"גדולי ישראל החליטו: זמן קיץ יתחיל ביום ראשון – מהבית"
כיכר השבת, 23 באפריל
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בעגה של הישיבות, "זמן" הוא הכינוי לתקופת לימודים רצופה – המקבילה לסמסטר באוניברסיטאות. השנה בישיבות מתחלקת לשלושה "זמנים" – זמן קיץ (מראש חודש אייר ועד ט' באב – זה הזמן שהתחיל השבוע), זמן אלול (מראש חודש אלול ועד יום כיפורים) וזמן חורף (מראש חודש חשוון ועד ראש חודש ניסן). בין זמן לזמן שבא אחריו יש תקופת ביניים קצרה שנקראת "בין הזמנים", כדי לא לקרוא לה "חופשה". כי הרי אין חופשה מהתורה.
כולנו נמצאים עכשיו בין הזמנים. אין סיכום קולע ומדויק יותר לסנטימנט המרכזי של הימים המשונים האלה, שהולכים ומתארכים ומזדחלים כמו צב. אנחנו בין הזמנים. בין העבר שלפני המגפה – אותו זמן שצורתו הולכת ומיטשטשת בדמיוננו, והוא מתרחק מאיתנו, עד כי גם אירועים שהתרחשו אך לפני חודשיים-שלושה נראים לנו עכשיו חלק מעידן עתיק, ישן נושן – לבין הזמן שיבוא אחרי המגפה, שאת צורתו אנחנו מתקשים לדמיין, ולכן הוא מעורר בנו בעיקר חרדה עמומה מפני הבאות.
כולנו נמצאים עכשיו בין הזמנים. אין סיכום קולע ומדויק יותר לסנטימנט המרכזי של הימים המשונים האלה, שהולכים ומתארכים ומזדחלים כמו צב. אנחנו בין הזמנים
הזמן הוא הנמר שעליו אנחנו רוכבים, נאחזים בפרוותו בכוח, מנסים להישאר על גבו ולא ליפול. אנחנו יודעים, אבל רוב הזמן מצליחים להדחיק, שבקצה הרכיבה הפרועה הזו, שאיש לא יכול לדעת כמה זמן היא תימשך, מחכה לכולנו הנצח. הזמן האינסופי שהוא נחלתם של המתים.
לכן כוהני הדתות היו הראשונים שניסו להשתלט על הזמן ולהכניס בו סדר ומשמעת. זה לא מקרי שבראש צריחי הכנסיות קבעו שעונים. ובעולמנו שלנו, המודרני, אנחנו כבר חיים בתוך הזמן עצמו. אנחנו לא צריכים להרים את מבטנו אל שעון הכנסייה. הזמן מציץ אלינו ממסך הפתיחה הסלולרי, מתחתית מסך המחשב, מהממיר של הטלוויזיה, מהחלונית הקטנה בתנור ובמיקרו. הפעימות שלו מגדירות אותנו. הזמן שהילדים בבית ספר, זמן העבודה, זמני הפנאי והספורט.
זה לא מקרי שאחד הדברים הראשונים שנעלמו בתקופת הקורונה היו הדיווחים של חברינו הנמרצים ברשתות החברתיות שהתגאו בזמן המופלא שהשיגו הבוקר בריצת 10 אלפים מטר בפארק. שמונה שניות תמימות גולחו מהשיא! יש צילום מסך של השעון שגם מוכיח את זה. שמונה שניות, למי אכפת?
עכשיו הזמנים מתערבבים. ילד אחד לומד בצד אחד של הבית. ילד שני מחסל יריבים וירטואליים על המסך בצד השני. אמא שלהם מנהלת שיחת ועידה עם שותפים מכל העולם, שנמצאים ממש כמוה בין הזמנים, כשמאחוריהם מבצבצת ערמת הכביסה שממתינה לקיפול (זמן בית), ילדים מבקשים עזרה בלימודים (זמן בית ספר), וכולם מנסים להתגבר על הפיתוי להציץ רגע ברשתות החברתיות ולהצטרף לאיזו שיחה שמתנהלת שם עכשיו (זמן פנוי).
גם מחוץ לבית תחושת הזמן השתבשה לחלוטין. בתל אביב של לפני המשבר, הזמן נוהל בחלקו על ידי מרכז בקרת התנועה של העירייה, משם שולטים על מאות הרמזורים שפרושים בעיר. להחלטה את מי להעדיף – מי יקבל אור ירוק להתקדם, ומי ייתקע מול האור האדום – הייתה השפעה סמויה ומשמעותית על תחושת הזמן של כל הבאים בשערי העיר. עכשיו גם זה כבר לא חשוב. התנועה בכבישים זורמת, אבל אין לה לאן.
Thought I'd draw a more accurate calendar for 2020 so far…. pic.twitter.com/hWB9W4PIAH
— Chaz Hutton (@chazhutton) April 24, 2020
השיבוש הזה שנכפה עלינו עכשיו, כש"הזמן עוצר מלכת", ואנחנו לא בטוחים לפעמים איזה יום היום, האם זה חג או יום חול, האם שבת או אמצע השבוע, מזכיר לנו שהתחושה שהזמן הוא עניין טבעי, "חלק מהחיים", היא לא יותר מאשליה.
בצרפת שאחרי המהפכה ניסו לאכוף לוח שנה אידיאליסטי-מדעי, כדי להתנתק מהמועדים הדתיים, במה שהסוציולוג פרופ' אביתר זרובבל כינה פעם "הניסיון הרדיקלי ביותר בעת המודרנית לאתגר את תפיסת הזמן ומבנה הזמן המערביים". היומרה הזו קרסה אחרי 18 חודשים בלבד. המהפכנים הצרפתים הבינו שזה לא פשוט להשתלט על הנמר של הזמן והתקפלו.
השיבוש שנכפה עלינו, כש"הזמן עוצר מלכת", ואנחנו לא בטוחים לפעמים איזה יום היום, האם זה חג או יום חול, האם שבת או אמצע השבוע, מזכיר לנו שהתחושה שהזמן הוא עניין טבעי, "חלק מהחיים", היא לא יותר מאשליה
גם המהפכנים הקומוניסטים ניסו להכריח את הנמר לכרוע ברך לפניהם והחליטו לשנות את לוח השנה ולהכריז על זמן חדש שנפתח בעקבות המהפכה. הבנקים בשוויץ לא התרגשו והודיעו להם שברוסיה הם יכולים לעשות מה שבא להם, אבל את הריבית על חובותיהם הם ימשיכו לשלם לפי הלוח המקובל. כי אם יש משפט אחד שהגדיר את החיים המודרניים כפי שהכרנו אותם זה המשפט "זמן זה כסף". ופתאום יש לנו הרבה פחות כסף והרבה יותר זמן, רק שאי אפשר לשלם איתו במכולת.
מה זה בכלל ה"זמן" הזה, שמעסיק אותנו כל כך? הוא ממשי? הוא אשליה? גדולי הפילוסופיה והמדע שברו את הראש על השאלות האלה. אייזק ניוטון הגדיר את הזמן כישות עצמאית וממשית ביקום, שזורמת באופן רציף ומוחלט במרחב ומתקיימת אפילו בחלל ריק. זו הגישה האובייקטיבית לזמן.
גוטפריד וילהלם לייבניץ שלל את הגישה הזו וטען שהזמן הוא לא מוחלט אלא בכלל יחסי, גישה שזכתה לאישוש מדעי בתחילת המאה העשרים עם תורת היחסות הפרטית. זו הגישה הסובייקטיבית לזמן. לפיה, הזמן הוא נגזרת של התודעה, ביטוי של היכולת שלה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו.
זה הזמן להתקומם ולהזכיר שתחושת הזמן שלנו לא מוכתבת רק על ידי האירועים בחוץ. אנחנו לא רק תלויים בקצב החלפת האורות ברמזור, ובמועדי תשלומי הריבית והקנסות. גם לא בשעון שבראש הכנסייה או זה שבחזית מכשיר המיקרוגל. יש לנו גם שעון פנימי. שעון שהוא חלק מהביולוגיה ולא רק חלק מהפסיכולוגיה והסוציולוגיה שלנו.
סימור בנזר, מדען יהודי מניו יורק, גילה במחקרים פורצי דרך בשנות ה-60 וה-70 שהשעון הביולוגי הזה הוא חלק מהדי.אן.איי שלנו. פרופ' ערן טאובר מאוניברסיטת חיפה, שהוא גם חבר ילדות שלי וגם מממשיכי דרכו של פרופ' בנזר בחקר השעונים ביולוגיים, מדגים את ההבדל בין השעון הביולוגי לשעון החיצוני, בסיפור על החמנייה, שמכוונת את עצמה במשך היום כך שתפנה אל השמש.
בלילה החמנייה עושה את הכיוון ההפוך – ממערב למזרח – למרות שהשמש אינה בשמיים. איך היא יודעת? בזכות השעון הפנימי שלה, שמאפשר לחמנייה לא רק להגיב למה שקורה סביבה, אלא גם להכין את עצמה לקראת מה שעומד לקרות.
הנמשל ברור: יש לחיים קצב חיצוני ויש להם קצב פנימי, וככל שנגיע להרמוניה טובה יותר עם הסביבה, נסנכרן את הזמן הפנימי עם הזמן החיצוני ונדע להכין עצמנו בזמן לזריחת השמש, יכולתנו לשרוד ולשגשג תגדל.
חוקרי השעונים הביולוגים גילו שיש הבדלים בין השעונים השונים. לאנשים שונים יש "טיפוסי זמן" שונים. יש אנשי בוקר ויש אנשי לילה, שהמדענים נוהגים לכנות אותם בשמות המקסימים "עפרונים" ו"ינשופים". לסיווג הזה יכולה להיות השפעה עצומה על הבריאות. עפרוני שיעבוד במשמרות לילה, או ינשוף שייאלץ להשכים קום מדי יום – עלולים לסבול מאוד בחיים.
ככל שאנחנו מתנתקים בחודשים האחרונים מהשעונים החיצוניים שמאבדים משמעות, אנחנו מתחברים יותר לשעון הביולוגי, שהזנחנו. נופלים לשנ"ץ שפעם לא יכולנו להרשות לעצמנו. מוצאים את עצמנו פעילים בשעות שפעם הוכתבו לנו על ידי האירועים החיצוניים. מנסים לסנכרן בין כל התחושות המבלבלות האלה, ולא תמיד מצליחים.
התודעה שלנו מתאמצת להיאחז בזמן ולהעניק לו מובן, אבל מתקשה לעשות זאת. הנמר הפסיק לרוץ, ואנחנו מחבקים אותו ומנסים להבין מה קורה. גם השעון הפנימי שלנו האט את מהלכו עד שלרגעים נדמה שהוא עומד מלכת. התחושה המוכרת – שאנחנו חיים בהווה, זוכרים את העבר ומתכוננים לעתיד, מתעקמת לנגד עינינו.
השעון הפנימי שלנו האט את מהלכו עד שלרגעים נדמה שהוא עומד מלכת. התחושה המוכרת – שאנחנו חיים בהווה, זוכרים את העבר ומתכוננים לעתיד, מתעקמת לנגד עינינו
העבר כבר איננו, וכל מה שהתרחש בו נדמה לנו פתאום רחוק, בלתי מושג, לא רלבנטי. העתיד עוד לא התרחש אבל מתברר שכמעט כל התוכניות שהיו לנו לגביו בוטלו. התכווננו לעבר זריחת השמש כפי שהתרגלנו לעשות תמיד, ולתדהמתנו השמש לא הפציעה.
ובהווה המתמשך שלנו כל הימים דומים זה לזה, דביקים כמסטיק שאיבד מזמן את טעמו. וכשאנחנו מציצים במראה אנחנו רואים שם את ג'ו אקזוטיק, מאלף הנמרים האקסצנטרי מהסדרה "טייגר קינג" של נטפליקס. איש עם שיער ארוך מדי וגיבוב בגדים שלא מתאימים זה לזה שחי ביקום מקביל.
את המחשבות האפויות למחצה האלה על משמעות הזמן אני מעלה כאן, בכלי התקשורת שנקרא "זמן ישראל". בסוף השבוע תכננו להתכנס בפעם הראשונה מזה כחודשיים ולחגוג שנה להיווסדנו. ברגע האחרון החלטנו שעוד מוקדם מדי להתכנס. לפיכך נחגוג את השנה הזאת רק בהרמת כוסית וירטואלית לפני כניסת השבת.
דחינו את מועד ההשקה של "זמן ישראל" עד אחרי הבחירות שנערכו בחודש אפריל שעבר, כי הנחנו אז בתמימות שאין טעם לקפוץ למים הגועשים של סיקור החיים בישראל ישר אל תוך מערכת בחירות. חשבנו שאחרי הבחירות לכנסת ה-20, תחזור בהדרגה השיגרה ואנחנו נוכל להשתלב בתנועה הסואנת של הידיעות והדעות ולמצוא אט-אט את קולנו ואת ייחודנו.
דחינו את מועד ההשקה של "זמן ישראל" עד אחרי בחירות אפריל 2019, כי הנחנו אז בתמימות שאין טעם לקפוץ למים הגועשים של סיקור החיים בישראל ישר אל תוך בחירות
אבל הזמנים – כמו שאמר מורנו ורבנו הצדיק בוב דילן – הזמנים הם משתנים. וכמו שהיטיב לתאר צדיק אחר, האדמו"ר מסנדרסון, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה קיים רק בתיאוריה, ולא הבדילו בין מחר, שלשום ואמש, היו רבים איפה כדאי לשים ת'שמש, אך דבר אחד הוסכם: אם עקשן הבן אדם, אין סיכוי, אין פיצוי, זה מה שקרה.
אין סיכוי, אין פיצוי. זה בדיוק מה שקרה.
השנה הראשונה שלנו כללה שתי מערכות בחירות בצל ההחלטה להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן. מפלגות קמו, התאחדו והתפרקו. רקטות נחתו על הדרום. איראן חידשה את פרויקט הגרעין. סגרנו עשור. התאהבנו בבילי אייליש. ואז התפרצה מגפת הקורונה והביאה עמה משבר כלכלי חסר תקדים, ואנחנו נסגרנו כמו כולם בבתים, עוקבים אחר ההתרחשויות בתדהמה, ומנסים להבין, להסביר, לתת מובן.
אירועים שפעם היו ממלאים עשור עשיר נדחסו לתוך השנה הראשונה שלנו, שאת סופה אמנם נחגוג עוד מעט בהרמת כוסית, אבל את מלוא משמעויותיה נבין כנראה רק בעוד זמן רב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם