איזה סבא יהודי גאה לא היה מאחל לנכדתו שסרטה התיעודי הראשון באורך מלא יהיה מועמד לפרס האוסקר? ואין זה גורע מכך אם אותו סבא – הנרי דאומן, ניצול שואה בן 87 וצלם עיתונות מוערך – הוא נושא הסרט.

"הנרי דאומן: להסתכל למעלה" מתאר את מסלול חייו יוצא הדופן של דאומן, שהפך מבנם האהוב של הורים יהודים פריזאים ליתום בן 13 ולצלם עיתונות אמריקאי מהשורה הראשונה. הסרט הוא פרויקט משותף של נכדתו של דאומן, ניקול סוארז, בת 27, מפיקת קולנוע ומעצבת תלבושות ממערב הוליווד, ושל ארוסה הבמאי פיטר קנת' ג'ונס, בן 33.

"אם הסרט שלהם יוקרן בבתי קולנוע בניו יורק ובלוס אנג'לס במשך שבועיים לפני 15 בדצמבר, הוא יעמוד בתנאים למועמדות לאוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר", אמר דאומן בערב הפתיחה של תערוכת הצילום עטורת הכוכבים שלו בגלריה KP Projects בלוס אנג'לס ב-29 בפברואר.

שלושה שבועות לאחר מכן, מושל קליפורניה הורה על סגירת בתי עסק בלתי חיוניים במסגרת המאמצים לבלימת התפשטות הקורונה, והגלריה נאלצה לסגור את התערוכה של דאומן מוקדם מן המתוכנן. עכשיו, כשהוא מבודד בדירתו בניו יורק עם אשתו אודיאנה, שאיפותיו עבור סרטה התיעודי של נכדתו נותרו בעינן.

"זה זמן טוב לקידום הסרט, כי להרבה אנשים יש עכשיו הרבה זמן פנוי", אומר לי דאומן בראיון טלפוני.

הלווייתו של ג'ון פ' קנדי (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

מנער חובב קולנוע לצלם עיתונות בינלאומי

כדי לשרוד את שנותיו כנער בודד בפריז של אחרי מלחמת העולם השנייה, דאומן מצא מפלט באולמות הקולנוע, שם הוא צפה בסרטים אמריקאים. המשחק בין אור וצל על המסך הגדול עורר בו השראה לקחת לידיו מצלמה ולנסות לספר סיפורים בצורה ויזואלית באמצעות הצילום.

ההזדמנות של דאומן בן ה-17 הגיעה לאחר שדודו, שהיגר לניו יורק לפני המלחמה, קנה לו כרטיס טיסה לארה"ב. לאחר שהגיע לניו יורק ב-1950, דאומן עבד ללא הפוגה כדי לבנות את תיק העבודות שלו. הוא נהג להאזין לחדשות כדי לוודא שיהיה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ללכוד את התמונה המושלמת. באמצע שנות העשרים שלו, דאומן כבר החזיק במשרה מכניסה במגזין לייף.

במהלך ארבעה עשורים, משנות ה-50 ועד שנות ה-80, דאומן לכד את תמצית התרבות האמריקאית, מידוענים זוהרים כמו מרילין מונרו, פרנק סינטרה וג'יין פונדה ועד לתנועות חברתיות סוערות כמו הכוח השחור ושחרור האישה.

הוא צילם רגעים קומיים כמו מעשי שטות של האחים מרקס וגם תמונות טרגיות כמו ג'קלין קנדי בהינומה שחורה במסע הלוויה של בעלה.

הנרי דאומן (צילום: מתוך הסרט)

דאומן לכד את תמצית התרבות האמריקאית, מידוענים זוהרים כמו מרילין מונרו, פרנק סינטרה וג'יין פונדה ועד לתנועות חברתיות סוערות. הוא צילם רגעים קומיים וגם תמונות טרגיות כמו ג'קלין קנדי במסע הלוויה של בעלה

טראומות הילדות שלו החדירו בו את היכולת להתייחס למושאי הצילום שלו באופן חומל ואינטימי. "תמונה טובה היא כזאת שמספרת את הסיפור שבתוך הראש של מישהו. אני שואף להיות רגיש כלפי מושא הצילום שלי ולייצר קסם באמצעות לכידת רגעים מלאי רגש ומשמעות", הוא אומר לי.

תמונות הדיוקן של אלביס פרסלי שצילם דאומן חושפות את אליל הרוקנרול כגבר רגיש ופגיע. דאומן צילם את התמונות האלה לאחר שהוא ופרסלי חלקו זה עם זה את חוויותיהם כילדים שאיבדו את אמותיהם.

דאומן גם הביט דאג לעתיד, כאיש משפחה מעורב. הוא מילא תפקיד רב השפעה בחייהם של ילדים ונכדיו ודחף אותם להצליח.

בריז'יט בארדו על הסט של "רומן חשאי ביותר", 1961 (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

נכדתו סוארז בילתה בילדותה חופשות קיץ עם סבה בניו יורק כדי להימלט מהחום היבש של מולדתה אריזונה. אבל היא גדלה מבלי לדעת הרבה על תקופת ילדותו של סבה או על הקריירה המצליחה שלו כצלם עיתונות.

"הוא אף פעם לא ראה בתצלומים שלו אמנות. הם הופיעו בכתבות מגזין, לא בגלריות", אומרת לי סוארז בריאיון טלפוני משותף עם ארוסה ג'ונס.

האופן שבו תפסה את סבה השתנה ב-2014, כאשר היא, ג'ונס ומשפחת דאומן המורחבת השתתפו בתערוכה של מיטב עבודותיו בפריז. מעל 200 התמונות שהוצגו שם הדגימו את השימוש מעניין של דאומן בתאורה אחורית.

"כשראיתי את התערוכה, חשבתי שהצילומים מדהימים – איך הוא צילם את כל התמונות האלה? אני חי ונושם קולנוע צרפתי, ולא יכולתי להאמין שהוא צילם את טריפו ואת ז'אן מורו. זה ממש הגניב אותי", אומר ג'ונס, בוגר בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת קולורדו.

אלביס פרסלי על הרכבת לממפיס, 1960 (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

סבא שלי, ניצול שואה?!

כמה חודשים אחרי התערוכה בפריז, סוארז הגיעה לישראל במסגרת פרויקט תגלית. כשהקבוצה שלה ביקרה במוזיאון השואה ביד ושם, היא חיפשה את שמו של סבא רבא שלה, צ'רלס דאומן, במאגר של שמות קרבנות השואה. היא ידעה שצ'רלס מת באושוויץ, וקיוותה ללמוד עליו פרטים נוספים.

מה שעלה על המסך בעקבות החיפוש שלה הותיר אותה המומה: סרטון וידיאו מ-1996 של עדות שמסר סבה הנרי לקרן השואה, שבה הוא מתאר את שנות ילדותו בצרפת תחת הכיבוש הנאצי, בכלל זאת הפצצות של מטוסי קרב נאציים.

"הייתי בשוק. תמיד הכרתי את סבא שלי כאופטימיסט מושבע. לא היה לי מושג על הילדות הטרגית שלו", היא אומרת.

מה שעלה על המסך בעקבות החיפוש שלה הותיר אותה המומה: סרטון מ-1996 של עדות שמסר הנרי לקרן השואה, שבה הוא מתאר את שנות ילדותו בצרפת תחת הכיבוש הנאצי, בכלל זאת הפצצות של מטוסי קרב נאציים

דאומן לא היה מודע לכך שקרן השואה ערכה דיגיטציה של עדותו והעלתה אותה למאגר שזמין לכול. הוא חשב שהוא מחזיק בעותק הווידיאו היחיד, ותכנן שילדיו יצפו בו לאחר מותו. "אף פעם לא דיברתי על זה, כי הזיכרונות היו כואבים מדי, ולא רציתי להכביד על הילדים שלי עם עול שהם יישאו על כתפיהם", הוא מסביר.

הארפו מרקס במלון אלגונקווין בניו יורק, 1961 (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

כשסוארז צפתה בעדות המצולמת ביד ושם, היא הרגישה שהיא חייבת לשתף את הסיפור של סבא שלה. "חשבתי שהמטרות שהוא דיבר עליהן, לשרוד ותמיד להמשיך הלאה, ישפיעו על אנשים כפי שהן השפיעו עליי", היא אומרת.

היא החליטה להפיק סרט עם בן זוגה הקולנוען ג'ונס – מטרה שאפתנית עבור צעירה בת 22 שזה עתה סיימה את לימודי התואר הראשון שלה באמנות. תחילה היה עליה לשכנע את סבה לשתף פעולה. דאומן הסתייג. "אני מעדיף להסתכל קדימה אל העתיד ולא אחורה אל העבר ולבכות", הוא אמר לה.

סוארז הבינה את רצונו של דאומן להתרחק מהעבר. אבל היא האמינה שהסיפור על הסבל והחוסן הנפשי שלו יכול ללמד את הדור שלה על השואה ולעודד מהגרים צעירים להאמין שגם הם יכולים להגשים את החלום האמריקאי.

מרילין מונרו וארתור מילר -1959 (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

בסופו של דבר נחישותה הנלהבת גרמה לסבה להיפתח ולספר על ילדותו. הוא שוכנע בחשיבות שבתיעוד היסטורי אישי שמלמד כמה הרסניות יכולות להיות מלחמה ואפליה, בייחוד עבור ילדים.

"מאז צילומי הסרט, האפליה והאנטישמיות הרימו שוב את ראשן המכוער. הסרט יוצא בדיוק בעיתוי הנכון, מכיוון שהייתי עד לזוועות אמיתיות", אומר דאומן.

כדי להפוך את החזון שלהם למציאות, סוארז וג'ונס השיקו קמפיין למימון המונים במטרה לגייס הון ראשוני של 50,000 דולר. הם הציעו לתורמים הדפסות חתומות של כמה מתמונותיו המפורסמות ביותר של דאומן. הכסף אפשר להם לייצר סרטון דמו, שיציג את הפרויקט למשקיעים פוטנציאליים. במשך חמש שנים הם הצליחו לגייס 200,000 דולר – מספיק כדי להשלים את הסרט שלהם.

הסרט הושק בפסטיבל הקולנוע הבינ"ל של המפטונס ב-2018, ומאז השתתף בפסטיבלים נוספים. בסוף 2019, יוצרי הסרט השיגו הסכם הפצה עם סרטי סמואל גולדווין, שהעדיפו שלא להפיץ אותו לאולמות הקולנוע, לאכזבתו של דאומן. כעת הסרט זמין לצפייה בשירותי הסטרימינג (בארץ: ב-VOD של יס).

גראוצ'ו מרקס בסופרמרקט שלו, 1963 (צילום: הנרי דאומן/daumanpictures.com, כל הזכויות שמורות)

סגורים בבית?

סוארז וג'ונס רואים את חצי הכוס המלאה של ההפצה הישירה ללקוחות בזמן שבו העולם נתון בהסגר. "הסרט שלנו על הנרי דאומן פתוח לעסקים. זה היה מבאס אם היינו משחררים אותו לאולמות הקולנוע ואז הם היו נסגרים", אומר ג'ונס.

סוארז רואה יתרון נוסף בעיתוי של הפצת הסרט. "כשהתלוננתי על זה שצריך להישאר בבית, חשבתי על הסיפור של הנרי והבנתי שמה שאנחנו עוברים עכשיו הוא לא כזה קשה. הסרט נותן לאנשים פרספקטיבה רחבה יותר", היא אומרת.

דאומן מסכים: "בזמנים ההם, לא יכולתי להשמיע רעש מחשש להיתפס. עכשיו אנו יכולים לצפות בטלוויזיה ויש לנו אוכל". הוא מקווה שהסרט יעורר השראה בצופים צעירים להאמין בעתיד טוב יותר; אם הוא הצליח – גם הם יכולים.

"בזמנים ההם, לא יכולתי להשמיע רעש מחשש להיתפס. עכשיו אנו יכולים לצפות בטלוויזיה ויש לנו אוכל". דאומן מקווה שהסרט יעורר השראה בצופים צעירים להאמין בעתיד טוב יותר; אם הוא הצליח – גם הם יכולים

דאומן מתקשר לסוארז וג'ונס לעתים קרובות כדי לשאול מה הם עושים לקידום הסרט. "ככל שהמצב נעשה יותר אפל, הנרי עובד יותר קשה. הוא הוגה רעיונות לסלוגנים, לפרסומות ולעיצובים גרפיים. הוא עדיין רץ 100 ק"מ לשעה ומתרגז כשאנחנו לא פועלים לקידום הסרט", אומר ג'ונס.

עכשיו שג'ונס וסוארז, כמו רוב עמיתיהם בתעשיית הקולנוע, "מובטלים מאוד", יש להם יותר זמן להקדיש לקידום הסרט שלהם. "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו בשיווק. אנחנו כמו להקת שוליים שעוברת מעיר לעיר בוואן וירטואלי במדיה החברתית. אנחנו עושים את זה בעצמנו ונהנים מזה", אומר ג'ונס.

הנרי דאומן, ניקול סוארז ופיטר קנת' ג'ונס בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של המפטונס ב-2018 (צילום: Courtesy)

סוארז שמחה על עבודת קידום הסרט – היא מספקת לבני הזוג תעסוקה כדי למלא את שפע הזמן הפנוי שלהם. למרות שהיא חושבת שזה נהדר שהנרי מקווה שהסרט יעמוד בתנאים למועמדות לאוסקר, היא מביעה הסתייגות.

"מי יודע? כל כך קשה לחזות מה האקדמיה לקולנוע תעשה השנה אחרי כל הבלגן שגרמה הקורונה בהוליווד", היא אומרת.

בזמנים פשוטים יותר, בתערוכת הצילום שלו שנפתחה בפברואר בגלריה KP (גם היא תחת הכותרת "הנרי דאומן: להסתכל למעלה"), עיניו של דאומן נצצו מהתרגשות לנוכח ההוקרה המחודשת שזכו לה התצלומים שלו וסיפור חייו. הוא הצביע על תצלומיו האיקוניים שהיו תלויים מסביב ואמר, "בטח, הם נחמדים, אבל ההישג הכי גדול שלי הוא המשפחה שהקמתי מאפר המלחמה".

עכשיו משסוארז וג'ונס השיקו את הסרט שלהם לעולם הרחב, אולי אפילו יהיה להם זמן לתכנן את חתונתם לאחר המגפה. בינתיים, לדאומן יש תוכניות שאפתניות לעתיד. "הנרי מעולם לא החשיב את סיפור חייו למשהו שראוי לפרסום. אבל כשהוא ראה את תגובת הקהל ואת האופן שבו הסיפור שלו השפיע על אנשים, הוא התחיל לדחוף ליותר. הוא שאל אותי איך נוכל לגייס כמה מיליונים כדי להפיק סרט עלילתי שיהיה מבוסס על חייו", אומר ג'ונס.

"כשהוא ראה את תגובת הקהל ואת האופן שבו הסיפור שלו השפיע על אנשים, הנרי התחיל לדחוף ליותר. הוא שאל אותי איך נוכל לגייס כמה מיליונים כדי להפיק סרט עלילתי שיהיה מבוסס על חייו"

בסרט, סוארז וג'ונס אימצו את גישתו המקצועית של דאומן, ובכך שימרו את מורשתו. הם לכדו את החיוביות שלו, את האנושיות שלו, את הרגישות שלו לאחר, את האנרגיה היצירתית שלו ואת יכולתו להפוך את החושך לאור בצילומיו.

"העבודה על הסרט ובילוי הזמן הזה עם סבא שלי היו מתנה גדולה", אומרת סוארז. "לא הייתי מחליפה את ההזדמנות לתעד את הסיפור שלו כדי להעביר אותו לדורות הבאים בשום הזדמנות אחרת".

הנרי דאומן ומצלמות (צילום: Courtesy)