לפני שבועיים, לאחר כמה שבועות של דממה תקשורתית, קיימו חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר סדרת ראיונות לטלוויזיה. השניים ביקשו להגן על החלטתם לפרוש ממפלגת תל"ם, ולהקים את סיעת דרך ארץ כדי להיכנס לממשלה בראשות הנאשם בנימין נתניהו, בניגוד לאינספור הבטחות שפיזרו קודם לבחירות.
במהלך הראיון לחדשות 12, שאל עמית סגל את שני חברי הכנסת על דרישתם לבצע תיקון חקיקה שיגבר על חוק מימון מפלגות, ויעניק לסיעתם החדשה מימון בגובה 6 מיליון שקל בשנתיים הקרובות. "למה שלא תוותרו על זה?", שאל, בהתחשב במשבר הכלכלי הקשה ובממשלה המנופחת המסתמנת.
"לא דרשנו להכניס מימון של מה שפורסם", פתח הנדל, והאוזר המשיך: "יש מימון של 118 ח"כים במדינה. גם לשניים הנוספים מגיע". עוד קודם שסיים להשיב אמר סגל "מאה אחוז" – למרבה הנוחות של פורשי תל"ם – ועבר לשאלה הבאה.
אלא שגם בשמונה השניות החפוזות שהוקדשו לתשובות השניים, הם הצליחו להטעות את הציבור. "הצעת חוק ממשלת חילופים", קיבלה ביום חמישי את אישור הכנסת לצד התיקונים לחוק יסוד הממשלה, כוללת הוראת שעה חריגה, המאפשרת ל"חלק שהתפלג" מסיעה אחרת "לפני כינונה של הממשלה בכנסת ה-23", לקבל מימון מפלגות לפי מספר חברי הסיעה.
אם הנדל כיוון בתשובתו הקצרה לכך שהוא ועמיתו לא ביקשו לעגן במפורש את דרישתם בהסכם הקואליציוני, מדובר בהיתממות. גם כך, התוצאה זהה: הוראת שעה הדורסת את חוק מימון מפלגות, לשם מימוש צורכיהם של פורשי תל"ם.
אם כוונתו של הנדל במילים "מה שפורסם" הייתה לטעון שהמימון אינו של שישה מיליון שקלים, מדובר שוב בהיאחזות בקש. חוק מימון מפלגות קובע כי כל סיעה בכנסת – להוציא סיעה חדשה שהתפלגה בשנתיים שלאחר הבחירות, ועל כך בהמשך – תקבל מדי חודש מימון בגובה 6% מיחידת מימון מפלגות לכל אחד מחבריה, ולצד זה 6% נוספים. כלומר, מימון לפי מספר חברי הכנסת פלוס 1.
ההיקף העדכני של יחידת מימון הוא 1.384 מיליון שקל, מה שמעמיד את המימון החודשי לכל חבר כנסת על 83 אלף שקל. המשמעות היא שסיעת דרך ארץ תקבל בשנתיים הקרובות 249 אלף שקל בחודש מקופת המדינה, ולאורך שנתיים 5.978 מיליון שקלים. מילולית זה אולי לא "מה שפורסם", אך לא מהותית.
תשובתו של האוזר מלמדת שהתיאום בינו ובין הנדל בשאלה לא היה טוב מספיק. בשונה מחברו הוא לא הכחיש את בקשת המימון, אלא בחר לטעון שהיא לא מכבידה על קופת המדינה, משום שבכל מקרה המימון הכולל הוא ל-120 ח"כים.
זוהי תשובה בעייתית משתי סיבות: הראשונה היא שהמימון הכולל יגדל בעקבות הוראת השעה המוקדשת לדרך ארץ ממימון ל-120 חברי כנסת ל-122. הסיבה השנייה היא שכל סיעה זכאית כאמור למימון על ח"כ נוסף מעבר למספר החברים בה, כך שעצם קיומה של סיעת דרך ארץ גורם לחלוקת "בונוס" לסיעה נוספת.
אם דנים את האוזר לכף זכות, אפשר לטעון כי לא התכוון לומר שהכנסת אינה מממנת 120 ח"כים, אלא שרק 118 נהנים מהכסף. במקרה כזה היה ראוי שיקפיד להימנע מהתנסחות דו-משמעית, הגורמת באופן ודאי להטעיה של אזרחים רבים.
תשובתו של האוזר מלמדת שהתיאום בינו ובין הנדל בשאלת המימון לא היה טוב מספיק. בשונה מחברו הוא לא הכחיש את בקשת המימון, אלא בחר לטעון שהיא לא מכבידה על אוצר המדינה
הוראת השעה המיוחדת גררה ביקורות חריפות בוועדה לחקיקת הרוטציה. ח"כים מהאופוזיציה טענו כי הענקת מימון לסיעה שעדיין אינה רשומה כמפלגה היא עניין תמוה. ביקורת אחרת עסקו בהיבט הפרסונלי של הוראת השעה, המנוסחת כך שתחול רק על דרך ארץ, ולא על סיעות שיתפלגו לאחר כינון הממשלה.
טענה נלווית לטענה על חקיקה פרסונלית הייתה, כי הוראת השעה מגיעה לכדי תמורה כספית אסורה להסכם קואליציוני, משום שהיא מתנה למעשה את תמיכת דרך ארץ בקואליציה בראשות נתניהו ובני גנץ באישור מוקדם של מימון פעילותה. לכן מקפיד הנדל לציין כי דרישת המימון לא מעוגנת רשמית בהסכם הקואליציוני.
בחזרה לעתיד עם יולי אדלשטיין
עד לשנת 2001 חוק מימון מפלגות אכן איפשר מימון חודשי מלא לסיעה שחבריה התפלגו מסיעה קיימת, כבר מהיום הראשון לפילוג. אלא שפרישתם של מיכאל נודלמן ויורי שטרן מסיעת ישראל בעלייה בתחילת 1999, כדי להצטרף למפלגתו החדשה אז של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, הובילה לשינוי החוק.
בסוף 1999 הגיש יולי אדלשטיין, אז חבר כנסת מישראל בעליה, הצעת חוק הקובעת כי ח"כ לא יוכל להתפצל מסיעה או להצטרף לסיעה אחרת בשנתיים שלאחר הבחירות, להוציא ב-90 הימים שלפני בחירות נוספות, אם אלה הוקדמו.
בדברי ההסבר להצעה, שנועדה לשנות את חוק הכנסת, כתב אדלשטיין: "היעדר המגבלה הזו על התפצלות חברי כנסת יוצרת מצב של חוסר מוסר פוליטי וחוסר אחריות ציבורית, בהם ח"כים אינם נענשים על עזיבת סיעתם עם תחילת הקדנציה, ואף אינם חייבים בדין וחשבון לבוחריהם".
בינואר 2000 עלתה ההצעה לדיון מוקדם במליאה, ועברה להכנה לקריאה ראשונה ברוב של 21 תומכים מול מתנגד אחד. אדלשטיין אמר בדיון כי "יש טעם לפגם בתופעות מהסוג שאנו רואים, שמיד אחרי הבחירות פתאום מגלים חילוקי דעות עמוקים בתוך הסיעות ומתפלגים. יש בכך טעם לפגם גם כלפי הבוחרים שבחרו ברשימה מסוימת, ולעניות דעתי גם נפגעת קשות תדמית הכנסת".
יולי אדלשטיין, 1999: "יש טעם לפגם בתופעות מהסוג שאנחנו רואים, שמיד אחרי הבחירות פתאום מגלים חילוקי דעות עמוקים בתוך הסיעות ומתפלגים. יש בכך טעם לפגם גם כלפי הבוחרים שבחרו ברשימה מסוימת"
ועדת הכנסת שדנה בהצעה החליטה להעביר אותה לוועדת חוקה חוק ומשפט, שם היא רוככה והפכה לתיקון לחוק מימון מפלגות, הקובע כי פורשים מסיעה לא יזכו למימון בשנתיים שלאחר הבחירות, להוציא פרישה ב-90 הימים שלפני בחירות שהוקדמו. חברי ועדת החוקה אישרו את ההצעה פה אחד.
בדיון הבא על ההצעה בכנסת, בנובמבר 2000, אמר אדלשטיין כי בפרישה מסיעה מיד לאחר הבחירות "יש מן הרמייה כלפי הבוחרים… יש כאן גם שוד הקופה הציבורית, כי בעצם כל סיעה תהיה זכאית במקרה כזה ליחידת מימון נוספת מן המדינה – בעצם מכיסו של משלם המסים.
"לפני שבועות ספורים ראה אור דוח של ועדה ציבורית בראשות השופט דב לוין… בפרק שנקרא 'אחריות לחובות המפלגה במקרה של התפלגות או פרישה' אומרים השופט לוין וחברי הוועדה בצורה מאוד חריפה, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שחייבים ח"כים הפורשים לראות את עצמם גם אחראים לחובות המפלגה.
"אם לא יראו את עצמם אחראים מציע השופט דב לוין פשוט לא לתת להם מימון כל עוד לא יסולקו כל החובות, ולכן רוח החוק, במקרה או שלא במקרה, נתמכת על-ידי מסקנות של ועדה ציבורית בראשות השופט לוין".
זה המקום לציין כי על פי מקור מוסמך, חובותיה של מפלגת תל"ם לאחר שלוש מערכות הבחירות האחרונות עומדים על יותר מארבעה מיליון שקל.
בדיון הבא בוועדת החוקה חזר אדלשטיין על הדברים החריפים, והוסיף כי אם הפרישה נובעת ממחלוקת כה עמוקה ואידאולוגית, יתכבדו הפורשים להסתפק באידאולוגיה ללא מימון.
בדיון הבא בוועדת החוקה בשנת 2000, חזר אדלשטיין על הדברים החריפים, והוסיף כי אם הפרישה נובעת ממחלוקת כה עמוקה ואידאולוגית, יתכבדו הפורשים להסתפק באידאולוגיה ללא מימון
היועצת המשפטית לוועדה, סיגל קוגוט, הזכירה גם היא את דוח ועדת לוין, שקבע לדבריה כי "ההתפלגויות גורמות לכך שהמפלגות, שמשעבדות את כל השוטף שלהם לבנקים, לא יכולות לשלם את החובות. כך יוצא שהמתפלגים משאירים את החובות למפלגה והולכים. במובן הזה ההצעה היא טובה".
בסיום הדיון אושרה ההצעה בוועדה, וחמישה ימים מאוחר יותר היא עברה במליאה ברוב של 22 תומכים ללא מתנגדים או נמנעים. מאז התיקון התרחשו עשרות אירועים של פרישה מסיעות, אך תיקון החוק של אדלשטיין נותר על כנו.
בחזרה לדברי האוזר: על פי סעיף 13 לחוק מימון המפלגות, כאשר סיעה אינה זכאית למימון שוטף, "מימון ההוצאות של הסיעה שממנה פרשו לא ישתנה".
מכיוון שהוראת השעה המעניקה לדרך ארץ מימון חודשי איננה שוללת את המימון הזה מתל"ם, הטענה שממילא הכנסת משלמת ל-118 חברי כנסת "בלבד" אינה נכונה. בפועל, הענקת המימון לדרך ארץ תביא לכך שהמדינה תממן מדי חודש 122 חברי כנסת במקום 120.
בדרך ארץ אמרו אתמול כי הוראת השעה היא רק צעד ראשון, המותאם לסד הזמנים הלוחץ, וכי בהמשך, לאחר השבעת הממשלה, יתוקן חוק מימון מפלגות כך שהמימון לסיעה שהתפלגה ייגרע מסיעת האם. בכך ייפסק לכאורה הבזבוז, במחיר של חזרה למציאות הבעייתית שקדמה לתיקון של אדלשטיין לחוק.
עיוות נוסף בהוראת השעה נעוץ בהתעלמותה מתיקון לחוק מימון מפלגות מ-2005, הקובע כי סיעה שהתפצלה מאחרת תישא בחובותיה של סיעת האם באופן יחסי למספר הח"כים בכל סיעה. תל"ם, כאמור, שקועה בחובות של מיליוני שקלים, אך זו כבר לא דאגה של הנדל והאוזר. דריסתם את התיקון לחוק, שנוסח בהתאם למסקנות דוח ועדת השופט לוין, היא כבר בבחינת עבירה גוררת עבירה.
הסכמות שקטות עם ראש הממשלה?
בשולי הדברים מתבקש להעלות תהייה בנוגע לניסיון העיקש של מיכאל ראבילו, פרקליטו של נתניהו, לקבל השבוע משופטי בג"ץ פסיקה מוקדמת, המאשרת את הדחת נציג האופוזיציה מהוועדה לבחירת שופטים. ההתעקשות הזאת, שהתבלטה כיעד מרכזי של נתניהו, מעוררת חשד לקיומו של סיכום שקט הכולל התחייבות של האוזר שלא לפעול בוועדה בניגוד לרצון ראש הממשלה.
בראיון לכאן 11 מלפני שבועיים, שאל אותו ירון דקל האם נתניהו יכול לסמוך עליו שכחבר הוועדה לבחירת שופטים יבחר שופטים כלבבו. האוזר נמנע מהכחשה מפורשת לתיאום עם נתניהו: "בוועדה אינני נציגו של ראש הממשלה. אם אתה מכיר את מה הוועדה לבחירת שופטים פוסקת, שופטיו של רה"מ (כבר) נבחרו".
ההתחמקות מטרידה במיוחד לאור הדברים שאמר האוזר על נתניהו לזמן ישראל לפני כמה חודשים: "דרכו להילחם על חפותו איננה לגופו של עניין – 'אני אקיים שימוע, אני אוכיח שנפלה שגגה בידי רשויות החקירה' וכו' – אלא דה-לגיטימציה של מנגנוני חקירת האמת, והפיכתם למנגנונים פוליטיים בלתי לגיטימיים.
"זה תמהיל שאי אפשר לעכל אותו. לא הקמנו ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, מדינת מופת, שאלה יהיו הסטנדרטים שלנו בענייני ציבור".
גורם המצוי בפרטי הסיכומים אמר כי אינו יודע על הסכמה לשיתוף פעולה כזה, והעריך שנתניהו רוצה בהאוזר בגלל עמדותיו העקרוניות בעד שמרנות שיפוטית. "קשה לי להאמין שיש ביניהם עסקה", אמר, "אפילו לא הסכמה שבשתיקה".
ובכל זאת, לנוכח ההפרות הסיטוניות של הבטחות פוליטיות בחודשים האחרונים, ונטיית נתניהו לא להותיר דבר ליד המקרה, קשה לשלול את האפשרות לקיום סיכום שקט. אם האוזר ישתף פעולה עם הנאשם דווקא בקודש הקודשים של הוועדה לבחירת שופטים, יהיה זה שפל תקדימי נוסף בנורמה הפוליטית בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם