מונולוגים מהקורונה

ברגעים של אופטימיות אפשר לדמיין, שממש בקרוב יקדמו את פנינו יצירות מופת עליהן שקדו יוצרים ואמנים במהלך החודשיים האחרונים בחדריהם המסוגרים ● אמיר בן-דוד ביקש מיוצרים שהוא מעריך לספר מה עשתה להם המגפה והאם הצליחו ליצור בתקופה הזו ● רות אלמוג ● דב אלפון ● אריה הספרי ● רפאל בלולו ● יצחק לאור ● ענת בצר ● חנוך פיבן ● על הפחד, השעמום, הפרנסה - והלקחים שייקחו עמם מהסגר

09/05/2020 10:00
אמנות וקורונה. אילוסטרציה (צילום: agsandrew/iStock)

ברגעים של אופטימיות אפשר לדמיין, שממש בקרוב יקדמו את פנינו יצירות מופת עליהן שקדו במהלך החודשיים האחרונים בחדריהם המסוגרים הסופרים, המחזאים, המוזיקאים והאמנים שנותקו מחייהם הרגילים, נזרקו ליקום מקביל של רגישות-יתר ופנאי רב, בכלא הזמני של ההסגר הכפוי. ניתוק כזה הוא הרי החלום של כל אמן, הלא כן?

יש לנו אפילו תקדימים היסטוריים להישען עליהם. אומרים שוויליאם שייקספיר כתב את "המלך ליר" בתקופת הסגר שכפתה עליו מגפת הדבר. אמנם אין לזה ראיות חד-משמעיות, חוץ מהעובדה שבין 1603 ל-1613, כשהמחזאי הגדול היה בשיאו היצירתי, התיאטראות בלונדון היו סגורים רוב הזמן בגלל התפרצויות חוזרות ונשנות של המגפה הקטלנית שכפתה ריחוק חברתי על אנגליה של הימים ההם.

אנחנו יודעים שהצגת הבכורה של המלך ליר נערכה מול המלך ג'יימס הראשון אחרי חג המולד של 1606, יכולים להניח שהמחזה נכתב זמן קצר קודם לכן ואנחנו יודעים שבקיץ של 1606 נרשמה אחת ההתפרצויות הקשות של מגפת הדבר באנגליה, ששיתקה את החיים כמעט לחלוטין. אז הנה, שייקספיר בהסגר, כותב יצירת מופת. למה שלא תעשו כמוהו, עכשיו, כשבית הקפה הקרוב לביתכם סגור ואתם נאלצים להישאר בבית?

חוץ מהפרט השולי, שאנחנו כנראה מעט פחות מוכשרים משייקספיר, יש עוד כמה הבדלים שקופצים לעין. יש לנו נטפליקס, עם המון סדרות חדשות ורשימת המלצות אינסופית שמתעדכנת בכל יום. הטוויטר גועש. מישהו כתב פוסט ממש מעצבן בפייסבוק, שחייבים להגיב עליו. מייקל ג'ורדן וגבי ברבש לא הסיחו את דעתו של שיקספיר, אז הוא יכול היה להתפנות ליצירות המופת שלו.

זה אם אתם מאמינים שאפשר עכשיו ליצור משהו שיהיה ראוי פעם לתואר יצירת מופת. בצד יושבים בפרצוף משועמם למוות הציניקנים המקצועיים, שמצחקקים ואומרים ששום דבר טוב לא ייצא מהמשבר הזה, בטח לא יצירה בעלת ערך.

"היצירה השתתקה מול הסיטואציה חסרת התקדים", כתב ניסן שור ב"הארץ", "התקופה הזאת, גם עשרות שנים קדימה, אני מעז להתנבא, לא תיזכר בזכות יצירות המופת שלה… הקורונה היא אירוע די משעמם ונטול דרמה, נמתח כמו מסטיק חסר טעם, הוא לא מייצר ספקטקל מרשים ומעורר בעתה ובוודאי שאין בו השראה גדולה. סתם שגרה ארוכה ומבאסת".

אבל רגע, איך זה שאירוע כה דרמטי, משנה סדרי עולם, מחריב עסקים, כולא משפחות, יכול להיות גם "די משעמם ונטול דרמה"? ואם בעולם הגדול ובין קירות הבתים מתחוללת עכשיו דרמה גדולה – למה שהיא לא תעורר השראה גם לאמנות גדולה? אנחנו הרי נזדקק לאמנות הזו, כשנחזור לחפש את עצמנו בעולם שאחרי המגפה.

ברור שאי אפשר לנהל על זה דיון עקרוני ותיאורטי, שמתקיים במנותק מהשאלות הקונקרטיות איפה ואיך תפס אתכם הנגיף. אם חליתם ואושפזתם או נשארתם בריאים בבית; אם נפגעתם כלכלית, או שאתם עוברים את התקופה הזו ברווחה יחסית; אם אתם קשישים עם מחלות רקע או שילדים קטנים מתרוצצים לכם כל היום בין הרגליים. יצירה לא נולדת בחלל ריק.

ביקשתי מיוצרים שאני מעריך, מתחומים שונים, לענות על כמה שאלות שמעניינות אותי בהקשר הזה, של יצירה בתקופת הסגר ומשבר. ביקשתי מכל אחד מהם לספר לי איך הוא עובר את הימים האלה, והאם הוא נפגע כלכלית ושאלתי כל אחד מהם: האם לדעתך הסגר והבידוד הכפויים טובים או רעים ליצירה? האם הרגשת התכנסות פנימה וחיבור חדש לעצמך, או ננעלת ונאטמת?

האם הדרמה הגדולה בחוץ – מגפה, משבר כלכלי, אי ודאות – מעוררים אותך להגיב אליהם, או משאירים אותך מרוכז/ת בעניינך? האם הרגשת שהחודשים האחרונים היו מבחינתך פוריים, מקוריים – או להיפך? האם להערכתך החודשים האחרונים יתגנבו בהמשך לעבודותיך הבאות או שאין מצב? האם צריכת התרבות שלך בחודשים האחרונים השתנתה? האם האקטואליה דחקה הצידה את הקריאה/מוזיקה/אמנות/דוקו/דרמה?

וגם ביקשתי תמונה מהבידוד. זו התוצאה.

 

מונולוגים מהקורונהרות אלמוג, סופרת

אני חיה את הימים האלה בלי שמחה, בלי רגשות, רק במעין תחושת מיאוס מטמטם. חשבתי, שאוכל לנצל את הזמן לסידור ניירותיי, לסידור הארונות, לניקיון הספרים וברירתם, ואיני מסוגלת לעשות דבר

תמיד הייתי זקוקה להפריה שנגרמה על ידי גירויים מבחוץ כדי ליצור. כשכל זה נגזל ממני דעכתי כמו נר. כשבתי דרשה ממני להישאר בבית ועמדה על כך שעל המטפלת לישון אצלנו, חשתי כעס גדול על שגוזלים ממני את מעט החירות והפרטיות שנותרו לי וחשתי כמי שמנסים להרוג אותו. כשטענה שאיני מבינה מה קורה, רבתי אתה מריבה איומה, כי חשבתי שהיא מכניסה אותי לכלא מפני שהיא היסטרית, ולא האמנתי שהיא רוצה בטובתי. בלבי לא רציתי עוד קשר אתה, כי הרגשתי שהורגים אותי, שלא אוהבים אותי ולא צריכים אותי.

אחר כך חשבתי, שהקורונה פרצה בעצם כדי לעשות סדר בכדור הארץ. יש יותר מדי אוכלוסין כאן, אי אפשר להזינם, צריך לדלל את האוכלוסייה כמו שחקלאי מדלל ערוגה, כדי שהצמחים החזקים יוכלו לצמוח, כדי לעשות את מה שהרפואה קלקלה. הקורונה, חשבתי, באה להרוג את הקשישים שהם מיותרים ולא תורמים עוד לחברה כי אינם יצרניים. חשבתי שזה כמו שהאסקימואים מוציאים את הבלתי יצרניים הזקנים לשלג וחשבתי שזה מוצדק.

רות אלמוג (צילום: פלאש90)

רות אלמוג (צילום: פלאש90)

כל חברותי הקשישות נראו לי פתאום חסרות עניין ומשעממות. ואני שממילא חושבת שאני משעממת חשבתי שבאמת כבר הגיעה השעה להסתלק. ומה שקרה הוא שנעלתי את החלק הרגשי שבי במנעול של ברזל, כדי להפסיק להרגיש. כי הכל היה בלתי נסבל. אבל מסתגלים. אני חיה את הימים האלה בלי שמחה, בלי רגשות, רק במעין תחושת מיאוס מטמטם. חשבתי, שאוכל לנצל את הזמן לסידור ניירותיי, לסידור הארונות, לניקיון הספרים וברירתם, ואיני מסוגלת לעשות דבר.

אני קוראת כמו קודם וגם – אם הספר ראוי – כותבת עליו וזה מרחיק אותי מעצמי אל עולמות אחרים. בעיקר אני מחכה לשעת הערב שהיום כבר ייגמר ואוכל לראות את שתי הטלנובלות שאני רואה עכשיו. 'השולטן' מרחיק אותי אל המאה ה-16 ואל עולם לא מוכר והיסטוריה שאיני מכירה והטלנובלה הספרדית פשוט מותחת וסוחפת אותי הלאה מעצמי אל עלילה טיפשית ולא מתקבלת על הדעת.

וכך הימים עוברים כמעט בלא מעש. בישול, קניות, קצת ניקיון וסיפוק צרכיו של בן זוגי (המשורר אהרן אלמוג – א.ב.ד). לפעמים אני פותחת את הנייד ומסתכלת בווידיאו של נכדי שר שיר ורוקד. אבל איני מרגישה לא התפעלות ולא שמחה. זה מעצים את התחושה שאני כבויה. על יצירה אין מה לדבר. אפילו לא תרגום שירה. קצת כמו רובוט.

רק אוכל מעניין אותי. שוקולד. כל היום אני אוכלת ומעלה במשקל. אני חושבת על העוני. המצב הכלכלי מפחיד אותי. שוב אהיה ענייה והלא חשבתי שאיכשהו אעזור לבנותיי בקיום אחרי מותי, וגם פה נכזבה תוחלתי. ואני בעיקר מבולבלת, בטוחה שאנחנו נולדים מחדש אל עולם אחר שאיני יכולה לנחש מה טיבו ואיך יתנהל. אולי בגלל זה איני מרגישה שיש לי באמת עתיד.

 

מונולוגים מהקורונהדב אלפון, סופר

אני לא חסיד של המשפט העיתונאי הקלאסי ״אף תסריטאי לא יכול היה להמציא דבר כזה״, אבל לראשונה אני מוכן להודות שהמציאות אכן עולה על כל דמיון

לא הצלחתי לכתוב מלה מזה חודשיים. ראשית בגלל שזו מלאכה לא פשוטה עם ילדה בת שנתיים שסגורה בבית, ושנית בגלל האימתנות של המגפה, המשמעויות החברתיות והכלכליות שלה, החד-פעמיות של מה שאנחנו עוברים. הרגשתי שאני רוצה לחיות את כל זה במלואו, לא לחמוק בהתכנסות עצמית או בסדר-יום של עבודה כרגיל.

עדיין לא נפגעתי כלכלית, למעשה כרגע זה הפוך. אני מתפרנס בארבע השנים האחרונות בעיקר מהתמלוגים העולמיים של הספר היחיד שכתבתי, ״לילה ארוך בפריז״ (מצב מוזר כשלעצמו), והספר מופיע בהמלצות לימי הקורונה של חנויות ספרים, של עיתונים ושל אתרי אינטרנט כמעט בכל המדינות שבהן הוא ראה אור.

דב אלפון ובתו בהסגר (צילום: ליטל לוין)

דב אלפון ובתו בהסגר (צילום: ליטל לוין)

במדינות בהן חנויות הספרים סגורות, כמו צרפת, קיבלתי פיצוי מיוחד של 1,500 יורו לחודש, ואנחנו זכאים לעוד 1,500 יורו לחודש כפיצוי על סגירת הגנים ובתי הספר. הסופרים והאמנים כאן מתלוננים שזה מעט יחסית לגרמניה או לסקנדינביה, אבל כשאתה בא מישראל כל הודעה כזאת מתקבלת כסוג של נס.

העתיד הכלכלי פחות ברור, ואני עלול להיפגע אם המצב יימשך. למשל, יתכן שסדרת הטלוויזיה המתוכננת על בסיס הספר תידחה, או אפילו תתבטל. הספר צפוי לראות אור בארצות הברית, עדיין השוק הגדול בעולם, בראשית יוני, אבל אני לא בטוח שאנשים רוצים עכשיו לקרוא מותחן ריגול, מומלץ ככל שיהיה, אחרי כל מה שהם עברו.

אני לא חסיד של המשפט העיתונאי הקלאסי ״אף תסריטאי לא יכול היה להמציא דבר כזה״, אבל לראשונה אני מוכן להודות שהמציאות אכן עולה על כל דמיון. התחלתי בשנה שעברה לכתוב ספר המשך, אבל כשאני קורא (באופן אובססיבי, אני מודה) חדשות, מאמרים ותחקירים על המציאות שבה אנו חיים, קצת מתחשק לי לחזור לעיתונות.

 

מונולוגים מהקורונהאריה הספרי, מוזיקאי

הרגע הקורונה הוא זרז עבור הדור המנומנם שלי, שמקבל סוף סוף בעיטה בתחת ומבין שהוא לא יכול יותר לשבת במים הרדודים ולחכות שיד נעלמה תמשה אותו

נפגעתי כלכלית וכמו רבים אני חרד בימים אלו בעיקר לגורלי ופרנסתי. התגובה הראשונה שלי היתה להילחץ מזה שלא יוצא לי כלום, ושכל מה שכתבתי עד לקורונה נראה פתאום לא רלוונטי נוכח המציאות המתגבשת. כמו יצירות תקופתיות. הייתי כותב את השורה "הולך ברחוב" ואז חושב בראש "וואלה יופי, הולך ברחוב, מה זה פה, 2019?".

אחר כך עברתי למצב ספיגה ודווקא קראתי וראיתי יותר תוכן מבדרך כלל. כמוזיקאי אני בדרך כלל מייצר מוזיקה מתסיסה שבאה להדליק נורות אדומות, אבל מרגע ששרביט הפאניקה עבר אל הציבור הרחב כאילו נרגעתי. בסופו של דבר יש ברגע הזה גם סוג של הקלה.

אריה הספרי, תמונת בידוד

אריה הספרי, תמונת בידוד

בתקופה שלפני הקורונה, הדברים שכתבתי גם כמוזיקאי וגם כתסריטאי העמידו את האינדיבידואל מול הקהילה. בין היתר שאלתי את עצמי אם המצב הנוכחי של מלחמת תרבות בין שמרנות, רומנטיציזם ונאו-פאשיזם לבין הומניזם וליברליזם מחייב אותנו כקולקטיב ליברלי לשים בצד לרגע את הערך הקדוש מכולם – הגשמה עצמית – ולאמץ משמעות חדשה, דומה לזו של דור תש"ח, שהיא החיים למען הדורות הבאים.

עכשיו אני כבר לא שואל את עצמי. רגע הקורונה הוא זרז של תהליכים. נגיד אם מאז אירועי אסון התאומים, הממשלות פלשו באופן סמוי ומזדחל לחייהם של האזרחים, כעת לפיתת הממשלה את האזרחים נעשית גלויה, ודיקטטורת ההייטק הסינית מודל לחיקוי. אם העולם התאגידי הלך והשתלט על יותר ויותר משאבים ותפס פער מהשחקנים הקטנים בעזרת הטיית הרגולציה לטובתו, כעת מתבצע מחטף אגרסיבי שמוחק לחלוטין את התחרות.

אבל הרגע הזה הוא גם זרז עבור הדור המנומנם שלי, שמקבל סוף סוף בעיטה בתחת ומבין שהוא לא יכול יותר לשבת במים הרדודים ולחכות שיד נעלמה תמשה אותו. לדעתי, עוד לפני הקורונה התגבשה בדור הזה איזו פנטזיה קולקטיבית שתבוא התמוטטות גדולה ותגאל אותנו מהפינוק והאימפוטנציה של עצמנו. שלא תהיה ברירה אלא להוביל.

אני לפחות יכול לומר שהרגשתי שאי אפשר להמשיך בלימבו המייסר הזה שבו מתקיימת אינפלציה אינסופית של קולנוענים וסינגר-סונגרייטרים כאילו השנה היא 1994 וקלינטון ורבין כבר ידאגו לנו. שהליברליזם הפך מאידאולוגיה שמקדמת תרומה לחברה באמצעות הגשמה עצמית למעין פס יצור של נפשות מהורהרות ומגלומניות שרודפות אחרי חלומות אינפנטיליים, במקום לעשות את מה שהם באמת טובים בו. או במקרה הזה, במקום לצאת ולהילחם. זה לא שונה בהרבה מהאברכים בישיבות.

אז עכשיו אני במקום של השלמה. ככל שהצונאמי הכלכלי שעתיד לשטוף אותנו הולך ומתרומם באופק וממדיו נעשים ברורים, כך אני מרגיש שמשקולת כבדה נגולה מעל ליבי. אני משתחרר משיקולים לא ענייניים, וגם התשובה בעניין היצירה נעשית ברורה. כבר אין לבטים בין שמירה על אינטגריטי אמנותי לניסיון לייצר איזשהו רווח מהדבר, כי אני מבין שהחגיגה נגמרה וכבר לא מצפה להתפרנס מאמנות.

מנגד, אני מבין שהיצירה שלי צריכה קודם כל לענות על צורך קהילתי ורק אחר כך לייצא אותי כאינדיבידואל. משוררי דור תש"ח טענו שלקחו מהם את ציפור הנפש והם נאלצו ליצור אמנות מגויסת. אני עושה זאת מרצון.

 

מונולוגים מהקורונהרפאל בלולו, קולנוען

אני מקווה שאהיה רגיש וחכם מספיק כדי לזכור את האפשרות שהחיסכון נתן לי ושאתפתה פחות לעסוק בפרויקטים שמכילים משקל של פרנסה על פני יצירה אותנטית שלי

עבורי כל הסיטואציה הזו שחררה משהו מבחינה יצירתית. השקט הפתאומי, המקטע בזמן שנוצר ואיתו הפסקה קטגורית של פרויקטים, הקרנות והרצאות. חוסר הוודאות בשבועות הראשונים היה גדול וכמו רבים התכנסנו, המשפחה שלי ואני, אל תוך הבית והשכונה.

במקביל, המצוקה הכלכלית הקונקרטית וזו המדומיינת מעתיד לא ברור, גרמו לכך שחדלנו להוציא כסף על דברים שאינם הכרחיים כמו שכר דירה ומזון. זה אפשר לי לחזור ולכתוב לא מתוך דד-ליין ולא מתוך תנאים חוזיים. פתאום, בגיל שבו הקולנוע והטלוויזיה הם המקצוע המפרנס שלך, אין פרנסה ויש זמן לחשוב ולדמיין. יש בזה משהו ילדי, להסתובב חסר מעש לכאורה, בלי תכלית כלכלית, ולהתבונן בעולם ובאנשים סביבך. התגעגעתי לזה מבלי שידעתי.

רפאל בלולו

רפאל בלולו, סלפי סגר

במקביל, הלך הרוח בעולם היה של ספירת גופות, ספירת חולים, מעין מדיקטטורה שהשתלטה על חיינו, וכל מיני מומחים בלתי נסבלים שהקרינו לנו במדיה. כל אלה גרמו לי להתעלם כליל מכל סוג של אקטואליה והגבירו את התודעה היצירתית, את השקט.

אני חושב שיוצרים רבים יסכימו שהצורך להתפרנס והצורה בה קולנוע עובד, כך שאתה צריך לפתח ולעבוד על מספר פרויקטים במקביל, מחטיאים משהו בדרך. יש אולי בעלי סגולה או כאלה עם כסף שמפרנס אותם מהבית, שיכולים אולי לייצר את השקט הזה. לצערי לא אני.

אני חושב שהקורונה כבר נעלמת ותכף תהפוך לזיכרון נוסטלגי. הקפיטליזם חזק מדי. אני מקווה שאהיה רגיש וחכם מספיק כדי לזכור את האפשרות שהחיסכון נתן לי ושאתפתה פחות לעסוק בפרויקטים ואירועי תרבות שמכילים יותר משקל של פרנסה על פני יצירה אותנטית שלי.

בפרופורציה, הקורונה עשתה לי טוב בתור יוצר. מבחינה כלכלית פחות. אני מאמין שהדבר הזה יחלוף והתועלתנות של השיטה הכלכלית תגבור על הניסיונות לייצר משהו אחר. החשש שלי הוא שעכשיו בעלי הממון יאלצו לגלגל אל היוצרים והיצירה את הפגיעה הכלכלית שלהם או ינצלו את הסיטואציה כדי לקצץ במחירי השוק שהיו נוהגים.

מתוך גישה של ״להיכנס תחת האלונקה״ הכסף הדל ממילא יהפוך דל עוד יותר. היוצרים ישלמו את המחיר והעשירים ימשיכו להיות עשירים.

 

מונולוגים מהקורונהיצחק לאור, משורר

אני מוכרח למצוא רגיסטר חדש של קשיש, ולא הולך לי. משהו בי סירב לקבל את דין השנתון, או איפשר לי, לאושרי, לא לקבלו. והנה, הפחד לחלות, למות בייסורים, מצמית אותי

נפגעתי כלכלית, ודאי. הפנסיה שלי נשענת גם על חסכונות. ניזוקתי. אני חי עם אלינה והיא עסוקה מאוד בהוראת הזום, ואני לא נפגש עם חברותי, הטלפון או הווטסאפ מתמוססים. הייתי אמור להיות באביב בגרמניה, מלגת כֵּף, וערב שירה לכבודי בברלין, וחברים שחיכו לי, קרובים מחברי כאן. אבל זה כלום. אבק.

לכאורה, רק מעט השתנה בחיים שלי. בלאו הכי יצאתי מעט מאוד מהבית, והקדשתי משך שנים את הזמן הפנוי לכתיבה ולעריכת 'מטעם', או לחברויות קרובות מאוד, לא בפאבים ומקומות תל אביביים. אבל אני כמעט לא כותב.

החיים בבית מלאי שקט, אני מוקף ספרים שדחיתי תמיד את קריאתם, עובר מספר לספר בקוצר רוח, מהיסטוריה לספרות יפה לארכיאולוגיה לגמרא, מוקף מוזיקה קלאסית, ושקט מסביב, הכל מוכן היה לכתיבה.

יצחק לאור

יצחק לאור

התחלתי בסתיו רומן חדש, וגמרתי מחזורי שירים, ואז באה הקורונה. עכשיו, יכולתי להתלונן על משהו פרטי מאוד, 'פריצת דיסק', שלא הניחה לי חודשיים, כי לא נסעתי לפיזיותרפיה, ואין בריכה. שנים שאני שוחה, ועכשיו אין בריכה. אין השקט שמתחת למים, ובעיקר אין הסיפוק ביציאה אחרי 60 בריכות, כל יום, כמעט כל יום, משהו נשבר בי.

אסביר: אני בקבוצת סיכון גבוהה. המון שנים אני לוקח כל בוקר את התרופות שלי, ומשום שהן מלוות אותי עשרות שנים, אף פעם לא הרגשתי זקן בגללן והודות לעוד כמה דברים.

בסתיו האחרון הסברתי לחברה קרובה, שאני מוכרח למצוא רגיסטר חדש של קשיש, ולא הולך לי. משהו בי סירב לקבל את דין השנתון, או איפשר לי, לאושרי, לא לקבלו. והנה, הפחד לחלות, למות בייסורים, מצמית אותי. אפילו בדלקת הריאות האחרונה, שנמשכה על פני אוקטובר ונובמבר, לא הסכמתי ללכת למיון. מפחיד שם. מתים שם. עד כאן המגפה ואני, והפחד.

לכתוב ספרות על המגפה? יכול להיות שהמגפה תעשה לשירה הצעירה מה שעשתה לה 'המחאה החברתית'. יצוצו אנתולוגיות של 'משוררי מגפה' והתקשורת תריץ אותם לסיבוב. אבל זה לא מעניין. אתה שואל אותי מה כותב אדם שאפוקליפסה אחת בשיאה סביבו (אין לי מושג איפה העקומה אצלנו, אני מתנזר מחדשות. הנה הניתוק הכי מוקפד)? אני לא יודע.

אני צריך זמן. להבין. אני לא מבין גם את האפוקליפסה הבאה, של הצעירים, שאין להם רכוש או עבודה, והיא תכאב מאוד, ושום מערכת בריאות לא תעזור (וכשיהיו בעיות דיור שוב יתנפלו על החרדים, כי האנטישמיות עוזרת למקד איזה זעם).

איך אפשר לכתוב על כל זה? אולי אפשר. לי אין סבלנות למי שמנסים לערוך כבר מחקרים, כנסים. לא רק האקדמיה. זו מעצם הגדרתה מפטפטת בלי קשר לממשי, ואולי זה רק שאין לי כרגע כלים. מאז התגייסתי, חיי עברו עלי שזורים במלחמות ומבצעים, גם כשברחתי מכאן, ומשך 50 שנה הייתי נאמן לצד מסוים במלחמות הללו, ידעתי איפה "הרוע", וכל מה שעשיתי בספרות, פוליטית או לא פוליטית, הושפע מעמדת המיעוט הזאת שלי.

עכשיו אין אויב אלא הטבע (ואולי משום כך מעניינת אותי המגפה במקומות שהיא פוגעת בחלשים, סוג של פוליטיקה, בבתי האבות, ברבעים המוסלמיים של לונדון, בקרב המיעוט השחור בארה"ב). ובחלל הזה של יקום עוין, מתפוררת הדמוקרטיה ונגנבת בידי מנוולים, אלא שמול היקום המתנכל, אני לא יודע עדיין מה לומר, זולת התודה העמוקה לבת הזוג שלי, חודשיים אנחנו כל הזמן יחד, וטוב לנו, מאוד, וזולת הגעגוע הנוקב לבן שלי.

אני לא אוכל לשוב ולהיות מה שהייתי קודם, עמוק השינוי שעברתי: אני יודע שאני זקן, גם אם מצבי הפיזי מצוין, בינתיים. לכן אני נהנה לגדל זקן שיבה, ואף שההליכות המהירות של קילומטרים בלילות הן תחליף לשחייה, אין לי מושג מה יהיה עלי.

כשאלינה תחזור ללמד, נצטרך ללמוד לחיות בדירה אחת כדרך שחיה חברה שלי במדריד, ששרדה את המחלה, יחד עם בת הזוג שלה. אני יודע שלא אצא מהבית עוד חודשים. פעם אמרו "אחרי החגים", אבל מוטב "אחרי החיסון".

(וגם אם כל זה היה חלום נורא, הרי עבר אותי החלום הזה).

אני מצרף את השיר "נוח לי", שהתפרסם ב-28 באפריל ב"הארץ". זה מה שאני עושה:

עַכְשָׁו, תֵּשֵׁב לִכְתֹּב שִׁירָה
קָרָה, רְחוֹקָה מִן הַגּוּף
הַלּוֹהֵט, גַּם אֶת הַסְּטָטוֹסְקוֹפּ
הֲלֹא קָרָאתָ, אוֹ תִּקְרָא
הִמְצִיאוּ כְּדֵי לְהַרְחִיקוֹ מִן הַגּוּף
הַמַּקְשִׁיב וּמְחַטֵּט, יַהֲלֹם הַלֵּב
כְּפַטִּישׁ בְּתוֹךְ צְדָפָה דַּקָּה (גַּם אֶת
הָאוּלְטְרָה סָאוּנְד — לְצֹרֶךְ הַרְחָקָה)
שֵׁב לִכְתֹּב שִׁירָה, בְּלִי נֵר לְהָאִיר
אֶת הָרֶחֶם, יִדְעַךְ נֵרָהּ
בְּאִישׁוֹן חֹשֶׁךְ
גָּם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלּוּ, לִפְנֵי יוֹם הַהֻלֶּדֶת
שֶׁלִּי, רַק שֶׁלִּי, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁאֵין לִבִּי
לְשִׁירָה כָּזֹאת, אֲנִי חוֹשֵׁב לִי מַחְשְׁבוֹת
חֹם עַל אִמִּי, גּוּפָהּ כְּבָר שֶׁלֶד קַר
רָחוֹק, אֵין הוּא גּוּפָהּ, אֶלָּא בְּתוֹךְ
גּוּפִי, גַּם עֵת הִיא מְבָרֶכֶת וְעֵינֶיהָ
מְכֻסּוֹת, וַאֲנִי יוֹדֵעַ: אֵין מְבָרְכִין
עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ
שָׁנִים הִתְעַקַּשְׁתִּי לְהַאֲמִין אֵיךְ יוֹם
אֶחָד אֶפְגֹּשׁ אוֹתָהּ, וְלֹא אִכְפַּת הָיָה
לִי שֶׁאֵין קוֹרְאִים בִּשְׁבִיל הָאֱמוּנָה
הַזֹּאת. כְּתֹב, אוֹמְרִים לִי, הַנָּח לַקּוֹרְאִים
בָּהוֹוֶה, גִּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ, וְאִמְּךָ
אַף הִיא מְדוּרָה שֶׁתִּכְבֶּה, וּבְכָל זֹאת
אֲנִי בּוֹעֵט בְּרַחֲמָהּ, מַכְאִיב לָהּ, וְהִיא
מַפְצִירָה, שֶׁאָבוֹא, בּוֹא, הִיא קוֹרֵאת
לִי, בּוֹא בְּאֵפֶר, בְּדָם וּבְמָרָה, בּוֹא
לָעוֹלָם, אֵין עוֹלָם הַבָּא
וּכְכָל שֶׁהַשָּׁעָה קְרֵבָה, בָּרוּר שֶׁגַּם
דִּינִי נִגְזַר כְּדִין הָאֲחֵרִים וּפַעֲמוֹנִים
לֹא יְצַלְצְלוּ לִי וְשׁוּם תַּרְנְגוֹל לֹא
יִצְרַח עִם הָנֵץ הַחַמָּה כְּבִידֵי
שׁוֹחֵט, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲפִלּוּ אִמִּי
תֹּאבַד לִי, אִם אֵצֵא, חַיַּי יֹאבְדוּ
לִי, לֹא לִי, יֹאבַד יוֹם אִוָּלֵד
בּוֹ, וְאֵין בִּי לֹא פַּחַד וְלֹא אֹמֶץ
"אִם יִרְצֶה לַחְזֹר לֹא יַחְזֹר".
אֶשָּׁאֵר

 

מונולוגים מהקורונהענת בצר, ציירת

לצערי אני צופה גל אמנות קורונה – ציורי מסכות וציורים על מסכות, פסלי אלכוג׳ל, שירי הייקו כביסה ובייגלה ויבוא שוטר עם הילדים. זה הולך להיות מאד מאד משעמם

לכאורה הרבה לא השתנה, גם ככה אני מעבירה ימים ארוכים לבדי בסטודיו, בעבודה, קריאה, צפיה בסדרות (עם גיחות קטנות לבתי קפה) ובכל זאת, הכל השתנה.

אפשר אולי לקרוא לזה אנרגיה, חיצונית או פנימית. אני מודה שכשהתחילו הידיעות על הקורונה בסין לאט לאט ובשקט התחלתי לאגור מצרכים, מילאתי את הבוידעם בבטטות כי שמעתי פעם שבטטות מחזיקות הרבה מאד זמן, וכשנחתו בארץ ״ניצולי״ ספינת הקורונה כבר היה לי ברור שהולך להיות רע ומר.

אני אם לשני בנים ובת יחידה לשני הורים מאד חולים כך שנכנסתי מהר לזון הישרדותי/אחראי קשוח.

ענת בצר

ענת בצר

בשבועות הראשונים לסגר לא ממש יכולתי לעבוד, ליצור. הייתי מעבירה זמן בסטודיו, מנקה, עושה קצת סדר.

הדאגה הכלכלית החלה להתגנב לה אט אט, אז בלי לחכות יותר מידי יזמתי עבור עצמי מכירה מוזלת של סדרת עבודות דרך הפלטפורמות הדיגיטליות, שיחררתי משהו שקשור למחירים, שקשור לאיזו מידתיות שפתאום נדמתה לא רלוונטית וגם ביקשתי קצת לשמח, אולי קצת לגעת במקומות ובאנשים חדשים.

״הבית״, שהוא מושג ממשי ומטאפורי שמאכלס את יצירתי, הפך להיות הטריטוריה היחידה של כולם והאמנות שלי הפכה פתאום בעלת ערך אחר.

בלון הניסוי הזה שהפרחתי היה מאד מוצלח ותוך שעות בודדות כל הציורים שהצעתי למכירה נמכרו. היה לי חשוב מאד לדאוג שהם גם יגיעו במהירות ליעדם. ההתרגשות והשמחה שחוויתי מהקונים בנקודת הזמן המסוימת הזו היו מפתיעים בעוצמתם.

אולי זה יהיה השינוי הקונספטואלי הגדול, המוזיאונים העולמיים הגדולים כולם פתחו את תצוגותיהם באופן מוחלט לציבור, ובחינם. האופן בו המוזיאונים ״באו״ לקהל במקום התנועה הידועה של ה״עליה לרגל״ להיכלות התרבות יביא איתו אולי שינוי.

אין לי ספק שהפלטפורמות הדיגיטליות יהפכו לערוץ מקביל לצריכת אמנות ולא ישמשו רק כמעטפת נפרדת. אולי זו תהיה גם הזדמנות חדשה ליוצרים עצמם.

אז עשיתי קופה קטנה שתעזור לי בחודשים הקרובים אבל בוא לא נתבלבל, התרבות והאמנות הן הילדים הכי מוזנחים בסדר היום הציבורי והכלכלי של מדינת ישראל. אמנים מזה שנים רבות חיים על הקצה, מתפרנסים מהוראה ומעבודות דחק אחרות, יתומים לחלוטין.

השרה הממונה על סדר היום התרבותי שונאת אותנו ובזה לנו ועושה ככל שביכולתה להרע לנו ואנחנו נסמכים על אנשים פרטיים וקרנות ציבוריות קטנות ודלות. בקיצור, עוד לפני הקורונה עולם האמנות חי על פירורים, אנחנו הסוס הזה שלאט לאט מתרגל לחיות ללא מזון. מצד אחד אנחנו כבר רגילים, מצד שני, עוד קצת ואנחנו מתים.

בשבועיים שלושה האחרונים חזרתי לצייר. אני ממשיכה לכאורה מהנקודה בה הפסקתי, אני לא מתעסקת בקורונה באופן ישיר ואין לי מושג אם היא תחלחל בהכרח לתוך עבודתי, זה מוקדם מידי. אמנות טובה תמיד מגיבה באיחור, וככה זה צריך להיות.

לצערי אני צופה גל אמנות קורונה – ציורי מסכות וציורים על מסכות, פסלי אלכוג׳ל, שירי הייקו כביסה ובייגלה ויבוא שוטר עם הילדים, סיפורים ארוטיים קצרים על ״כשהבדידות פגשה את הסופרפארם״ וכמובן מדריכי הישרדות לרווקה המחפשת אהבה ממרחק שני מטר. זה הולך להיות מאד מאד משעמם.

צריכת התרבות שלי מעט השתנתה (אפייה זה תרבות? כמו 99% מהאנושות הפכתי מומחית לשמרים). אני מקשיבה הרבה יותר למוסיקה וקוראת פחות, אני עושה הרבה מאד יוגה ורוקדת עם עצמי שעות ארוכות. הגוף קצת יותר נוכח, קצת יותר חשוב מבזמנים רגילים ולמרות המצב ולמרות הדאגה ולמרות הגעגוע אני צוחקת המון וממסכת את עצמי בשטויות.

השילוב של הקורונה, הסגר, החרדות הכלכליות והתוצאה האיומה של שנת הבחירות האחרונה שהיא ממשלת ״אחדות״, מסואבת, זדונית, איומה ומפחידה, גורמים לי כנראה לחפש את נחמת הצחוק, ובעזרת חברים טובים והרבה אלכוהול אני צוחקת, הרבה צוחקת, לא צחוק של שמחה כי אם צחוק של היסטריה, צחוק של בעתה.

 

מונולוגים מהקורונהחנוך פיבן, מאייר

די מהר הבנתי הוא שזה לא זמן לאגו. החשיפה של כוכבים בנעלי בית, מבטלת במקצת את היררכיות ומדגישה את הפגיעות של כולנו. נדמה לי שהאמנות הרלבנטית היום תהיה זו שמצליחה לגעת רגשית ולשבור מחיצות

אני חי בדרך כלל בשני מקומות. הסטודיו שלי ביפו ואישתי בברצלונה. ואני תמיד בדילוגים. סגירת הגבולות תפסה אותי בשבוע מנוחה בספרד שממנו כבר לא חזרתי לארץ.

כמו הרבה אחרים חטפתי ביטולים גם בפעילות החינוכית שלי בעולם וגם מגזין התעופה של יונייטד איירליינס עמו אני עובד קבוע הפסיק בינתיים לצאת לאור.

יחסית, אני שורד כי למזלי בגלל ריבוי הנסיעות, כבר היה לי ניסיון בהוראה מרחוק דרך זום ודי מהר נוצרו אפשרויות להתחיל סדנאות בזום.

חנוך פיבן בסגר

חנוך פיבן בסגר

גיליתי, קודם כל, שישנו צורך עמוק "לעשות" משהו. רוב הפגישות בזום הן הרי של אנשים נייחים מול מחשב שמקטרים, והיכולת לגרום לאנשים לקום וליצור ודרך היצירה לחקור לעבד ולשתף את רגשותיהם עוזרת ולו בקטנה לתחושת חוסר השליטה שיש לנו כיום.

הדבר השני שדי מהר הבנתי הוא שזה לא זמן לאגו. החשיפה של – לדוגמה – פול סיימון, שר בשבריריות בחצר ביתו, ושל הרבה כוכבים אחרים בנעלי בית, מבטלת במקצת את היררכיות ומדגישה את הפגיעות של כולנו. בהקשר הזה נדמה לי שהאמנות הרלבנטית היום תהיה זו שמצליחה לגעת רגשית ולשבור מחיצות.

ההתמודדות הכלכלית בעת הזו מצד אמנים מאד מעניינת אותי. כמובן שיש רמות שונות. ישנם אמנים המבוססים יותר כלכלית, או כאלו שלא תלויים ביצירה שלהם לצרכי פרנסה, והם יכולים להתנהל באזורים, איך נקרא להם, אנינים או אידיאלים יותר.

דוגמה: כשניק קייב אומר ״זה עבורי זמן לשתוק״, ברור שהוא יכול להרשות את זה לעצמו, אבל אנחנו יודעים שרובנו תלויים במה שנרוויח בחודש הבא ובעוד חודשיים. ראיתי כבר אמנים (כמו רונה קינן) שהחלו להופיע בהופעות מקוונות מצומצמות ושמחתי על זה. חבל שלא ראינו יותר כאלו. זו, אני מאמין, משוכת אגו שהרבה עוד צריכים לקפוץ מעליה.

אצלי, שחרור מסוים של האגו, התבטא בלהבין שמצד אחד אני חייב איכשהו להרוויח ולפרנס, אבל מצד שני אהיה הכי נגיש ונדיב שאני יכול להרשות לעצמי. אבקש מעט כדי שדברים יקרו ולא אראה בזה פגיעה בהערכתי העצמית.

כמובן שזה גם זמן להתגייס ולכן אפילו לבקש מעט תמורה בתקופה זו יכול להראות רע, אז בסופו של דבר זה עניין של מציאת האיזון הנכון לכל אחד בין נתינה לבין פרנסה. פעילויות שעשיתי בהתנדבות לעמותות שונות בארץ ובעולם איזנו אותי ריגשית, כשעמדתי על כך שיישלמו לי על פעילויות אחרות.

ההתמסרות שלי כעת היא לשני צרכים בסיסיים. האחד: כאמור, פרנסה. השני: דאגה ואהבה לסביבתי הקרובה. למשפחתי, להוריי, אחיי, וגם לחברים הקרובים ולאנשים שעובדים איתי. שתי הפעילויות הללו מביאות הרבה שעות מול המחשב ובשיחות זום. ואיכשהו הפכו לטיפול נפשי מדהים עבורי לתקופה זו.

בכל ערב אני מוזג לעצמי כוסית (המשפחה כבר מתחילה להרים גבה) וביחד עם אשתי ובתי שחזרה הביתה מלימודיה בניו יורק אנחנו מתמסרים יחד לצפייה שטותית ומהנה של עונות של ׳המשרד׳ בגרסה האמריקאית. זו התרבות שאני צורך עכשיו. לדעתי זה לא זמן למוזות גדולות. לפחות לא אצלי. יש לי ספר שעלי למסור בעוד חודשיים וברור לי שהוא לא יהיה מוכן ושתהיה דחיה.

אבל אני כן חושב שמפגשי הזום ישנו את הצורה שבה נלמד ונתקשר בעתיד. השבוע הספקתי לבקר בדרום אפריקה, בארגנטינה, ובמלא ערים בארה"ב. והחיסכון העצום במשאבים ובאנרגיה שמפגשי הזום מאפשרים (גם אם החוויה שהם מעניקים היא מוגבלת) ישפיעו על העתיד.

לסיום, מחשבה פילוסופית, שלא ייצא שאני רק חושב על פרנסה: אני רואה לאורך השנים את תהליך היצירה ואת היכולת לחיות בתנאי אי וודאות של השתנות מתמדת כשני תהליכים שזורים זה בזה ולכן אני מנסה להסתכל גם על הדרמה הזו כעוד אתגר יצירתי. הרי ניסיון חיים מול תסכולי היצירה – שהוא כבר די רחב בשלב הזה של החיים – מלמדים אותך כמה טריקים. אז זה קצת מקטין את הדבר הענק הזה שאנחנו עומדים עכשיו מולו לממדים שלי לפחות קל יותר להתמודד איתם.

לפחות כך אני אוהב לחשוב בתשע בערב עם הכוסית ביד.