בטקס הדלקת המשואות הממלכתי ביום העצמאות הדליקה עדי אלטשולר משואה כיוזמת ומובילת ארגון הנוער "כנפיים של קרמבו". מדובר בארגון נוער ייחודי אשר משלב ילדים ונוער מהחינוך הכללי והמיוחד, וחלק גדול מחניכיו הנם בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות מסוגים שונים.

בשנה שעברה הדליקה משואה ידידתי הילה הדס, שמנהלת את עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. בהחלטה להקדיש משואות לפעילויות חשובות אלו, הכירה המדינה בחשיבות השילוב השוויוני בחברה של כל אדם, בלי קשר למוגבלויות הנראות והסמויות שהוא נושא עימו. הכרה זו מעוגנת כמובן גם בחקיקה, ובמשרד המשפטים פועלת "נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות", בראשות ידידי אברמי טורם, שאחראי לקידום מודעות, חקיקה ואכיפה בנושאים אלה.

אלא שתפיסת השילוב והשוויון נראית כסותרת את פרשת השבוע.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כא, טז-יז).

על-פי הפסוקים, כהן אשר סובל ממוגבלות פיסית, כגון עִוֵּר וגִבֵּן, זכאי להמשיך לאכול ממתנות הכהונה ולא מודר לחלוטין מזהותו ככהן, אבל פסול מלגשת למזבח ולהקריב.

"אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ–כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי" (ויקרא כא, כב-כג).

במהלך הדורות הציעו פרשנים טעמים שונים לדבר. יש שטענו שאכן המוגבלות הפיזית אינה מהותית, אבל בגלל שמדובר בתפקיד ייצוגי הוחלט להקפיד מאוד על שלמות המראה; יש שסברו שהמום החיצוני נובע מחטא פנימי ומעיד על בעיה מהותית; ויש שהבהירו שיתכן ומדובר בכהן צדיק וחסיד והטעם העמוק לפסילה הזו פשוט לא ידוע לנו.

יש שטענו שאכן המוגבלות הפיזית אינה מהותית, אבל בגלל שמדובר בתפקיד ייצוגי הוחלט להקפיד מאוד על שלמות המראה; יש שסברו שהמום החיצוני נובע מחטא פנימי ומעיד על בעיה מהותית

במדרש 'במדבר רבה' מסופר:

"בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ כָּל רֻבָּן בַּעֲלֵי מוּמִין, לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בַּטִּיט וּבַלְּבֵנִים וְעוֹלִים לְרֹאשׁ הַבִּנְיָן וּמִי שֶׁהוּא בּוֹנֶה עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עוֹלִין לְרָאשֵׁי הַדָּמוֹסִין, אוֹ הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת וְקוֹטַעַת יָדוֹ, אוֹ הַקּוֹרָה אוֹ הַטִּיט נִכְנָס בְּעֵינָיו וְהוּא נִסְמָא. וְהָיוּ בַּעֲלֵי מוּמִין. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְמִדְבַּר סִינַי אָמַר הָאֱלֹהִים: כָּךְ הוּא כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁאֶתֵּן אוֹתָהּ לְדוֹר בַּעֲלֵי מוּמִין? וְאִם אַמְתִּין עַד שֶׁיַּעַמְדוּ אֲחֵרִים הֲרֵי אֲנִי מַשְׁהֶא בְּמַתַּן תּוֹרָה. מֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים? אָמַר לַמַּלְאָכִים שֶׁיֵּרְדוּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וִירַפְּאוּ אוֹתָן […] אֲבָל כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁל עֵגֶל חָזְרוּ לְמוּמָן" (שם, פרק ז).

על-פי המדרש הזה ניתן להציע פרשנות מרחיקת לכת שאומרת שספציפית בדור המדבר בעלי המומין היו אלה שחטאו בחטא העגל ולכן הם נפסלו מלגשת לפרכת ולמזבח, אבל מדובר בציווי שתקף רק לאותו הדור.

השאלה האם בעלי מוגבלויות חיצוניות יכולים לשמש בתפקידים ייצוגיים התגלגלה בהלכה לשאלה האם הם יכולים לשמש כשליחי ציבור בתפילה, כחזנים. 'ערוך השולחן' מביא בפסיקתו את דבריו המרגשים של המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, מהמאה ה-16:

"שליח ציבור שיש בו מומין, כגון שנפלו זרועותיו או חיגר ברגליו וכיוצא בו, כתב המהרש"ל שיכול להיות ש"ץ ואדרבא הקדוש ברוך הוא משתמש בכלים שבורים" (הלכות שליח ציבור סימן נג, סעיף ט).

אלוהים נמצא דווקא בתוך מה שנראה כמוגבלות וכשבר.

אלפי שנים עברו מאז שנכתבה פרשתנו, הרבה דורות של אי-נחת ואפולוגטיקה פרשנית. הסירוב להשלים עם פשט הפסוקים כמובן מוצדק ועושה חסד עם התורה. תפיסה הפוסלת אנשים עם מוגבלות מלשמש בתפקידים שונים מנוגדת לכל יסודות ההומניזם ואהבת האדם.

אלפי שנים עברו מאז שנכתבה הפרשה, דורות של אפולוגטיקה פרשנית. הסירוב להשלים עם פשט הפסוקים מוצדק ועושה חסד עם התורה. פסילת אנשים עם מוגבלות מתפקידים שונים מנוגדת ליסודות ההומניזם ואהבת האדם

הדרך לשילוב מלא, ככל הניתן, של אנשים עם מוגבלות פיסית או נפשית בחברה עוד ארוכה. השבוע נחשפנו לטקסט קיצוני ומביש מאחד מבכירי מפלגת נעם של ישיבת הר המור כנגד העשייה הנפלאה של "כנפיים של קרמבו". לא אתן כאן במה לדבריו ואסתפק בשליחת חיזוק ותודה גדולה לעושים במלאכת השילוב הקדושה. אתם עבורי התגלות והתגלמות צלם אלוהים שבאדם.

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.