זירת הבלוגים

דרוש: רכיב מדיני למערכה שבין המלחמות

השענות על פעולות אופרטיביות בלבד לא תאפשר את השגת מטרות המב"מ

07/05/2020 13:04
בשאר אסד והמנהיג האיראני העליון אייטולה עלי חמנאי (צילום: Office-of-the-Iranian-Supreme-Leader-via-AP-File)

עוד לילה עובר, ושוב מופיעים "אמצעי ההגנה האווירית" בסוריה, כעדות לתקיפה נוספת של חיל אוויר עלום באיזור סוריה. במקביל עולות טענות כאילו "איראן מפנה את בסיסיה מסוריה…" אבל האם באמת התקיפות הללו משיגות את מטרתן האסטרטגית או שהן רק מקרבות את התוקף למערכה לא רצויה?

מאז תחילתה של מלחמת האזרחים בסוריה, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הגבירה ישראל את תקיפותיה בסוריה (כאלו שהיא לקחה עליהן אחריות וכאלו שעל פי מקורות זרים ישראל עמדה מאחוריהן) במטרה לפגוע בהתבוססות האיראנית בסוריה וכדי לפגוע בנתיב העברות האמל"ח בין סוריה ללבנון כדי לעכב את התעצמות חזבאללה.

במקביל הגבירו איראן וחיזבאללה את אחיזתן בסוריה, ונוכחותם של פעילי מיליציות שיעיות במדינה היא רק ביטוי אחד (ובוודאי לא יחיד) שלה. איראן וחזבאללה עושות במדינה זו כבתוך שלהן, ללא כל מניעה מצד השלטון הסורי גם לאחר שנים של מערכה. חשוב לציין כי גם הערכות מחדש של איראן כמענה לפעילות כנגדה רחוקה מלסיים את ההשפעה האיראנית / חזבאללה בסוריה (גם אם זו תכלול נסיגה טקטית של פעילי המיליציות).

במקביל להגברת תקיפות ישראל בסוריה, איראן וחיזבאללה הגבירו את אחיזתן שם. איראן וחזבאללה עושות בסוריה כבתוך שלהן, ללא כל מניעה מצד השלטון הסורי

מבלי להתמקד בהישגים האופרטיביים שסביר שקיימים למערכה זו, ניתן לומר היום כי לצד אותם הישגים כאלו ואחרים, סובלת המערכה שבין המלחמות מכמה "מחלות רקע" שעיקרן:

  1. המשך התקיפות ועוצמתן מעידים כי איראן לא מוותרת על נסיונותיה להעביר אמל"ח מסוריה ללבנון. אינטנסיביות ככל שיהיו לא נראה שתקיפות אלו לא פגעו ברצון של איראן להעביר נשק לחזבאללה ו/או ברצונה לבסס את מעמדה בסוריה, ולכל היותר השפיעו התקיפות טקטית על התנהלותה של איראן במדינה זו.
  2. ישראל בעצמה הודתה (כולל בנאום ראש הממשלה נתניהו בעצרת האו"מ ב-2015) כי במקביל למערכה שבין המלחמות הצליח ארגון חזבאללה להעביר לרשותו נשק אסטרטגי מארסנל האמל"ח של צבא סוריה, כולל נשק נ"מ מתקדים וטילי חוף ים מדוייקים.
  3. בנייתו של פרוייקט ההסבה בלבנון מצד חזבאללה ואיראן מעידה כי הם מנסים למצוא פתרונות להמשך ההתעצמות של הארגון שעלולים לעקר את מערכת המב"מ מתוכן (באם ישראל תמנע מתקיפות בלבנון).
  4. המב"מ לא הצליח לפגוע בקשר ההדוק בין סוריה לבין שאר חברות הציר, ונראה כי אסד מחוייב יותר מתמיד לאותן חברות. למרות שלכאורה תקיפות אלו אמורות לערער את יציבותו ולהפעיל עליו לחץ לנטוש את בריתו עם איראן וחזבאללה בפועל קורה ההיפך.
  5. גם לאחר חיסולו של סלימאני נמשכות התקיפות בסוריה וסביר שאלו מעידות כי איראן גם בעידן פוסט סלימאני ממשיכה בתהליכי ההתבססות בסוריה. אמנם נוכחותה הגלויה של איראן מתבטאת בעיקר בנוכחות מילציות שיעיות, אבל עיקר כוחה של אותה מדיניות נוגע ליכולת של איראן וחיזבאללה לפעול ללא הפרעה במדינה.
  6. מפעם לפעם אירועים אופרטיביים במהלך ולאחר התקיפות שישראל מבצעת, מביאים את ישראל לסיפו של עימות עם רוסיה (לאחר הפלת המטוס הרוסי), איראן (לאחר רצף התקיפות כתגובה על פעילות איראן בסוריה), חזבאללה (לאחר תקיפות בסוריה של גורמי ארגון כדוגמת ג'האד מע'ניה), באופן שמעיד שגם למערכה סטרילית ישנם סיכונים יוצאי דופן.
  7. כבכל "חיכוך" צבאי, הצד השני לא רק שנתקף אלא גם לומד את הפעולות של אלו התוקפים אותו, באופן שעלול להיות לרועץ בשעת חירום.
  8. למרות התקיפות בסוריה, איראן הצליחה להקים מערך שמאפשר לה לשגר טילים לעבר ישראל, כפי שהוכיח הירי לחרמון בינואר 2019, בהתאם להודאת דובר צה"ל בנושא.

עובדות אלו מעידות, כי מוצלחת ככל שתהיה המערכה שבין המלחמות, היא סובלת מבעיות ייסוד. אלו נעוצות בעובדה שישראל לא השכילה לנצל את הישגיה האופרטיבים לכדי הישגים מדיניים שבראשם "הוצאת איראן מסוריה". נשאלת  השאלה האם באמצעות המשך התקיפות הללו היא יכולה להשיג יעד זה, שהוא הרבה מעבר להוצאת "הכוחות" האיראנים וכולל ניתוק מלא של איראן וחיזבאללה מהמשטר הסורי. די ברור שישראל מנסה לייצר "אפקט מצרפי" שיוביל לנטישת האיראנים את סוריה, אבל האם הדבר בכלל אפשרי באמצעות תקיפות או פעולות אופרטיביות בלבד?

מוצלחת ככל שתהיה המערכה שבין המלחמות, היא סובלת מבעיות ייסוד, הנעוצות בעובדה שישראל לא השכילה לנצל את הישגיה האופרטיבים לכדי הישגים מדיניים, שבראשם "הוצאת איראן מסוריה"

ראוי לציין שבמקביל למעורבותה האופרטיבית העצימה בסוריה – נראה כי ישראל נעדרת בצורה מוחלטת מהשדה המדיני. לאור העובדה שהתהליך הרציני ביותר באשר לעתיד סוריה (תהליך אסטנה) מובל על-ידי הרוסים ושאר "ידידותיה" של ישראל כדוגמת תורכיה ואיראן, אין לישראל השפעה של ממש על תהליך זה. כך, ישראל מנסה לעצב את סוריה "אופרטיבית" אבל בסופו של יום אין לה כל השפעה על העיצוב "המדיני" של סוריה. במקביל, היעדרותה בפועל של ארה"ב מהתהליך המדיני וחוסר השפעתה על המתרחש בסוריה משפיע גם הוא לרעה על יכולתה של ישראל למצות את מהלכיה (הן האופרטיביים והן המדיניים) במדינה.

יתרה מכך, ישראל לא מצליחה למצוא תשובה לעובדה שאסד בוחר ביודעין לסייע לאותו "ציר רדיקלי". על אף התקיפות, סביר שמחויבותו של אסד לציר רק עולה על ציר הזמן, לאור העובדה שהם אלו שבאו לעזרתו הרבה לפני שרוסיה עשתה כן עם פרוץ מלחמת האזרחים. לכן סביר שאסד ימשיך לסייע לאותם גורמים שליליים, גם אם התקיפות יתגברו.

ולכן, כדי לעקר את הפעילות האיראנית וחזבאללה בסוריה, שינוי מדיני בהנהגה הסורית הוא צעד מתחייב ואין תקיפה קינטית בנמצא שתוכל להשיג יעד זה. ראוי לציין כי בעבר ניסתה ישראל להמחיש לאסד את "מחיר ההפסד" בהמשך הגיבוי והסיוע שהוא נותן לגורמי ה"ציר" אבל למרות רמזים כאלו ואחרים (כדוגמת טיסות מעל ארמונו כבר לפני עשור ויותר), הלה לא זז מעמדתו.

עובדה זו מצערת במיוחד שכן מספר אירועים בתקופה אחרונה היו עשויים לאפשר לישראל מנוף השפעה אפשרי בהקשר המדיני בסוריה, כזה שלא היה לה בעבר. בראשם ההיחלשות הדרמטית של המשטר האיראני כתוצאה ממשטר הסנקציות האמריקני והמבוי הסתום הכלכלי במדינה (שמאלץ אותו להתמקד בסוגיות פנים). וישנם גם הייאוש שגורמים רוסים בכירים מפגינים ביחס לבשאר אלאסד (הגם שוויתור על אסד רחוק מאוד ככל הנראה בעת הנוכחית), ההתדרדרות במצב הכלכלי והפוליטי בלבנון שמצריכה את ארגון חזבאללה לחזור ולהעסיק בענייניים הפנים לבנוניים, וכן אחדות האינטרסים הנדירה בין ישראל ותורכיה באשר לצורך להזיז את אסד מתפקידו.

במקביל למעורבותה האופרטיבית בסוריה – ישראל נעדרת לחלוטין מהשדה המדיני. התהליך הרציני ביותר לעתיד סוריה מובל ע"י הרוסים ושאר "ידידות ישראל" כתורכיה ואיראן, ולישראל אין השפעה על התהליך

כדי להשיג את מבוקשה בהקשר הסורי, ישראל חייבת לשלב רכיב מדיני משמעותי במערכת המב"מ ולא להשען על "כוח הזרוע" בלבד כדי לשנות את המציאות בסוריה. ראוי לציין כי לאור המעורבות העמוקה של גורמים שאינם ידידותיים לישראל, זו תאלץ למצוא דרכים "לבוא בדברים" עם אותם גורמים, אם היא רוצה לשנות את המציאות המדינית בסוריה מהקצה אל הקצה. שהרי גם אם הרוסים או התורכים ירצו לשנות את המצב בסוריה הם לא יוכלו לעשות זאת לבדם אלא במסגרת של מהלך רחב יותר.

מספר אפשרויות עומדות על הפרק:

    • דיונים עמוקים עם הרוסים על "היום שאחרי אסד" ונסיון לסמן מועמדים אפשריים, כולל נכונות ישראלית להציג פשרות אפשריות בהקשר הסורי כדי לקדם את הרעיון מול הרוסים ("אם תפעלו להחלפת אסד נהיה מוכנים ל…)
    • השתלבות בדיוני אסטנה "מאחורי הקלעים" תוך עבודה משותפת עם הרוסים והאמריקנים.
    • דיונים מאחורי הקלעים עם התורכים נוכח זהות האינטרסים הנדירה ביננו לבין אנקרה בהקשר הסורי במטרה לעצב מחדש את המצב בסוריה.
    • נסיון לייצר מפת דרכים לשינוי מדיני בסוריה ביחד עם הממשל האמריקני הנוכחי (ואולי גם העתידי).
    • איראן – העברת שורת מסרים (דרך גורמים שיכולים להתפס אמינים על ידי שני הצדדים כדוגמת עומאן), באשר לקווים האדומים של ישראל בסוריה כדי להקטין את הסבירות להתדרדרות בלתי רצויה בגבול הצפון.

בשורה התחתונה, ללא "רגל מסיימת" מדינית בהקשר הסורי – תקיפותיה של ישראל אולי משיגות הישגים אופרטיביים משמעותיים אבל הן לא מקרבות את ישראל למציאת פתרון קבע לבעיה הסורית. יתרה מכך, התגברות החיכוך עם "הציר הרדיקלי" והעובדה שרכיבים בולטים בציר (בדוגמת חזבאללה ואיראן) נמצאים עם גבם אל קיר – עלולים להוביל להסלמה בלתי רצויה שאף הישג אופרטיבי יהיה שווה לה.

יש לישראל חלון הזדמנויות מדיני (ולאו דווקא אופרטיבי) לאור החלשות איראן וחזבאללה ועל רקע הקולות שנשמעים מוסקבה באשר לחוסר שביעות רצונם מאסד. אפשר לנצל אותו ולהוביל או לפחות להיות חלק ממהלך מדיני שיוביל לשינוי משטרי בסוריה, אשר אפשר ויוביל להגבלה משמעותית לפעילותם של גורמי הציר במדינה.

יש לישראל חלון הזדמנויות מדיני לאור החלשות איראן וחזבאללה, ועל רקע הקולות ממוסקבה באשר לחוסר שביעות רצונם מאסד. אפשר לנצלו ולהוביל, או לפחות להיות חלק, ממהלך מדיני שיוביל לשינוי משטרי

סביר מאוד להניח כי את ההישג של הוצאת האיראנים מסוריה לא ניתן יהיה להשיג ללא סיום שלטונו בפועל של בשאר אלאסד בסוריה (יעד שכאמור קשה מאוד להשיג באמצעים אופרטיביים בלבד). כל עוד הוא בשלטון הללו נהנים מגישה בלתי מבוקרת לסוריה ולאמל"ח שברשותה, וגם אם חלק מפעילי המיליציות יחזרו לארצם השפעתן ובעיקר לפיתתן של איראן  וחזבאללה את סוריה(בגיבוי אסד) רחוקה מלהסתיים.