זר לא תמיד יבין זאת. יש את מחסום השפה, ובאופן כללי משהו לא מסתדר, כאילו שכלב החל לדבר או ג'ירפה סיפקה שירותי נוטריון. אבל זה נכון: בניגוד לתדמיתה ישראל הפיקה אוצר של מוזיקת רוק, נדירה באיכותה ועוצמתה. לא ביחס לאוכלוסיה, אלא בכל קנה מידה.

יש נחמה בציון דברים כאלה במיוחד בתקופות חשוכות.

אני מלמד סניגוריה על הרוק הישראלי לא כמומחה למוזיקה (אם יש באמת דבר כזה) אלא כאוהד של הז'אנר שהסתובב הרבה בעולם, חיפש אותו תמיד, ומבין כמה וכמה שפות. קאנון בועט שכזה באמת לא שומעים בהרבה מקומות.

אני מסנגר על הרוק הישראלי לא כמומחה למוזיקה (אם יש דבר כזה) אלא כאוהד הז'אנר, שהסתובב הרבה בעולם, חיפש אותו בכל מקום, ומבין כמה שפות. קאנון בועט שכזה באמת לא שומעים בהרבה מקומות

זה הז'אנר שלי באופן כללי, והדעיכה הגלובלית שלו (לטובת שילוב מוזר של נוסטלגיה שבטית לימי הביניים ומוזיקת אלגוריתמים חסרת כל נשמה) היא חלק מחשיכה שהוזכרה לעיל. אני מסיק שבעשורים האחרונים (עד 2000 בערך) היה תור הזהב לסוג הזה של מוזיקה, כמו שהיה למוזיקה קאמרית לפני מאות שנים, והוא די נעלם. אבל בישראל, בין כל הרעש והיללות, אפשר עדיין למצוא כמה שרידים, ואפילו חידושים.

הדיון הזה רגיש, כי בני אדם קנאים לתרבותם. יש הבדלים בין מדינות שאפשר להוכיח, כמו איכות ההי-טק המקומי: ניתן לספור סטארט-אפים, אקזיטים, השקעות ופטנטים. השוואות לא אמפיריות הן יותר מעורפלות. האם הקאנון ב-D מז'ור של יוהאן פכלבל הוא יצירה טובה מהפתיח של "נינג'ה ישראל"? אפשר לטעון זאת, אבל זו רק דעה.

למרות שקביעתי ביחס לרוק הישראלי קשה להוכחה, זה לא אמור לגמרי להפתיע, שכן לישראל יש לפחות שלושה מאפיינים התומכים בתוצאה הזו:

• ליהודים יש מורשת מוזיקלית עם שורשים במסורת הדתית, שהביאה להשפעה לא פרופורציונאלית הן במוזיקה הקלאסית (שהיא ברורה) והן במוזיקה פופולרית בעולם המדבר אנגלית (בוב דילן, סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן, לו ריד, ניל דיימונד, איימי וויינהאוס, רנדי ניומן ואפילו ג'ק בלאק ולני קרביץ).
• התרבות כאן היא תערובת של תרבויות, מכיוון שהתנועה הציונית משכה הנה אנשים מכל קצוות תבל, המולידה הפרייה הדדית מחשמלת.
• מוזיקה בועטת באה ממועקה, מחסור, קונפליקטים וצרות. כאלה לא חסרו פה לאורך השנים.

גיליתי את זה לאט לאט, בתקופה שגדלתי בחו"ל. הייתי מקשיב חרש ל"תרקוד" ו"רכבת לילה לקהיר" ו"שיר דרך", ונדהם למשמע אוזני. זה הרי טוב בהרבה מ-REO SPEEDWAGON, וגם מג'ון מלנקמפ, שהיה לא רע בכלל. פה ושם זה נוגע באיכות של הענקים ממש. כשהיו עוד חנויות תקליטים והייתי מגיע לביקור, הייתי מבקש את עשרת האלבומים החדשים הטובים ביותר לפי שיקול דעתו של איש המכירות, משלם בשמחה וללא שאלות. לעיתים נדירות התאכזבתי.

זה הזמן להיזכר בכל זאת (מחווה לשונית לאבנר גדסי מהשיר המופלא "נפרדנו כך"), משני טעמים:

ראשית, התקופה אכן חשוכה. ישראל מנוהלת על ידי מאפיה קריפטו-פשיסטית, אשר מול אופוזיציה (לשעבר) חובבנית ורופסת – עומדת להסתכן באסון עם סיפוח חלקים מהגדה המערבית. כיוון שאני מבקר פומבית את הטמטום והרוע שעל השולחן, חזקה עלי גם להזכיר שאחדים מרגליו עשויים זהב טהור. חלק גדול מהשירים שאזכיר הם סוג של שירי תמימות, מתקופה יותר צנועה ופחות דפוקה. אולי מוזיקה תוכל להחזיר עטרה ליושנה.

כיוון שאני מבקר פומבית את הטמטום והרוע שעל השולחן, חזקה עלי גם להזכיר שרגליו זהב טהור. חלק גדול מהשירים שאזכיר הם סוג של שירי תמימות, מתקופה יותר צנועה ופחות דפוקה. אולי מוזיקה תחזיר עטרה ליושנה

שנית, משבר הקורונה פגע באמנים, מכיוון שהופעות חיות (שהפכו עבור רבים למקור ההכנסה העיקרי בגלל הירידה הגלובלית במכירות) אינן אפשריות כרגע. הענף נמצא בתקופת מעבר, יש צורך בפתרונות יצירתיים, וכדי שישרוד חשוב יותר מתמיד להבין כמה יש לו להציע.

כל אחד יכול ליצור רשימה (שובר את הלב כמה חסר פה, ממאיר בנאי ודויד ברוזה עד עמיר לב וה"מכשפות"). שלי מוטה לכיוון של שירים שלאורך השנים השמעתי ותירגמתי ללא-ישראלים. לא פשוט הדבר, ולא קלה היא הדרך, אבל חלקם ממש הבינו. מיעוטם מזמזם את "כמה טוב שבאת הביתה" עד היום.

אריק איינשטיין ושלום חנוך: "למה לי לקחת ללב"

אלה הם המאסטרים, שאלבומם "שבלול" משנת 1970 היה זה שסימן את המהפכה.

תמוז: ככה את רצית אותי

לא נחמד. חנוך הצטרף לאריאל זילבר ושות' והעלו את הווליום

רמי פורטיס: תלוי על הצלב

אבי הפאנק הישראלי שהבליח עם האלבום "פלונטר" ב-1978 העלה את זה עוד – בעצם העיף את זה לחלל. ספק אם הוא שפוי לחלוטין (שימו לב לקטע האינסטרומנטלי הביזארי ב-2:25) אבל הוא הבועט האולטימטיבי, עם או בלי ברי סחרוף האגדי.

חוה אלברשטיין: כמו צמח בר

היו הרבה ביצועים לשיר הזה, וגם סי היימן עשתה את זה נהדר. אבל אי אפשר בלי להצדיע לאלברשטיין – שגם כותבת שירים וגם, כמו במקרה זה, שרה שירי משוררים. מומלץ גם להקשיב היטב ל"תרגיל בהתבוננות", הדואט הנעלה עם שלומי שבן. מי היא שם? דמות אם? האישה המבוגרת יותר? השד יודע.

שלמה ארצי: שינויי מזג האויר

לארצי, שפרץ בראשית שנות השבעים, יש יכולת מלודית שמתחרה בטובים שקמו לאנושות. לאן שתזרוק אבן בחצרו, תפגע בשיר מצויין, בין אם מדובר בביקורת פוליטית ("ארץ חדשה"), נעימות ("מקום") או שירים גרוביים שהוא עדיין מספק בגיל 70 ("קצפת").

דני ליטני: לפתח הר געש

הקול העוצמתי של ליטני מניע את השיר הזה, שמתחיל במין אנלוגיה פטריוטית לכפריים שמתעקשים לחיות למרגלות הר געש, ואז הופכת באחת לשיר שלום מהמם.

משינה: מדברים עלייך

משינה עדיין בסביבה והניבו גוף מדהים של יצירה. השיר המטריף הזה מהאלבום השני בסוף שנות השמונים הוא רק אחד מאינספור הלהיטים שלהם.

החברים של נטאשה: אם כבר לבד.

נטאשה הייתה התשובה העגמומית משהו למשינה. השיר הזה עוסק בבדידות, ובכל זאת משקף צורה של ביחד כאשר הקול עובר ממיכה שיטרית לארקדי דוכין ב-3:18. ואי אפשר בלי להזכיר את "שם" היפהפה (איפה עוד היו כותבים "היטלר מת, סטאלין מת, ועוד כמה ששכחתי את שמם / ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"?)

מיכה שטרית: מסמרים ונוצות

אה, אבל כשנטשה התפרקה ושיטרית עבר לקריירת סולו -התגלה שהוא פשוט מלך. שימו לב לקטעים האינסטרומנטליים ב-3:00 ו-4:25. ושמעו גם את "אל ניניו" (ש"יבוא ויסגור את מה שפתוח, חד וברור, בלי שום ויכוח") ו"שיר לכת" (על "מלאך קטן של אמא" ששר על "התקוות, התהילה וחוסר המנוח").

יזהר אשדות: הבלדה על …

אשדות, חבר מפתח בתיסלם משנות השמונים, לא מסוגל לעשות דבר שאינו מצוין, ועם זאת זו הבחירה שלי, אולי מכיוון שהיא מזכירה לי את הקלאסיקה הצרפתית "Aux sombres heros de l'amer" מאת Noir Desir.

אהוד בנאי: בוא הביתה

זה לא אותו דבר מאז שהוא פנה לדת, אבל הגאון למשפחת בנאי המהוללת אחראי לכמה מהדברים היותר טובים שיצר עולם המוזיקה מאז שנות ה-80.

אסף אמדורסקי: רבים הימים

רוק חצי אובדני מגניב ברצינות משנות התשעים, עוד לפני שהפך ל"זקן" הנרגן מ"הכוכב הבא" שמתעקש על מצויינות ולא מתרשם מסלסולים.

כנסיית השכל: אני מאמין

מוזיקה אלוהית וסימפונית עם השפעה ערבית (כן, כן, לא "מזרחית" – קראו לילד בשמו).

יהודה פוליקר: הצל שלי והאני

מה עוד אפשר להגיד על פוליקר הטוב, שזימר בשנות השמונים בלהקת הרוק בנזין, ואז חקר את שורשיו היוונים, ואז הפך לרוק כבד שלא ברא השטן, ואז שילב את הכל יחד למשהו שבמובהק הוא רק שלו. ואם אתם רוצים להעיף את הראש בקטע אינטרומנטלי, קפצי ל-3:55 בשיר "סאליק" מהאלבום המופלא "הילד שבך".

ברי סחרוף: מונסון

הקטע המהפנט הזה של סחרוף היחיד בדורו יצא בשיא האינתיפאדה השנייה. המוזיקה שלו עוצמתית, חשוכה, מלודית ומודרנית. וכמעט כל מה שהוא עושה מעורר באותה מידה את הניצוץ האלמותי הקבור בתוכנו, אם רק נדע להקשיב. אצל סחרוף גם "זמן של מספרים" הוא מקור להשראה.

יהודית תמיר: רומיאו

זה היה הלהיט היחיד של תמיר, שיר אהבה עצוב, אבל הוא ייזכר.

אביר חלומותיי שבא מאגדה אחרת / אולי אהבנו בתמימות יותר מדי שירים . חשבנו שנמות ממה שהם אומרים

ג'ירפות: קשה לי

תזזיים ומגניבים, הלהקה הזו בראשות גלעד כהנא היא חלק מהאוונגרד הקטן שעוד מציל איכשהו את הכבוד הכמעט אבוד של המאה ה-21.

אריק איינשטיין ושלום חנוך: כל אחד רוצה

המאסטרים התאחדו בשנת 1999, ו-30 שנה אחרי השיר הזה נשמע שובב וציני.

כל אחד רוצה להיות זמר, להיות זמר, להיות זמר / אם לא זמר אז שחקן / אם לא שחקן אז ליצן / אם לא ליצן, מבקר / כל אחד רוצה להיות מנכ"ל, להיות מזכ"ל, להיות מפכ"ל / כל אחד רוצה להיות משהו, מישהו

עד שחנוך מסיים את זה אחרת לחלוטין:

כל אחד רוצה שלום עכשיו, שלום עכשיו, שלום עכשיו / אם לא עכשיו, אז מחר? / אם לא מחר, אז מתי? / כשיהיה כבר מאוחר?

*   *   *

אם הגעתם עד הלום, מגיע לכם הדרן. והגיע הזמן להקל על המשימה עם שיר באנגלית. את I Trusted You של הבלקן ביט בוקס באמת אפשר להציג לזר, והוא גם בהחלט יבין זאת. בשוך הקורונה אני מציע לכל אחד ללכת להופעה של המשוגעים האלה, ולגרור אתכם תייר. אולי תתקנו במשהו את הנזק שעושים אחרים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com