על החיים ועל המוות

תיעוד: יהודים שמתו בחו"ל מקורונה מובאים לקבורה בישראל', צילום מסך מחדשות 13
תיעוד: יהודים שמתו בחו"ל מקורונה מובאים לקבורה בישראל', צילום מסך מחדשות 13

למדינת הלאום, בוודאי בתצורתה הישראלית, יש יסוד חזק אשר נוכח בתקופה הזו של המאבק בנגיף הקורונה וכמעט אינו זוכה להתייחסות (למעט הניסיון להימנע ממנו) – המוות. ואם נדייק, המרחב המשותף לחיים ולמתים – בתי הקברות, וההקשר הישראלי של מרחבי המוות הללו.

לא היינו נזקקים לדיון בנושא הלאומיות ומרחבי הקבורה, לולא פרסומים שציינו את תמיכתו של השר ליצמן, ולאחרונה גם של השר דרעי, בקבורה בישראל של יהודים אשר נפטרו בחו"ל מנגיף הקורונה. הפרסומים האלה אמנם הוכחשו בחלקם, אבל כשמתווספים להם פרסומים חדשים ומגוונים המעידים על תעשייה רווחית ומשומנת שעוסקת בקבורה בישראל של מתי קורונה יהודים מחו"ל, נדמה שלא ניתן יותר להתעלם מכך. גם אם אין זו תפנית מהותית במדיניות הישראלית בנושא, חשוב שנעמיק לרגע בהשלכות של מדיניות ששמה במרכזה, בייחוד בימים אלה, את המתים היהודים בחו"ל, על מצג השוויון בין אזרחי ישראל החיים.

לא היינו נזקקים לדיון בנושא הלאומיות ומרחבי הקבורה, לולא פרסומים שציינו את תמיכתו של השר ליצמן, ולאחרונה גם של השר דרעי, בקבורה בישראל של יהודים אשר נפטרו בחו"ל מנגיף הקורונה

על פניו מגיפת הקורונה היא הזדמנות מוצלחת לבחינה של השוויון האזרחי בין יהודים וערבים בישראל. הקורונה פוגעת בכל וכולנו נלחמים בה יחד, המגיפה אינה מפרידה וכך, לכאורה, גם המדיניות. יתר על כן, נקודת המחלוקת העמוקה ביותר בסוגיית השוויון האזרחי היהודי-ערבי הפנים-ישראלי – חוק השבות – גם היא לא צריכה לייצג חוסר שוויון בעת הזו, שהרי, על אף קריאתו של השר סמוטריץ' למנף את המגיפה להעלאת יהודי התפוצות, לשון החוק מחריגה מקבלת האזרחות את מי שעלול לסכן את בריאות הציבור. דהיינו, בריאותם של אזרחי ואזרחיות ישראל, תהא זהותם אשר תהא, קודמת לכל דבר.

ויחד עם זאת, כאמור, נראה שיש נושא, בלב לבה של הלאומיות, שאם לא ניתן עליו את דעתנו נחמיץ תמורות בעלות תוצאות שעלולות להיות דרמטיות – העלאת מתים לקבורה במרחב הישראלי דווקא במועד הזה.

הקבורה באדמת ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם חלק מהעמיות ומשלב מסוים גם מהלאומיות היהודית. יהודים שאפו להיקבר בישראל, גם ללא כל קשר ללאומיות ריבונית. בדורות האחרונים, הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, ביססה לא מעט מהחִבְרוּת הלאומי על נושא הקבורה בארץ ישראל וראתה בכך ערך נוסף – העלאת 'גדולי האומה' לקבורה בישראל. מנורדאו, פינסקר ובוריס שץ ועד הרצל, בורוכוב, ביאליק, רוטשילד, ז'בוטינסקי וכן הלאה. הדבר נעשה בשותפות רעיונית דתית וחילונית, עד כדי כך שלמעט מקרים מועטים מאד – אלה של לאופולד גרינברג ואוטו ורבורג, למשל – לא הייתה מחלוקת חילונית-דתית ביישום הבאת המת לקבורה בישראל.

גם לאחרונה, בזמן העקירה מגוש קטיף, נמצאנו למדים שדווקא לעניין זה – של קבורה מחודשת בתחומי ישראל – יש קונצנזוס יחסי. במקביל, ובסדר גודל שונה, גם התנועה הלאומית הפאן-איסלאמית, ניסתה לנהוג בצורה דומה בהעלאת גופתו של המנהיג ההודי-מוסלמי מוחמד עלי ג'והר ב-1931 לקבורה באל-חרם א-שריף (הר הבית). כך שהלאומיות והעלאת העצמות לקבורה שזורות זו בזו.

במקביל, ובסדר גודל שונה, גם התנועה הלאומית הפאן-איסלאמית העלתה את גופת המנהיג ההודי-מוסלמי מוחמד עלי ג'והר ב-1931 לקבורה בהר הבית. כך שהלאומיות והעלאת העצמות לקבורה שזורות זו בזו

לכן, כשנטען ששר הבריאות תומך בשבועות האחרונים בהעלאת מתים יהודים לקבורה בישראל, הכוונה היא שהוא עוסק הלכה למעשה (כפשוטו), בביסוס ובקידום תפיסות המחנה שלו לגבי אופיה ועתידה של מדינת ישראל, או אם נרצה – מדינת היהודים, ואלה בלבד, החיים והמתים. בניסוח אחר, מדובר בהחלה של אמירתו של השר סמוטריץ' כי "אין מצב שמדינת היהודים מונעת מאזרחיה לשוב הביתה", גם על מי שאינם אזרחיה. וגם על מי שאינם בחיים.

נדגיש, אין בכך פסול. ודאי שהעלאת המתים צריכה להיעשות (ועל פי הפרסומים ספק אם נעשית) בכפוף להמלצות ולהנחיות של גורמי המקצוע, אך אין לפסול נבחר ציבור שמממש אג'נדה 'מחנאית'. יחד עם זאת, לתזמון יש משמעות גדולה. חובתנו להקדיש תשומת לב לכך שמדובר במצב נוסף שבו הנקרו-פוליטיקה מוצאת את עצמה במרכז, וכשהפוליטיקה של המוות במרכז – חשוב להיאבק עליה ולדבר בה. וחשוב יותר שהיא לא תהיה כר למחטפים כאלה ואחרים, ושלא תישאר נחלתו של צד אחד במפה הפוליטית.

החברה בישראל עסוקה לילות כימים במניעתו של המוות, ובה בעת היא שוכחת את ההשלכות שניהול אידיאולוגי חד-צדדי של המוות מביא איתו, ומשאירה אותו נטול השגחה. החיים חשובים, אבל במדינה שהשכול משחק תפקיד כה חשוב בתשתיותיה, של הדתות השונות ושל הדת האזרחית כאחד – אסור שניהול המוות ישאר חף מדיון, מויכוח, מפוליטיקה.

במרחב ארץ הקודש משפיעים על המציאות לא רק דרך החיים אלא גם דרך המתים, אם נרצה בכך ואם לאו, אם נאהב זאת ואם פחות. וכך, כשהחברה בישראל מניחה למרחבי המוות, למעשה, ובמידת מה, היא מוותרת גם על מרחבי החיים.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 688 מילים
סגירה