כאשר הסופר הבריטי אלן פנטון סיפר למכר שלו כי שני אחיו הגדולים השתתפו במלחמת העולם השנייה, הוא נתקל בתגובה מופתעת. אחרי מה שפנטון מגדיר כ"שתיקה מובכת", שותפו לארוחת הצהריים אמר: "לא חשבתי שיהודים לחמו במלחמה". כפי שפנטון כתב לאחר מכן, "המילים ההן היו כמו אגרוף לבטן".
אחיו התאומים, בזיל וג'רלד פלנסטיין (השם של המשפחה דאז), התנדבו לחיל האוויר המלכותי בתור חברי צוות אוויר עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939.
אביהם המבועת ניסה לשכנע אותם שלא לעשות זאת, ולבחור באפשרות שנראתה לו פחות מסוכנת, כמו הצטרפות לחיל הרגלים. אך הנערים היהודים היו עקשנים ונחושים להשתתף בלחימה, כדי להביס את הנאצים מוקדם ככל הניתן.
שניהם לא שרדו את המלחמה. ג'רלד – שתפקידו היה לשכב במפציצי ההליפקס ולכוון את הטייס עד שהפצצות שוחררו – מת בפשיטה מעל גרמניה במרץ 1943. פחות משנתיים לאחר מכן, בזיל מת בסיור מעל בורמה, שהייתה תחת כיבוש יפני.
"הם לחמו לטובת מטרה שהם האמינו בה בלהט. והם מתו בשבילה. אני מאוד גאה בהם", אומר פנטון, שנולד שבע שנים לאחר מותו של בזיל.
סיפורי התאומים הם בין אלו שאסף מוזיאון חיל האוויר של לונדון כחלק מפרויקט "הגיבורים החבויים" (Hidden Heroes) היהודיים שלו. לקראת ציון 80 שנים בקיץ לקרב על בריטניה, שבו חיל האוויר הבריטי הצליח להדוף את הנאצים, הפרויקט מאגד עדויות על פעילות אנשי צבא יהודים בחיל במלחמה.
המוזיאון מבקש מוותיקי RAF יהודים ששרדו, יחד עם משפחותיהם וחבריהם, להגיש את הסיפורים שלהם כך שהם יוכלו להיות מתועדים ומוצגים ברשת. יותר מ-50 סיפורים כבר התקבלו. המוזיאון גם מתכוון להשתמש בסיפורים – חלקם נלקחו מהארכיונים של ה-RAF – בקטעי וידיאו ובתצוגות בגלריות של המוזיאון.
אתר הסיפורים הדיגיטלי, המציג את אנשי חיל האוויר לשעבר ומשפחותיהם, עלה לרשת ותכנית של שיחות בקהילה מתוכננת להתרחש ב-3 השנים הקרובות. הפרויקט ממומן על ידי קבוצת הכדורגל צ'לסי והבעלים שלה, רומן אברמוביץ', כחלק מיזמת "אמרו לא לאנטישמיות", שהשיק המועדון בינואר 2018.
תפקידים משמעותיים
אחר מהסיפורים שכבר הוגשו למוזיאון הוא הסיפור של מיכאל (מייקל) ויצמן, בנו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן. ויצמן הצעיר, שהיה מדען כמו אביו, היה גם טייס ב-RAF ועבד ביחידת פיתוח של פיקוד החופים. תפקידו היה לפתח טכנולוגיות וטקטיקות חדשות למטוסי פיקוד על החופים בקרב על האוקיינוס האטלנטי.
מייקל, שהטיס מפציצי וייטלי, נהרג בגיל 25, בפברואר 1942, כשמטוס בו היה נתקל בתקלה במנוע ונחת במפרץ ביסקאיה. גופתו לא נמצאה אך הוא זכה לכבוד אחרון, יחד עם 5 נוסעים נוספים במטוס, באנדרטת ראנימד של החיל הבריטי.
למרות שסיפורם לא סופר ברובו, התפקיד של היהודים בחיל האוויר הבריטי היה משמעותי. המוזיאון חישב כי כ-20 אלף יהודים – 6% מאוכלוסיית היהודים בבריטניה אז – שירתו בחיל במהלך המלחמה. מתוכם, 900 איבדו את חייהם.
למרות שסיפורם לא סופר, התפקיד של היהודים בחיל האוויר הבריטי היה משמעותי. המוזיאון חישב כי כ-20 אלף יהודים – 6% מאוכלוסיית היהודים בבריטניה אז – שירתו בחיל במהלך המלחמה. מתוכם, 900 נהרגו
יתרה מכך, היחס של יהודים שהשתתפו בקרב על בריטניה היה ככל הנראה כפול משיעור האוכלוסייה שלהם באוכלוסיית בריטניה, שעמד על 0.5%.
"היהודים לא היו רק קרבנות פסיביים של המלחמה. יהודים נלחמו – וניתן לראות זאת הכי בבירור בפעולות של הגברים והנשים ממוצא יהודי עבור החיל", כתב ההיסטוריון של הפרויקט, הסופר ג'ושוע לווין, החודש במגזין איגוד ה-RAF.
הסיפורים שחושף לווין – שדודו, סם לווין, התנדב והפך לטייס – מדגישים כי יהודים רבים היו שותפים לרצון של האחים פלנסטיין להילחם בגרמנים.
"אדוני, אני יהודי, והמלחמה שלי עם האויב החלה הרבה לפני ספטמבר 1939", אמר ברנרד קרוגר, לקצין ששאל אותו מדוע הוא מתנדב למשימה המסוכנת של ניווט מפציצים. יהודים רבים הרגישו שגרמניה הייתה במלחמה איתם כבר שנים.
סם ודוריס מיארה, למשל, נטשו את ביתם בקרדיף ואת עסק הבגדים שלהם לאחר ליל הבדולח כדי להצטרף לחיל. דוריס הגיעה לדרגת קורפורל (רב-טוראי) בחיל העזר האווירי לנשים. מפציץ הוולינגטון של סם, עם זאת, לא חזר מפשיטה מול הנמל הלובי של דרנה במהלך מערכה במזרח התיכון ב-1941.
"אדוני, אני יהודי, והמלחמה שלי עם האויב החלה הרבה לפני 1939", אמר ברנרד קרוגר, לקצין ששאל אותו מדוע הוא מתנדב למשימה המסוכנת של ניווט מפציצים. יהודים רבים הרגישו שגרמניה הייתה במלחמה איתם שנים
לא רק יהודים בריטים
וויליאם נלסון, יהודי קנדי צעיר, הצטרף אפילו לפני הזוג מיארה, כשהתנדב לחיל שנתיים לפני פרוץ המלחמה. כשהמלחמה הבלתי נמנעת התחילה, הוא כתב להוריו: "אני מודה לאל שאצליח להשמיד את המשטר שרודף את היהודים".
נלסון היה, במילותיו המפורסמות של ווינסטון צ'רצ'יל, אחד מ"הקומץ" – טייסי הקרב שנלחמו כדי לשמור על עליונות אווירית בדרום אנגליה בקיץ של 1940 – להם "ההמונים" חייבים הרבה בנקודה בה בריטניה הייתה נתונה בסכנה מרבית.
כמו סם מיארה, גם הוא שילם בחייו, כשמטוסו הופל יום לאחר שהקרב על בריטניה הסתיים באופן רשמי באוקטובר 1940.
נלסון, שקיבל את אות צלב התעופה המצוינת, המסמל את העובדה שלא רק בריטים עזרו לתסכל את "מבצע ארי הים", שם הגרמני לפלישה לבריטניה. בסך הכל, טייסים וצוות אוויר מ-16 מדינות, בהן פולין, ניו זילנד, קנדה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, בלגיה, דרום אפריקה וצרפת, השתתפו במה שהיה מאמץ בינלאומי.
אלן ווקסמן, שהוריו הפולנים חיו בגרמניה בזמן ליל הבדולח, היה אחד מאלפי יהודים שהוצלו על ידי הקינדר-טרסנפורט והובאו לבריטניה לפני פרוץ המלחמה. הנער היה "נחוש באופן יוצא דופן" להצטרף לחיל, כפי שנזכר בנו בראיון וידיאו.
תעודת השירות שלו מחייל ההכשרה האווירית, אליו הצטרף ב-1942, תיארה אותו בתור "נתין פולני אך נחוש מאוד להצטרף ל-RAF" וציינה כי הוא "הראה כישרון יוצא דופן ואמור להיות טייס טוב".
כפי שבנו אומר, ווקסמן גם הראה מידה רבה של "חוצפה" יהודית. כדי להצטרף לחיל, הוא היה צריך היתר משגרירות פולין בלונדון. ווקסמן הגיע לבירה מצפון אנגליה עם כסף לנסיעה בכיוון אחד בלבד. הוא עזב את השגרירות הפולנית עם האישור אותו דרש – והכסף לנסיעה חזרה ליורקשייר.
מנה גדולה של "חוצפה"
חוצפה יהודית דומה הוצגה על ידי גיאורג היין, פליט נוסף מגרמניה הנאצית, כפי שנזכר לווין בשחזור הסיפור שלו. היין הגיע לבריטניה ב-1934 ולאחר מספר שנים של לימודים ותקופה בבית הספר של לונדון לכלכלה, הוא פיתח מבטא בריטי.
"לא היו יכולים להבדיל בינו לבין נער אנגלי, ההבדל היחיד היה בשם", אמר לווין. אך היתקלויות עם החוק בסוף שנות ה-1930 הובילו את היין לכלא. עם שחרורו, זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, נאמר לו להירשם במשטרה כ"זר אויב". "זרים אויבים" היו אזרחי מדינות איתן בריטניה הייתה במלחמה, שהתגוררו בשטחה.
היין, לעומת זאת, לא התכוון לעשות זאת. במקום זאת, הוא ביקר בבית הקברות המקומי, שם נקבר חברו לבית הספר, פיטר סטיבנס. לאחר שווידא את תאריך הלידה של סטיבנס, הוא הגיע למשרדי הממשלה, הציג את עצמו בתור הנער המת, וקיבל תעודת לידה שלו. עם המסמך החיוני בידיו, היין הגיע ל-RAF והצטרף לחייל האוויר בתור פיטר סטיבנס. לאחר שרשם ביצועים "טובים בצורה יוצאת דופן", במילותיו של לווין, סטיבנס עבר מתפקיד נווט לתפקיד טייס.
גיאורג היין ביקר בבית הקברות המקומי, שם נקבר חברו לבית הספר, פיטר סטיבנס. לאחר שווידא את תאריך הלידה של סטיבנס, הוא הגיע למשרדי הממשלה, הציג את עצמו בתור הנער המת, והצטרף לחייל האוויר בתור פיטר
אך המשטרה הבריטית הייתה בעקבותיו והייתה קרובה ללכוד אותו. לפני שהצליחה בכך, בספטמבר 1941, סטיבנס הופל מעל הולנד ונלכד על ידי הגרמנים.
לאחר מכן הוא ניסה לברוח מספר פעמים, באחד המקרים התחמק מהמשטרה הצבאית של גרמניה על ידי קפיצה מרכבת נוסעת. בפעם אחרת, הוא נקט בצעד חצוף והתקלח עם הסוהרים כחלק מניסיון לצאת מהכלא יחד איתם.
הוא גם סייע ל"בריחת סוס העץ" המפורסמת, שבה שלושה אסירי מלחמה ברחו מסטלאג לופט III ב-1943. במהלך כל הזמן הזה, הגרמנים לא גילו מעולם שפיטר סטיבנס היה למעשה פליט יהודי בשם גיאורג היין.
אחרי המלחמה, כשהוא חזר לבריטניה, ההונאה של סטיבנס לא הובילה לעונש כלשהו, וההעזה והגבורה שלו זכו לכבוד הראוי להם. החיל העניק לו את עיטור הצלב הצבאי, קידם אותו למפקד יחידה, ואפשר לו לשמור על זהותו החדשה.
סכנה כפולה בשבי
הסיכון של יהודים שהצטרפו לחיל היה גבוה במיוחד. אם הם הופלו בשטח אויב ושרדו, גורל לא בטוח חיכה להם אם התגלה שהם יהודים. חלק מהם בחרו להסיר את דסקית הזיהוי שלהם, שהציגה את הדת שלהם, לפני שהמריאו מבריטניה.
אחרים, עם זאת, סירבו לכך. אלפרד הוברמן, שהשתתף ב-38 פעולות, עדיין חי בגיל 97. "נולדתי יהודי ואמות יהודי", הוא אמר על ההחלטה שלו שלא להסיר את הדסקית. הוא מתבטא בישירות בנוגע לסיבה בגללה הצטרף לחיל: "זה היה הרואי להיות בחיל האוויר, ורציתי להתנקם בגרמנים. רציתי להחזיר להם".
כמובן, אלו שהיו בעלי תפקידים חיוניים על הקרקע שיחקו תפקיד גם בקרב על בריטניה. אשת חיל העזר האווירי לנשים, ג'ואן מאיירס בת ה-21 הוצבה בבסיס ביגין היל בקנט – שדה התעופה העמוס ביותר במהלך הקרב – בקיץ של 1940.
בעבודתה מחדר הפיקוד, התפקיד שלה היה להשתמש במידע מתחנות הרדאר כדי למקם על גבי מפה את מטוסי האויב. כך מטוסי קרב היו יכולים להישלח בהתאם במסלול מסוים, כדי להיתקל עם המטוסים הגרמנים.
בעבודתה מחדר הפיקוד, התפקיד של ג'ואן היה להשתמש במידע מתחנות הרדאר כדי למקם על גבי מפה את מטוסי האויב. כך מטוסי קרב היו יכולים להישלח בהתאם במסלול מסוים, כדי להיתקל עם המטוסים הגרמנים
כפי שאומר לווין, "המפות התבררו ככל כך מדויקות, עד שגרמניה חשבה כי לבריטים יש הרבה יותר מטוסים ממה שהיו להם, משום שהיה נראה שהם נתקלים במטוס קרב בכל מקום אליו הגיעו".
גם אלו שעבדו בביגין היל – "הקשר החזק ביותר שלי", כפי שכינה אותו צ'רצ'יל – לא היו מוגנים מכל סכנה. הוא הופץ בכבדות על ידי הלופטוואפה, כאשר באחת הפשיטות בסוף אוגוסט 1940 נהרגו 40 מאנשי הבסיס. מאיירס, לעומת זאת, שרדה, וחיה עד 2011. עם זאת, כפי שלווין כותב על תכנית "הגיבורים החבויים", "נהיה בקרוב בנקודה שבה לא יהיה אף אחד שיכול להיזכר באירועים האלו".
"זיכרון חי הופך מהר להיסטוריה, וחיוני שנזכור את סיפורי היהודים והיהודיות שעזרו לשמור על החופש של מי שהגיע אחריהם. הם נאבקו – העדות נמצאת כאן. אנו חייבים להם הרבה. ואי אפשר לתאר כמה זה פרויקט חשוב", כתב לווין.
לשיתוף הסיפור, הורידו את אפליקציית RAF Stories או צרו קשר ב-rafstories@rafmuseum.org או +44 1902 376 237
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם