מעל פניהם.

נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ׳ק אין בנמל התעופה בבייג'ינג (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ׳ק אין בנמל התעופה בבייג'ינג (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

שדה התעופה בשנגחאי היה ריק יחסית, והדרך הביתה ארכה כ-20 דקות במקום יותר משעה. הנחיתה שם החזירה אותי לשנת 2003, אז היינו בשליחות בבייג'ינג מטעם משרד החוץ. באותה שנה התפרצה לראשונה מגיפת הסארס, שהחלה בסין ואיימה להתפשט לשאר העולם. אז היינו עם שלושת הבנים שלנו, שלמדו בביה"ס הבינלאומי בבייג'ינג, והתגוררנו במתחם השגרירות עם שאר השליחים מישראל.

החיים בצוותא, והעובדה שבית הספר המשיך לתפקד בעת מגפת הסארס, השאירו אצלנו את זיכרון התקופה כחוויה מעניינת ומאתגרת, אך לא טראומטית.

המדיניות שדוגלת בהמשך חיים תקינים, בכפוף למגבלות ולכללי פיקוח הדוקים על בריאות התלמידים והסגל, הוכיחה לנו שבהתנהלות מושכלת ומידתית ניתן לקיים שגרה גם בתנאים מורכבים, ועם שיתוף מידע מועט בלבד מצד המקומיים.

בטיסה, צוות הדיילות נראה לחוץ, כולן במסכות ובכפפות. אפילו אוכל לא הוגש, תופעה חריגה בחברות תעופה סיניות, שכן הסינים חיים בשביל לאכול. רבים מהנוסעים בחרו לא לאכול ונמנעו מהסרת המסכה

* * *

הפעם, הודיעו השלטונות המקומיים על הארכת חופשת ראש השנה בשבועיים, עד לתשעה בפברואר, בניסיון לצמצם ככל הניתן את תנועת האנשים שאמורים לחזור הביתה עם משפחותיהם מפרובינציות שונות ומחו"ל, לאחר החג.

ההוראות לא השתמעו לשני פנים, והודיעו על סגירת בתי הספר והאוניברסיטאות עד להודעה חדשה, ועל סגירת מקומות העבודה שלא חיוניים למרקם חיים תקין.

הסינים, שחוששים ממחלות ומגיפות, מצייתים להנחיה ומסתגרים בבתיהם. רחובות העיר, שבדרך כלל הומים באדם ועמוסים בתנועה כאוטית של מכוניות, אופנועים ואופנים, כמעט ריקים. קצת כלי רכב, מספר הולכי רגל, כולם במסכות.

המרכולים, ושווקי ירקות והפירות פתוחים ומלאים סחורה טרייה. אין תחושה של מחסור במזון או אגירת מזון. כמה מסעדות פתוחות, אך ייתכן שרק למשלוחים.

אתמול, ביום שבת האחד בפברואר, יצאנו מהבית לסיור אופניים עם מסכות וכפפות חד-פעמיות. זה מאד לא נוח, אך ההרגשה הנפלאה של טיול בחוץ, בשמש החורפית הנעימה, ללא מגע או קירבה עם אנשים אחרים, חיפתה על אי-הנוחות.

אתמול יצאנו מהבית לסיור אופניים עם מסכות וכפפות חד-פעמיות. זה מאד לא נוח, אך ההרגשה הנפלאה של טיול בחוץ, בשמש החורפית הנעימה, ללא מגע או קירבה עם אנשים אחרים, חיפתה על אי-הנוחות

מוזר לראות את העיר התוססת השחצנית והמגונדרת הזו ריקה כל כך. רחובות הרובע הצרפתי, שבו אנו מתגוררים, היו ריקים. לרוב, האזור הומה ברכבי ספורט יקרים ומרעישים, ששטים ברחובות הצרים ומושכים את תשומת לב הסובבים.

כל המסעדות, בתי הקפה והפאבים היו סגורים. להפתעתנו, נוסף על חנויות מזון ושווקי פירות וירקות, גילינו שרוב חנויות הפרחים פתוחות.

כנראה שגם הסינים מבינים שצריך משהו לנשמה.

חנויות פרחים נשארו פתוחות בסגר (צילום: יפעת פרופר)

חנויות פרחים נשארו פתוחות בסגר (צילום: יפעת פרופר)

* * *

ביום שישי החלטנו להזמין לארוחת ערב מספר מצומצם מאוד של חברים, כדי להפיג את הבדידות והשעמום. אבל החברים הסינים שלנו הודו על ההזמנה והעדיפו להישאר בבית, הם לא ייענו להרפתקה מהסוג הזה.

דיירת מבניין סמוך חלתה בקורונה, מה שהגביר בבת אחת את ההיסטריה של שאר הדיירים בשכונה. הברכה ומועדון הכושר נסגרו עד להודעה חדשה, המעליות מחוטאות כל 20 דקות, ובכניסה לבניין נוצרו כתמים לבנים גדולים כתוצאה משימוש בחומרי חיטוי. נאסר על שליחים המביאים מזון או מים לעלות במעליות, והדיירים התבקשו לאסוף את הסחורה למטה. כל אחד מסתגר בביתו.

פעולות חיטוי בעיר ווהאן שבמחוז חוביי, 10 בפברואר 2020 (צילום: Cheng Min/Xinhua via AP)

פעולות חיטוי בעיר ווהאן שבמחוז חוביי, 10 בפברואר 2020 (צילום: Cheng Min/Xinhua via AP)

דיירת מבניין סמוך חלתה בקורונה, מה שהגביר בבת אחת את ההיסטריה בשכונה. הברכה ומועדון הכושר נסגרו עד להודעה חדשה, המעליות מחוטאות כל 20 דקות, ובכניסה לבניין נוצרו כתמים לבנים גדולים

* * *

מעבר להקפדה על יוגה יומית, התכתבות עם חברות, והקדשת שעות לקריאת הדיווחים בתקשורת המקומית והזרה, אנו זוכים לקחת חלק בתקופה מרתקת. תקופה שבה ניואנסים דקים עשויים להסגיר ויכוחים פנימיים או ביקורת כלפי השלטון. בניגוד למדינות דמוקרטיות שבהן הביקורת גלויה, השיח המקומי שונה.

רשת ההודעות הסינית WeChat פעילה מאד; סינים וזרים מעלים הודעות תמיכה בסין. הם משתפים סיפורים על תרומת ציוד או על גבורתם של רופאים העובדים ברצף מאז פרוץ המשבר באזורים מוכי חולי, בעוד שאפליקציות מעדכנות לגבי המצב בערים השונות. השלטונות מבטיחים כי הפעם, בניגוד להתנהלות במשבר הסארס, הם מעבירים דיווחים מהימנים בזמן אמת לכולם.

חלק מהמקומיים, כמו גם רוב הזרים, אינם נוטים להאמין לדיווחים, וסבורים כי נתוני האמת שונים. אני מניחה כי במוקדם או במאוחר יקום רופא אמיץ ויאמר בקול רם כי המלך עירום, כפי שקרה בפעם הקודמת.

אנשי צוות בבית חולים בווהאן שבסין (צילום: Dake Kang, AP)

אנשי צוות בבית חולים בווהאן שבסין (צילום: Dake Kang, AP)

ב-2003 יצא רופא בכיר מבית החולים הצבאי הטוב ביותר בבייג'ינג, Dr. Jiang Yen yong, בהודעה לפיה השלטון אינו מוסר נתונים אמינים והמשבר מטופל ברשלנות. אותו רופא, שאז היה בן יותר מ-70, הוכנס למעצר בית.

אייל, מומחה גדול לסין, שמצליח לקרוא את הסאבטקסט ולהבין את הדברים שלא נאמרים, עוקב אחר מקורות מידע מגוונים ומוצא ראיון פומבי עם ראש העיר ווהאן, העיר שבה התחילה המגפה, אשר אמר בתסכול רב:

"אני מתבייש שלא עשינו מספיק כדי לעצור את המגפה בזמן. יכולנו לעשות יותר. העברנו לממשל המרכזי (בייג'ינג) את המידע, אבל אתם יודעים איך הדברים עובדים כאן… לא יכולנו לעשות כלום ללא אישור מהם, והאישור התעכב. כאשר התחלנו לפעול, זה היה מאוחר מדי".

זו ביקורת יוצאת דופן מצד בעל תפקיד כל כך בכיר, המתאר מצב אימתי ומוכר שבו לא ניתן לדרג המקומי לפעול ללא אישור השלטון בבייג'ינג. כמובן שברגעי משבר, שבהם נדרשת החלטה מהירה, נהלים מסוג זה עשויים להחריף את המצב.

גם רופא עיניים מהעיר ווהאן התריע כבר בסוף דצמבר, בקבוצה סגורה של בוגרי הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה, כי בבית החולים יש כמה מקרים של דלקת ריאות מסתורית, שנגרמה מווירוס המזכיר את הסארס.

הוא הציג בפני עמיתים מידע רפואי אמין, וציין כי יש לחקור את הנושא.

הרופא ננזף בגין הפצת שמועות, הושתק, ונאלץ לכתוב מכתב שבו התחייב לא להעביר מידע חסוי על ההתפרצות, לפי התקשורת הזרה. אותו רופא נדבק וחלה.

 

נציג המפלגה אמר בתגובה כי גם במקרים שבהם המידע נכון, אך הוא מועבר ללא אישור ולא באמצעות הצינורות הרשמיים, מדובר בהפצה אסורה של שמועות.

שופט בבית המשפט העליון פרסם רשומה בחשבון המדיה החברתית של בית המשפט, בה כתב כי אם השלטונות לא היו ממהרים לחסום את המידע שפורסם בסוף דצמבר, ייתכן שסין הייתה במצב טוב יותר, וכי אם הציבור היה מאזין ל"שמועות" ומאמץ צעדי מנע, ייתכן שגם ממדי המגפה היו מצטמצמים.

השופט הוסיף כי גם אם חלק מהמידע לא היה מדויק, לא הייתה לרופא כוונת זדון בהפצתו, והציע לגלות סובלנות כלפי מקרים מסוג זה. במונחים של סין, הנכונות למתוח ביקורת על הנחיות הממשל חריגה, בוודאי כשהיא מושמעות בפומבי על ידי שופט עליון, גם אם העמדה הזו לא נאמרת באופן רשמי.

מאוחר יותר זיכה בית המשפט העליון את הרופא, שהיה כנראה הראשון שהתריע על המחלה. השופטים מתחו ביקורת על המשטרה אשר עצרה העברת מידע חשוב, שגם אם לא היה מדויק, יכול היה לסייע במניעת הפצת הווירוס.

הרופא עצמו מתח ביקורת נוקבת על השלטון, ובאומץ לב אמר כי "בחברה בריאה לא יכול להיות רק קול אחד". בעיני הוא הגיבור של הפרשה עד כה.

דפוסי הפעולה של השלטון מזכירים לי את אירועי הסארס ב-2003. אז חשנו שהמקומיים מסתירים מידע, ושלמרות ההצהרות על שקיפות, הם מטפלים ומתאימים את הנתונים המועברים לתקשורת. אותה תחושה מלווה אותי הפעם.

מבעד לשורות אפשר להבין שגם לא מעט סינים חשים כך, ויעידו על כך מחסומים מאולתרים מסלעים גדולים, המוצבים בפתחי כפרים על ידי איכרים מבוהלים, שהחליטו על "סגר מרצון".

כביש גישה לכפר מחוץ לשנגחאי נחסם באבנים (באדיבות יפעת פרופר)

כביש גישה לכפר נחסם באבנים (באדיבות יפעת פרופר)

דפוסי הפעולה של השלטון מזכירים לי את אירועי הסארס. אז חשנו שהמקומיים מסתירים מידע, ושלמרות ההצהרות על שקיפות, הם מטפלים ומתאימים את הנתונים המועברים לתקשורת. אותה תחושה מלווה אותי הפעם

2

7.2.2020

חלפו עשרה ימים מראש השנה הסיני. שנת העכברוש. מעולם לא חיבבתי את היצור המכוער והמבהיל שחי בביבים. בעוד שלושה ימים יצוין כאן פסטיבל הפנסים – החג המסמל באופן לא רשמי את סיום החגיגות ואת החזרה לשגרה.

זהו חג צבעוני, ובמהלכו נהוג לתלות פנסים אדומים בכניסה לכל בית, במרפסות ועל העצים, ולהפעילם בלילה – כך שניתן ליהנות מאור מעשי ידי אדם גם באפלה.

מופע של אורות בחג הרווק הסיני בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

מופע של אורות בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

המאכל המאפיין את החג מכונה "ירח עגול"; כדורים קטנים, עשויים מבצק אורז טעים ודביק, וממולאים בשומשום שחור, במחית שעועית אדומה, במחית זרעי לוטוס ועוד. נהוג לבשל את הכדורים ביין מדולל במים, מעדן.

המאכל המאפיין את החג מכונה "ירח עגול"; כדורים קטנים, עשויים מבצק אורז טעים ודביק, וממולאים בשומשום שחור, במחית שעועית אדומה, במחית זרעי לוטוס ועוד. נהוג לבשל את הכדורים ביין מדולל במים, מעדן

ה-9 בפברואר נקבע על ידי הממשל כמועד החדש לחזרה לעבודה במגזר הציבורי בסין. אני מאחלת לסינים ולנו שהחשיכה תואר וניתן יהיה להתחיל לחזור לשגרה.

* * *

בימים האחרונים התמכרתי לבדיקה תכופה של התוצאות. אתרי אינטרנט מפרסמים עדכונים על מספרי החולים המאובחנים, ה"חשודים" כחולים, המתים והמחלימים. הוויכוח סביב אמינותו של המידע רב. אני מבינה מדוע מטילים בו ספק, אך מניחה שהמספרים משקפים את המציאות מבעד לפריזמה הסינית.

לא יודעת למה נראה לי שבדיקת האתרים בכל שעה תועיל לי או למישהו, ובכל אופן מוצאת עצמי עושה זאת בתקווה שהמספרים יתחילו לרדת – ובחשש שיעלו.

בכל בוקר, תסלחו לי, לפני צחצוח השיניים, אני בודקת בטלפון הודעות מהארץ, אחריהן הודעות מהרשת הסינית ואז את המספרים היומיים, עלו או ירדו?

בליל הקולות מסביבנו מתריע שכדאי לחזור לארץ, שהווירוס מסוכן, שהמצב לא טוב ושהסינים מסתירים קטסטרופה אפידמיולוגית. אבל התמיכה וההבנה של הילדים ושל והוריי בבחירה להישאר בשנגחאי נותנת לי הרבה כוח. היה לי מאד קשה לו הייתי צריכה להתמודד עם לחץ, עם שאלות או עם פחדים מכיוונם.

בליל הקולות מסביבנו מתריע שכדאי לחזור לארץ, שהווירוס מסוכן, שהמצב לא טוב ושהסינים מסתירים קטסטרופה אפידמיולוגית. אבל התמיכה וההבנה של הילדים ושל והוריי בבחירה להישאר בשנגחאי נותנת לי הרבה כוח

כנראה שחווית הסארס פיתחה הבנה שהדברים נראים אחרת מקרוב, וחיזקה את האמון בשיקול הדעת שלנו, שאולי שונה משל אחרים, אך אינו פזיז או רשלני. אמון זה עוזר לי לקום בבוקר וללכת לישון בערב מבלי לחוש אשמה, ולהיות שלמה עם בחירותי ללא צורך להתמודד עם ביקורת מצד האהובים עלי ביותר.

* * *

שלושה ימים בבית מבלי להוציא את האף החוצה, ומבלי לפגוש אף אחד – למעט אייל, פול החתול ומספר זבובים שהגיעו לדירה.

השקט מצלצל באוזניים, סדר היום מתבלבל, מה זה משנה מה יש לעשות? מדוע יש לכך חשיבות? ארוחת בוקר בשעה אחת בצהרים. מאד לא מאפיין אותי. לא יודעת מדוע לא יצאתי מהבית בכלל. חשש? עצלות? מניחה ששילוב של שניהם.

לכאורה, הייתי עסוקה בעבודה, סידורים בבית, בערב, צפייה בסדרות נפלאות שיש בנטפליקס (אני יכולה להבין בקלות איך אנשים מגיעים למצב שבו הם מבזבזים שעות ארוכות בצפייה בטלוויזיה ומודה לאל שאני לא כזו), התעמלות.

הדירה גדולה ומרווחת, שטופת אור, מרובת צמחייה ופרחים וצופה על האזור היפה ביותר בשנגחאי (למעט אזור הנהר). כאב הראש העמום, העצבנות וחוסר השקט שהתחיל לחלחל מתחת לפני השטח, הזכירו לי שקשה לחיות בכלוב, גם אם הכלוב יפה. וקשה שבעתיים לחיות בכלוב לא מתוך בחירה, אלא כי "צריך".

בערב רציתי לצאת לטיול, הקור והחשש לצאת עזרו לי לומר את הדבר הכי סיני בעולם, "מחר", ולהמתין לבוקר.

השקט מצלצל באוזניים, סדר היום מתבלבל, מה זה משנה מה יש לעשות? מדוע יש לכך חשיבות? ארוחת בוקר בשעה אחת בצהרים.  לא יודעת מדוע לא יצאתי מהבית בכלל. חשש? עצלות? מניחה ששילוב של שניהם

* * *

יציאה לטיול בימי הקורונה כרוכה בהכנות מוקדמות. הבגדים שיילבשו יוכנסו לכביסה מיד לאחר החזרה הביתה. כדי להימנע מהצטברות ערימות כביסה מטורפות, אני מנסה לתכנן שמה שלבשתי בבית יתאים ליציאה החוצה ואז יכובס.

כפפות חד-פעמיות (2 זוגות) מסיכה לפנים (ואחת ספייר), הנעלים יינעלו ליד דלת הכניסה. יש! אני בחוץ. ללחוץ על הכפתור במעלית עם המרפק ולא עם האצבע, להגיד שלום לשוער (גם הוא במסכה) ולמנקה של הבניין, ולצאת לדרך.

השמש מקבלת את פני בעליצות. קר, אבל למי אכפת. אני בחוץ. הפעם טיול רגלי.

כפפות חד-פעמיות (2 זוגות) מסיכה לפנים (ואחת ספייר), הנעלים יינעלו ליד דלת הכניסה. יש! אני בחוץ. ללחוץ על הכפתור במעלית עם המרפק ולא עם האצבע, להגיד שלום לשוער (גם הוא במסכה) ולמנקה

עברנו ליד בית חולים. בכניסה, שומרים עטופים בלבוש מגן לבן המודדים טמפרטורת גוף לנכנסים בשעריו. פעולת הסחה קצרה שלי, אייל מצלם. כשכבר היה מאוחר מדי השומר אמר: לא, לא, אסור לצלם.

* * *

פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

הפארק הציבורי הגדול והיפה סגור. אינני מבינה מדוע דווקא בתקופה כזו בוחרים לסגור את המקום שמאפשר להתאוורר וליהנות מחורשה מוריקה, דשא ופריחה. מקום אליו ניתן לקחת את הילדים לטיול קצר. יש לנו תפיסה שונה מזו הסינית.

בשולי הפארק, איש עם שני כלובים לציפורים. הכלובים ריקים, האיש נראה רגוע ומחויך, מסביר לנו ששחרר את הציפורים. שחרר? באמת? למה?

"איש הציפורים" בשולי הפארק הסגור בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

"איש הציפורים" בשולי הפארק הסגור בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

פתאום הוא שורק שתי שריקות קצרות במשרוקית מיוחדת, ומתבונן בצמרות העצים הסמוכים. ציפור אחת מגיעה, מתקרבת ונכנסת לכלוב. הוא סוגר את דלתו וממתין לציפור השנייה, וגם היא מגיעה. מעולם לא ראיתי דבר כזה.

את תופעת כלובי הציפורים הסיניים אני מכירה מזה שנים. כבר בשליחות הראשונה שלנו בבייג'ינג, בתחילת שנות התשעים, ראיתי סינים יוצאים לטיול בפארק, תולים את כלוב ציפור המחמד שלהם על עץ ויושבים לשחק עם חברים.

זו הייתה תופעה מוכרת בפארקים סיניים; אבל להוציא אותן מהכלוב ולקרוא להן לחזור? כנראה שהייתי צריכה לחכות לקורונה כדי לראות פלא שכזה.

"אני יוצא איתן לטיול פעמיים ביום" הסביר איש הציפורים בחיוך גאה, "לכאן או לפארק אחר, סמוך", והצטלם ברצון עם ציפוריו.

שתי שריקות קצרות ומהעצים הסמוכים מגיעה ציפור נכנסת לכלוב. ״איש הציפורים״ בפארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

שתי שריקות קצרות ומהעצים הסמוכים מגיעה ציפור נכנסת לכלוב. ״איש הציפורים״ (צילום: יפעת פרופר)

אני כל כך אוהבת את האינטראקציות האנושיות האלו שמאפיינות את הסינים. לרוב, כאשר פוגשים אותם בסיטואציה נינוחה, הם מסבירי פנים, ידידותיים ושמחים לשוחח עם זרים, גם במקרים שבהם יכולת השיחה המשותפת מוגבלת.

עכשיו כולנו חבשנו מסכות, כמובן. מעט האנשים שהלכו ברחוב הביטו זה על זה בעיניים מחייכות, את השפתיים לא ניתן לראות.

* * *

בדרכנו עברנו במרכז קניות חדש, נוצץ ויוקרתי להפליא. עקבנו אחר בנייתו במשך זמן רב. הפתיחה תוכננה סמוך לראש השנה הסיני, תקופה שבה מבזבזים הסינים הון על מתנות. חנויות של יהלומי דה בירס, טיפניס, פראדה, מקווין, מה שתרצו.

עכשיו הכל שומם. בכניסה קיבלו את פנינו שני עובדים בחליפות באז' אופנתיות, ומסיכות. מכשיר חדש עם ג'ל לחיטוי הידיים לא עבד. חלק מהחנויות ייפתחו בין 12:00 ל-17:00, חלקן יישארו סגורות עד תום המשבר. אני מניחה שעסקים רבים, שאין לבעליהם אורך נשימה כלכלי, יקרסו בתום התקופה הנוכחית.

הכל כל כך ריק. אינני יודעת כמה כסף יהיה אחר כך לאנשים ממעמד הביניים, שיכלו עד כה להרשות לעצמם לרכוש מדי פעם מוצר יוקרה מפנק. העשירים המופלגים כנראה יישארו כך. יצאנו מהקניון הסגור והמפואר לשמש ולרחוב.

חנות לגו סגורה בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

חנות לגו סגורה בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

* * *

בדרך חלפנו על פני כמה בתי חולים. מערכת הבריאות בסין עובדת בצורה שונה: אין כמעט מרפאות או קופות חולים. כאשר מרגישים לא טוב – פשוט הולכים לבית החולים. העובדה הזו יוצרת לחץ עצום על בתי החולים והצוות הרפואי, ומחייבת תחזוקה שוטפת של מספר בתי חולים גבוה מאוד.

הטיול יוצר תחושה כי בכל רחוב שני יש בית חולים. לעתים התחושה שגויה, כי בתי החולים כל כך עצומים, כך שניתן להיכנס אליהם מרחובות שונים ומרוחקים.

בימים כתיקונם, האזור הומה, עמוס במכוניות ובאמבולנסים. ברחובות הסמוכים יש מסעדות קטנות שמגיעים אליהן מבקרים, וגם חולים בפיג'מות. חנויות לממכר פרחים או פירות, וגם חנויות למיטות מתקפלות וכיסאות למלווים של החולים.

מערכת הבריאות בסין עובדת בצורה שונה: אין כמעט מרפאות או קופות חולים. כאשר מרגישים לא טוב – פשוט הולכים לבית החולים. העובדה הזו יוצרת לחץ עצום על בתי החולים והצוות הרפואי

בימי הקורונה, השערים הצדדיים של בתי החולים סגורים. בשער הראשי ניצבים שומרים בחליפות חלל לבנות ומסיכות. הם מודדים את חומם של כל הבאים.

המסעדות סגורות ברובן, כך גם חנויות הפירות והפרחים. איש לא רוצה להיות בקרבת בית החולים, נמצאים כאן רק אלו שחייבים. שלטים גדולים המוצבים בכניסות מתריעים ומנחים את הבאים. הבנקים סגורים, וכך גם החנויות הקטנות והמעוצבות המציעות בגדים, תכשיטים, נעליים, רהיטים ומותרות נוספות.

בדרכנו חזרה קנינו לחם בחנות הקבועה, שהיא למעשה בית קפה מערבי, עם מבחר גדול ומפתה של לחמים, עוגות וכריכים. בדרך כלל, החנות הענקית מלאה וצריך לחכות לשולחן. הפעם היו בה כמה זרים, ומבחר קטן יותר של מאפים.

* * *

כבר כתבתי ששנגחאי היא עיר מגונדרת. השמש הזמינה להישאר עוד רגע בחוץ, לפני הכניסה לבית הסגור. מספר דקות לאחר חזרתנו הביתה השתנה מזג האוויר, השמיים התעננו, הטמפרטורה ירדה והחל לרדת גשם. במקביל, החלו להגיע חדשות רעות על סגר שהוטל על ערים נוספות בפרובינציות הסמוכות לשנגחאי.

עשרות מיליונים נמצאים כעת בבית, ללא יכולת לצאת. בערים מסוימות מרשים לבן משפחה אחד לצאת פעם ביומיים להצטיידות במזון, אבל כל השאר מסוגרים. התקשורת מתרה באזרחים לא לצאת ללא סיבה חשובה, כדי שלא ייחשפו לווירוס, ולצמצם את השימוש במסכות, כדי להבטיח אספקה קבועה שלהן היכן שנחוץ.

מבט על שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

מבט על שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

במתחמי מגורים רבים בסין (מחוץ לאזורים המצויים תחת צו המורה על סגר), התקבלה החלטה לנעול את השערים, והכניסה אליהם מותרת רק לדיירים. מדובר במתחמים מסוגים שונים – משכונות למהגרי עבודה ועד לשכונות פאר.

התרשמתי כי רוב הדיירים מקבלים עליהם את החלטות הנהלת השכונה, מתוך אמונה ששיתוף הפעולה יהיה לתועלת כולם וישמור עליהם מהווירוס.

פרקטית, זה אומר שהכניסה למתחמים אפשרית מהשער הראשי בלבד. ומאחר שבסין הכל כל כך גדול, יש אנשים שנאלצים ללכת כמה רחובות ברגל רק כדי להגיע לכניסה למתחם. משם, עליהם לצעוד דקות ארוכות כדי להגיע לביתם.

שלט בבית מרקחת בשנגחאי שבו כתוב ״מסכות הפנים אזלו. ינואר 2020 (צילום: AP Photo/Fu Ting, File)

שלט בבית מרקחת בשנגחאי שבו כתוב "מסכות הפנים אזלו". ינואר 2020 (צילום: AP Photo/Fu Ting, File)

בשכונות מסוימות שנסגרו לתנועה, חולקו "קופונים" המאפשרים לדיירים לצאת. למי שאזלו הקופונים, עקב שימוש פזיז ויציאות תכופות "מדי" מהמתחם, אין אפשרות לצאת עד לחלוקה הבאה, שאיש אינו יודע מתי תהיה. רובם משתפים פעולה עם ההנחיה, אם כי אני שומעת מחברות מקומיות ש"אפשר להשתגע".

בשכונות מסוימות שנסגרו לתנועה, חולקו "קופונים" המאפשרים לדיירים לצאת. למי שאזלו הקופונים, עקב שימוש פזיז ויציאות תכופות "מדי" מהמתחם, אין אפשרות לצאת עד לחלוקה הבאה, שאיש אינו יודע מתי תהיה

שהייה ממושכת של כל בני ובנות המשפחה בבית עשויה להיות חוויה מאתגרת במיוחד. חברה קרובה אמרה לי אתמול בסגנון שכלל אינו מאפיין אותה: "מה יהיה יפעת? מה יהיה? אני אפילו לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה".

* * *

הסגר בתוך הערים בסין נובע מהחלטה של הממשל הסיני, וזוכה להבנה ושיתוף פעולה של האזרחים. אבל ישנו סגר נוסף, שהוטל על סין על ידי מדינות העולם, והוא לא מתקבל בהבנה, וגורם לסינים תסכול רב ותחושת עלבון. במקביל לידיעות על העלייה במספרי הנדבקים והמתים מהווירוס, החלו להגיע סיפורים על גילויי גזענות כלפי אנשים ממוצא סיני ו/או בעלי מראה אסייתי ברחבי העולם.

במקביל לידיעות על העלייה במספרי הנדבקים והמתים, החלו להגיע סיפורים על גילויי גזענות כלפי אנשים ממוצא סיני ו/או בעלי מראה אסייתי ברחבי העולם. למשל, מוכרת שאמרה לסטודנט סיני "אל תזהם לי את האבוקדו"

מוכרת שאמרה לסטודנט סיני "אל תזהם לי את האבוקדו", אשה במטרו ברומא ששאלה צעיר בעל מראה סיני מתי ביקר בסין (הוא בכלל נולד באיטליה ואת סין מכיר רק מגוגל מפות, או כך לפחות השיב לה).

הסינים נעלבו עד עמקי נשמתם מהגזענות. הסינים יכולים להתלונן ולקטר על המדינה והשלטון שלהם, אך בעת צרה יגלו נאמנות רבה ויגנו עליהם בלב שלם.

רוב המדינות החליטו לצמצם או להשעות את הטיסות אל סין וממנה, ולא לאפשר לאנשים אשר ביקרו בסין בשבועיים האחרונים להיכנס לתחומן. יכולתי להבין מדוע הסינים פירשו זאת כתליית שלט בינלאומי ענק שאומר "אין כניסה לסינים".

בגלל סיבות היסטוריות, הסינים חשים עצמם מקופחים ושנואים, והמוטו הישראלי האומר "העולם כולו נגדנו" תקף גם כאן. גילויי הגזענות גורמים לאנשים כאן לחוש גאווה במוצאם, להפוך ליותר לאומנים, ולעשות כמיטב יכולתם כדי לאפשר לסין שלהם להסתדר לבד, ללא צורך בשאר העולם. בעיני, תפיסה איומה ומקור לצרות עתידיות, אך אני יכולה להבין את הגורמים לצמיחתה ולפריחתה.

גילויי הגזענות גורמים לאנשים כאן לחוש גאווה במוצאם, להפוך ליותר לאומנים, ולעשות כמיטב יכולתם כדי לאפשר לסין שלהם להסתדר לבד, ללא צורך בשאר העולם. בעיני, תפיסה איומה ומקור לצרות עתידיות

* * *

יפעת פרופר עם בני משפחתה בסין

יפעת פרופר עם בני משפחתה בסין

הבוקר נודע כי ד"ר לי ונליאנג, רופא העיניים הגיבור אשר דווח על גילוי הווירוס לחבריו הרופאים, העז לבקר את התנהלות הממשל, ונדבק בעצמו – עליו סיפרתי מקודם – מת הלילה. הוא היה בן 34. סינים רבים פרסמו ברשת החברתית הודעות המבכות את מותו. אני מבינה אותם.