עשרים שנה ליציאה מלבנון והשיח ברשתות מתמקד במלחמה "ללא אות" או "ללא שם". חוויות השהייה במוצבים וחשיפה מחדש לחוויות הלחימה של דור לבנון. כמעט כמו דור מלחמת יום הכיפורים.
אבל זה לא דומה וגם קצת כן דומה.
מלחמת לבנון והשהות בלבנון, צריכים ניעור תודעתי בגלל שני עניינים אחרים. לא בגלל זוועות המלחמה. כל מלחמה היא זוועה. לא בגלל אות הכבוד החסר לנופלים. לעולם הוא לא יחזיר אותם לחיים.
הדור הזה זקוק לטלטול הבנתו וזכרונו: מלחמת לבנון היתה מלחמת ברירה. שקרית. וגם השהות בלבנון היתה מלחמת ברירה שקרית.
נדרש ניעור תודעתי לגבי מלחמת לבנון והשהות בלבנון. לא בגלל זוועות המלחמה. כל מלחמה היא זוועה. מלחמת לבנון היתה מלחמת ברירה. שקרית. וגם השהות בלבנון היתה מלחמת ברירה שקרית
כמו במלחמת יום הכיפורים הדרג המדיני התעלם מאפשרויות מדיניות שיכלו למנוע מלחמה, כמו במלחמת יום הכיפורים הדרג הלוחם נשא על גבו את מחיר ההחלטות.
אבל בשונה ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, שנולדה בשקר, באה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כך שמקבלי ההחלטות יכולים היו ללמוד לקח. והחמור מכל, מלחמת לבנון לא הסתיימה בהפרדת כוחות או הסכם שלום, אלא רק לאחר עוד 18 שנה של דימום אכזרי וכואב.
השקרים של ההנהגות לא השתנו מאז.
מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הידוע עם תחילתה "מבצע שלום הגליל" , החלה לאחר שנה של שקט ששרר בגליל – בעקבות הסכם שבו תיווך השליח האמריקאי, פיליפ חביב, בין ישראל לאש"ף.
העילה למלחמה – ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב ב-3.5.82 היתה רק טריגר שיקרי, שממשלת ישראל חיכתה לו כדי לסלק את אש"ף מלבנון ולהמליך עליה את באשיר ג'מאייל, מנהיג הנוצרים. בכך, תכננה ישראל לשנות את אופייה של לבנון ולהפכה לבת ברית של ישראל שתדאג לטפל בטרור הפלשתיני.
הארגון שפגע בארגוב היה בכלל ארגון פורש מאש"ף (אבו נידל) ולא ייצג את עמדת אש"ף. למעשה היום אנחנו יודעים שערפאת עצמו הבין שמחיר המשך הלחימה מלבנון נגד ישראל יביא לחיסול וסילוק הבסיס הטריטוריאלי שהיה לפלשתינים בלבנון. והוא נזהר באותה שנה מליזום פיגועים.
כמו במלחמת יום הכיפורים הדרג המדיני התעלם מאפשרויות מדיניות למניעתה, והדרג הלוחם נשא על גבו את מחירה. אבל בשונה ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון ה-1 באה אחריה, וניתן היה להפיק ממנה לקחים
החלטת ממשלת ישראל ביציאה למלחמה נוסחה כך: "הממשלה החליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון".
בניסיון להרגיע את הציבור עלה רה"מ מנחם בגין על דוכן הכנסת והסביר כי הלחימה תיפסק בקו ה-40 ק"מ.
אבל החלטת הממשלה הכילה שני חלקים בעברית ברורה, שאותה הציבור לא הבין: "להוציא את יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים" – מטרה שאכן עונה על הגדרת 40 הק"מ, שכן זה היה הטווח של כלי הנשק הידועים באותה עת, אבל מיד בהמשך – "המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון" – זו כבר הגדרה שמגיעה עד ביירות. שם ישבו מפקדות אש"ף. פשוט למי שמכיר את המודיעין ואת הגיאוגרפיה, אך לא מובן כלל לציבור הרחב.
בהמשך החלטת הממשלה נאמר: "בעת ביצוע החלטה זו אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו", עוד שקר מוחלט.
מי שיביט על מפת פריסת הכוחות של אותם ימים יוכל לראות "ביצים" (סימוני מיקום כוחות) של הצבא הסורי, מפוזרות בשטח וביניהן "ביצים" של הכוחות הפלשתינים. כל מי שרצה לסלק את הפלשתינים, היה חייב לעבור דרך הכוחות הסורים או להתעמת איתם.
שר הביטחון שרון מתייחס במפורש, בהערכת מצב ב-7.6.82 לכך שיש להכין את דעת הקהל בארץ, את הדרג המדיני ואת הממשל האמריקאי, להתנגשות עם הכוחות הסורים בבקעת הלבנון. זאת על ידי יצירת תמונת מצב שתשכנע אותם שאין מנוס מכך.
"להוציא את יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים" – ענה על הגדרת 40 הק"מ (טווח הנשק הידוע אז), אבל המשך המשפט -"המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון" – זו כבר הגדרה שמגיעה עד ביירות
שמעון גולן כותב בספרו "של"ג בלבנון" על קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת שלום גליל: "הוא הדגיש שיש לראות את המצב מכמה היבטים: היבט אחד – הרצון להימנע מלהתכתש עם הכוחות הסורים, והניסיון ליצור אצלם את התמונה שאין כוונה להתכתש עימם. ההיבט השני – יצירת אווירה שתפחית את האימה, גם בהנהגה המדינית וגם בציבור, מפני התכתשות עם הסורים. תחת זאת יש ליצור תמונה המוכיחה כי אין מנוס מהתכתשות עימם, שהרי באמת אין מנוס מכך: "מוכרחים להוריד את האימה של הציבור מפני הסורים, כי זה הפך לאימה" אומר שרון, "…מוכרחים לבנות תמונה, כי אנחנו יודעים שמחר (יום ג', 8 ביוני ) אנחנו כן נטפל בסורים כי אין מנוס".
הנה אם כן השקרים של מלחמת לבנון הראשונה. לא 40 ק"מ, אלא עד כיבוש ביירות וסילוק אש"ף גם במחיר מלחמה עם הסורים. מפקדי הכוחות שנכנסו ללבנון ידעו את התכניות ונעו מיד לביירות, אליה הגיעו כבר ביום הרביעי למלחמה.
לימים, מנחם בגין עמד על דוכן הנואמים באוניברסיטת תל אביב ונתן צידוק משפטי ומוסרי למלחמת ברירה. הוא כמובן העלה סוגיות של חשש מהשמדה. אבל אש"ף בלבנון לא היה יכול להשמיד את ישראל. הסכסוך הישראלי פלשתיני, גלש ללבנון אחרי שאש"ף גורש מירדן ואחרי שהפלשתינים המשיכו מאבק לאומי על זכויותיהם בעקבות כיבוש יהודה שומרון ועזה במלחמת ששת הימים. המלחמה בלבנון היא בעצם המשך המלחמה בין ישראל לפלשתינים בטריטוריה אחרת. את זה ממשלת ישראל לא סיפרה לציבור.
הפיגועים הקשים שבאו מלבנון (במעלות, בקרית שמונה, בכפר יובל, בנהריה, במשגב עם ובכביש החוף) וההפגזות בקיץ '81 על יישובי הגליל, יצרו תודעה של 'מלחמת אין ברירה'. הציבור האמין שצריך לעצור את הטרור. אבל המוטיבציה של הלחימה הפלשתינית נגד ישראל, לא נדונה.
לימים, בגין עמד על דוכן הנואמים באוניברסיטת ת"א ונתן צידוק משפטי ומוסרי למלחמת ברירה. הוא כמובן העלה סוגיות של חשש מהשמדה. אבל אש"ף בלבנון לא היה יכול להשמיד את ישראל
לאחר גירוש אש"ף מלבנון (אוגוסט 1982), לכאורה היתה הממשלה צריכה להחזיר את כוחות צה"ל הביתה לגבול הבין לאומי. אבל צה"ל שקע בלבנון על פי החלטת ממשלה. בתחילה בקו של ביירות וכביש בירות דמשק, אחר כך נסוג לקו נהר האוואלי ואחר כך בממשלת האחדות של רבין-שמיר-פרס, נסוג לרצועת הביטחון. הקים מוצבים ואת צד"ל, ונשאר תקוע בלבנון בגרונם של השיעים והסונים, הדרוזים והנוצרים ולמעשה הפך לצבא זר שנגדו נלחמים כעת הלבנונים. לא הפלשתינים.
המלחמה ללא שם וללא אות, לא נדונה במשך השנים שלאחר הקמת רצועת הביטחון. ממשלת ישראל ראתה בשהות שם הכרח ואיש לא אזר אומץ לצאת. החלטת נסיגה היא הרי סימן לחולשה.
ממשלת נתניהו הראשונה, בה ישבו המפקדים הבכירים של מלחמת לבנון הראשונה – יצחק מרדכי שר ביטחון, אביגדור קהלני, ואריאל שרון שר התשתיות – הסכימה לצאת מלבנון אבל דרשה הסכם ואת החלטת האום 425 ו-426 שהן החלטות שמועצת הביטחון קיבלה במבצע ליטני על נסיגת צה"ל מלבנון. הסכם לא הושג וצהל נשאר לדמם עוד ארבע שנים.
ההסתבכות נמשכה ומחיר הדמים עלה. תנועת אמל שאנשיה זרקו אורז על חיילי צה"ל ששחררו אותם מהפלשתינים ביוני 82', החלה לתקוף את חיילי צה"ל. בהמשך עלה חיזבאללה בתמיכה איראנית והפך לאויב אכזר ומשמעותי יותר. אבל צה"ל נותר תקוע במוצבים. מחופר בעמדותיו – עמדות הממשלה. שרי הממשלות המתחלפות נותרו מקובעים בפחדיהם ובכבודם ובעיקר בחוסר החלטה אם לצאת ולהסביר לציבור את הצורך לפנות את לבנון ללבנונים, או להידבק לקלישאות, ולאמירות נבובות כמו "הגנה על יישובי הצפון".
כל היתקלות באנשי חיזבאללה, גררה עכשיו ירי תלול מסלול של קטיושות על הגליל. כלומר, לשהות של צה"ל בלבנון לא היה שום ערך צבאי. נוצר מאזן אימה בין מדינה עם צבא חזק לארגון גרילה קטן.
במקום להחזיר את הכוחות הביתה לאחר גירוש אש"ף מלבנון – צה"ל נשאר תקוע בלבנון בגרונם של השיעים והסונים, הדרוזים והנוצרים, ולמעשה הפך לצבא זר שנגדו נלחמים כעת הלבנונים. לא הפלשתינים
השקר התודעתי של תקופת השהות בלבנון החל אחרי שלש שנים. כבר ב-85' צה"ל הבין את הוויכוח הציבורי, את ההפגנות מול ביתו של רה"מ בגין ואת ספירת ההרוגים, והחליט לשלוח ללבנון רק חיילים סדירים. בשר תותחים שתקן וצייתן. יחידות המילואים הפסיקו לשרת בלבנון. כותב שורות אלה שירת במשך שלש שנים בבחמדון, בג'בל ברוק, באגם קרעון, ואז לפתע ירדה ההנחיה לא לגייס מילואימניקים ללבנון. המילואימניקים הרי לא יודעים לשתוק.
ממשלות ישראל הבינו שככל שהמלחמה רחוקה מהתודעה הציבורית, כך הביקורת עליה תהיה פחותה. גם ארגון ארבע אימהות, שעד היום זוכה לתשבחות על כך שהוביל ליציאה מלבנון, קם בפועל רק אחרי אסון המסוקים. להזכירכם – האסון אירע ב-4 בפברואר שנת 1997, כלומר רק 15 שנה לאחר השקיעה בבוץ הלבנוני. רק אז החלה התודעה הציבורית להתעורר ולנסות לנער את האבק מעל האמת על השהייה בלבנון. רצף האסונות דחף את התודעה הקולקטיבית – אסון הסאלוקי בו נשרפו חמישה חיילים (אוגוסט 97), אסון השייטת – 11 הרוגים (ספטמבר 97) ואסון המסוקים עם 73 חללים.
בבחירות 1999 כבר הפך הנושא הזה למוקד מרכזי של הבחירות, והבטחתו של אהוד ברק "להוציא את הבנים מלבנון", הביאה לו ניצחון ואת ראשות הממשלה.
במבט מפוכח על המלחמה ללא שם וללא אות, צריך לראות את המלחמה בשם אחר – מלחמה ללא אמת. זה המוקד. זו האמת.
שנים שילמו מאות חיילים בחייהם ובשלמות גופם ונפשם על החלטות שקריות. על מלחמה שלא היתה מאחוריה שום מטרה אמיתית והדיון הציבורי בה גם היום, לוקה באי הבנת האמת.
גם היום, כאשר הממשלה נאבקת לכאורה במגפת הקורונה, ומפריחה תרחישי אימים כדי להצדיק את החלטותיה (מסיבות פוליטיות או הישרדותיות), היא נוקטת באותן שיטות שבהן נקטו הממשלות שהשאירו את חיילי צה"ל לדמם בלבנון. 'הרי אין ברירה – צריך לצאת למלחמת ברירה, כדי לפתור את הבעיה הפלשתינית, בלי לשלם מחיר מדיני ובלי להקים מדינה פלשתינית', והרי 'אין ברירה – צריך להישאר בלבנון כדי למנוע חדירת חוליות מחבלים לגליל, למרות שכבר גירשנו את המחבלים ואנו נלחמים בארגונים לבנונים וממילא הם לא חודרים לגליל אלא יורים מעל כוחותינו על יישובי הגליל'.
שנים שילמו מאות חיילים בחייהם ובשלמות גופם ונפשם על החלטות שקריות. על מלחמה שלא היתה מאחוריה שום מטרה אמיתית והדיון הציבורי בה גם היום, לוקה באי הבנת האמת
החזרה לחוויות הלוחמים רק מסיטה את הדיון מהאחריות של מקבלי ההחלטות לומר אמת על המציאות. להוביל רק למלחמות בהן הלוחמים והציבור מבינים את הצורך האמתי בסיכון החיים ואת המטרה והמחיר הנדרש למענה. במלחמות כמו בחיים האזרחיים עצמם חוסר אמון בין ההנהגה לציבור הוא הבעיה הקשה ביותר.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני זוכר שב 1985 ראיתי את יוסי שריד יושב בג'יפ פתוח בעומק לבנון. הוא היה חלק מצוות של שלושה חיילי מילואים בג'יפ סיור פתוח שליוו משאיות חיילים פנימה והחוצה מלבנון. הוא ראה בעיניים את האיוולת.
אבל הוא לא קבע. מי שקבע היה שבוי בקונספציה. וגם מי שבא אחרי מי שקבע, גם כן היה שבוי בקונספציה. ולאף אחד אין אומץ.
האבסורד הוא שעד היום יש כאלה שחושבים שברק עשה טעות שהוציא את צה"ל מלבנון.
ויום אחרי שיצאו, אף אחד לא הבין מה עשינו שם 18 שנה.