האיש שצילם את ישראל - מזווית קצת אחרת

הצלם אפרים אילני תיעד את הקמת המדינה ברגישות יוצאת דופן ● "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא התייחס אליהם באופן דומה" ● עכשיו בנו, מחפש קונה לאוסף שהשאיר אחריו

ילדים בטיול לעין גדי ומצדה, תחילת שנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

ראש עיריית ירושלים טדי קולק מחייך וכורע ברך ליד מרלן דיטריך. קליק.

עזר ויצמן, אשתו ראומה ובנם שאול יושבים סביב שולחן האוכל. סנאפ.

הפתיחה של הכביש מבאר שבע לסדום ב-1950. קליק.

אפרים אילני עבד בתור צלם עיתונות יותר מ-40 שנה. הוא לכד את הפרצופים של העולים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין ותיעד חיילות בהכשרה בשנות ה-60. הוא כיסה את הפתיחה של תחנות כוח ופיתוח של נמלים על קו החוף.

בהרבה מקרים, בנו פיטר היה צמוד אליו, חמוש במצלמה קטנה משלו.

"אני עדיין חושב על מה שהוא לימד אותי, 'אם אתה לא רואה את הסיפור בתוך המסגרת, אל תצלם את התמונה", אומר פיטר, כשהוא מצביע על האוסף הגדול של אביו, המאוחסן כעת בצורה מסודרת במרתף ביתו במדינת ניו יורק.

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

פיטר, שעובד כעת בתחום הנדל"ן, סיים לאחרונה לקטלג רבים מאלפי הנגטיבים שהותיר אביו. מאות מתוכם גם נסרקו על-ידו. האוסף המשפחתי כולל גם אלפי שקופיות בצבע וקרוב ל-200 הדפסים בשחור-לבן, שאביו יצר לפני שנים.

על אף שרבים מהצילומים נמצאים בארכיון קק"ל ובאוספים פרטיים, אילני הבן מקווה שמישהו יקנה את הארכיון של אביו, שנמצא במצב מעולה. "הייתי רוצה למכור אותו בשלמותו מתוך כוונה שלציבור תהיה גישה אליו", הוא אומר.

מאחורי העדשה

אפרים אילני, שנולד ב-1910 בשטוטגרט, גרמניה, עבר כנער במפעל המצלמות אגפא במינכן. שם קיבל את המצלמה הראשונה שלו והחל ללמוד צילום.

ב-1933 נאלץ להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על המשרה שלו, תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו יהודי. שנה לאחר מכן, המנהל של אילני העביר לו הודעה – הגסטפו מחפש אותך, הם סבורים שאתה יהודי. "אני לא יודע אם אתה יהודי", אמר המנהל לעובד הצעיר. "אבל אם אתה כן, עלייך לעזוב".

אפרים מעולם לא חזר לאגפא, אך לפני שעזב את גרמניה ביקר בפעם האחרונה בשטוטגרט, שם ביקש מאביו שיימלט גם הוא לארץ הקודש, עם אחיו הצעיר בני.

אביו של אילני אמר שהוא יבוא ברגע שבני יסיים את בית הספר התיכון. זה לא קרה: אביו ואחיו נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז. אביו של אילני לא שרד, אך לאחר שבילה ארבע שנים במחנות, בני הצליח לברוח לשווייץ.

במקביל, אפרים בן ה-24 היגר לפלשתינה, למד עברית והצטרף להגנה, אשר הורתה לצלם המוכשר להתגייס למשטרת המנדט הבריטי ולעבוד שם כסוכן סמוי.

והוא עשה זאת, במשך 12 שנים. אחרי שעזב את המשטרה, מפקדיו של אילני הציעו לו אזרחות בריטית (הצעה לה סירב) ואת האקדח שלו (אותו שמר).

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ב-1946, ההגנה ביקשה ממנו לתעד רבים מהאירועים שהתרחשו לקראת עצמאותה של ישראל. אילני תיעד את המהומות בעקבות אישור תכנית החלוקה של האו"ם בדצמבר 1947, ואת השרפה של המרכז המסחרי בירושלים.

הוא צילם גם את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1948 ובבניין הסוכנות היהודית. והוא היה עד לפינוי של מתחם ה"בווינגרד" בירושלים ב-1947, כמו גם לעזיבת המשלחת הבריטית את ארץ ישראל, באפריל 1948.

עשורים של תיעוד

לאחר הקמת המדינה, אילני עבד בתור צלם עיתונות עבור יונייטד פרס אינטרנשיונל. צילומיו הופיעו על שערים של מגזינים כמו Look ו-Life.

ב-1951 הפך לצלם הרשמי של הבונדס, והחל לצלם את ההתפתחות של המדינה. הוא הפנה את עדשתו לעובדי מפעל וחקלאים, השקות כבישים ופעילויות כרייה.

לאורך הדרך הוא צילם גם פוליטיקאים וגם אזרחים משורה. "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא נתן להם את אותה תשומת לב, הוא התייחס אליהם באופן דומה", אומר פיטר.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של הישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל"

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום ואוצרת שותפה במחלקת הצילום של מוזיאון ישראל, אומרת כי צילומיו היו חלק חשוב מהתיעוד של הישות הציונית.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של המשתתפים והעובדים בעבודתם וההקמה של הישובים שלהם, ובמקביל היה ידוע בצילומים שלו של פוליטיקאים ישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל", היא אומרת.

כשפיטר גדל, המשפחה גרה בירושלים והייתה חלק מקומץ משפחות שהחזיקו במכונית ובטלפון, שני כלים הכרחיים עבור אילני. במהלך הקריירה שלו, הוא עשה את רוב עבודות המעבדה של עצמו, והפעיל חדר חושך בבית.

לאחר שפרש ב-1977, הוא לא הניח את המצלמה שלו. אחד מהפרויקטים האחרונים שלו היה אלבום של פורטרטים עצמיים.

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

"הוא היה אמן במעבדה. הוא היה נדהם מכמה שאפשר לעשות מניפולציות בעזרת טכנולוגיה חדשה – לשנות את הצבע, לשנות את הצלליות", אומר פיטר.

אילני נהרג ב-1999, ביום כיפור, והוא בן 89. מכונית פגעה בו כשחצה את הכביש במעבר חצייה לאחר תום התפילות. עבור פיטר, המורשת של אביו היא כפולה. "הוא הותיר את ההיסטוריה שלו ואת ההיסטוריה של ישראל, אבל מבחינתי, כדי לקבל את תשומת הלב שלו למדתי צילום. הצילום חיברו אותנו", הוא אומר.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel