קשר הבושה הסודי התחלף באחווה אנושית

סתיו מילוא
סתיו מילוא

חודשיים של סגר מאחורינו. כולנו ממתינים לנשוף לרווחה תחת המסיכות, לשגר אותן לעזאזל ולמחות את האדים מעדשות המשקפיים בפעם האחרונה. כששואלים איך השפיע עליי הסגר, אני נוטה להתחמק ועונה שלא השפיע במיוחד כי אני בכל מקרה בבית, מאזנת יצירה בעבודה וטיפול מושקע בפוסט-טראומה שמתווסתת לאטה.

אבל אם נפתח את זה, הסגר השפיע עליי. ודברים קרו בקצה הזה של הקיום, אנשים. דברים קרו ואם הייתי צריכה לחזות אותם כשכל זה רק התחיל, הייתי שוגה קשות וחוזה הכחדה גורפת של נייר טואלט והחלפתו הנואשת בסדינים גזורים – אבל זו רק אני. החיים התגלגלו אחרת. גיליתי שיש הבדל בין התבודדות לבידוד.

אם הייתי צריכה לחזות מה יקרה כשכל זה התחיל, הייתי שוגה קשות וחוזה הכחדה גורפת של נייר טואלט והחלפתו הנואשת בסדינים גזורים. החיים התגלגלו אחרת. גיליתי שיש הבדל בין התבודדות לבידוד

כל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה, בין אם יוצאי צבא, שורדות פגיעה מינית או ניצולי פיגועים, חולקים את קשר הבושה. השלכות הפגיעה הגסות מתחככות בחיים ומקלפות מהם את קרום השליטה השברירי – זו האשליה שגורמת לנו לתת הרבה יותר קרדיט למושכות שבידיים שלנו, ממה שהם באמת מסוגלים למשוך.

וזה בסדר. אנחנו זקוקים לזה כדי להאמין בעצמנו ולפתח ביטחון בסיסי במקום שלנו בעולם. קחו את זה ממני: בלי האשליה הזו הכל נראה רנדומלי לחלוטין, כאילו יש איזו שרביט דיבור קוסמית ביד נעלמה שמכשפת את חייך אבל לא מוגשת לך אף-פעם.

את צופה בך מתקיימת בחיים מבלי להיות משמעותית בהם. אחרי או לצד העיבוד של מה שגרם לטראומה להתפוצץ, מוכרחים גם לעבד את הריקושטים. וזה, כפי שניחשתם, נעשה בידיים חשופות, בשרוולים מופשלים, בלי להמתין לשרביט. זה מפוכח וחשוף. אצלי, אישית, זה הגורם הראשי לבושה.

היום ברור לי שלא גרמתי בעצמי למה שנצרב לי בנפש, ושלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת. כבר עשיתי עם זה שולם וחושבים וצ'ייסרים אינספור. אבל ההשלכות ארוכות הטווח, שמבלי שידעתי עיצבו את חיי, גורמות לי להרגיש מרומה. ואף אחד לא רוצה להודות, שכל הזמן הזה הוא חי תחת סלע וחשב שאלה פשוט השמיים.

כל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה, יוצאי צבא, שורדות פגיעה מינית או ניצולי פיגועים, חולקים את קשר הבושה. השלכות הפגיעה הגסות מתחככות בחיים ומקלפות מהם את קרום השליטה השברירי

ואז העולם נסגר. נתחבנו כולנו בין הקירות, ועמוק בין הלחיים האחוריות אלה של אלה – זה מה יש. עכשיו כולם מתפייטים על הזמן הפנוי ששוב חומק מבין האצבעות, ואיך לא ניצלנו עד תום את שעות הבטלה הקדושות, איך טיפסנו על הקירות ותלשנו שיער, וליהגנו על ברים סגורים.

אני חושבת שההבדל בין חופשה לבידוד, שווה להבדל שבין בראנץ' עשיר לבינג' שאריות: תכנון, תזמון וקוקטייל ראוי בצד. העולם נכנס להיברנציה וכולם ניסו ליישם שיטות של חופשה על מדיניות של מצור. ההבדל העיקרי הוא שהפעם, זה לא נעשה מתוך FOMO – כי כולנו עברנו את זה ביחד, בו-זמנית. כולם בבידוד. היומיום הפך לאנדרטה לחיים החלופיים, של לפני ושבמקביל. ואת העיסוק הקודח בזיכרון עצמי, אני מבינה היטב.

בעיצומו של הטיפול גזרתי עליי התבודדות. זה התחיל מבושה, כששכבתי במיטה תחת גבר מופלא שניסה בכל מאודו לענג אותי, ולמרות שרגשית לא רציתי להיות בשום מקום אחר בעולם באותו הרגע, קפאתי. בעיתוי שאי-אפשר לכתוב, התחוור לי אז המיקום המדויק שלי בהליך ההחלמה מהפוסט-טראומה: שלב ההימנעות.

החיים, על הזדמנויותיהם המפתות, היו לי למדרגות בוערות תחת הרגליים – במיוחד כל מה שטוב ומהנה, ושמטבעו מערב פיוס עם חוסר שליטה והתרת רסנים. אבל עמדתי ממש באמצע גרם המדרגות, ולא היה הבדל בין מעלה ומטה כי הכל עלה באש בכל מקרה, ולא הייתה לי ברירה אלא לרוץ דרך הלהבות.

בעיצומו של הטיפול גזרתי עליי התבודדות. זה התחיל מבושה, כששכבתי במיטה תחת גבר מופלא שניסה בכל מאודו לענג אותי, ולמרות שרגשית לא רציתי להיות בשום מקום אחר בעולם באותו הרגע, קפאתי

שכבתי שם, מאובנת ונבוכה עד מוות בגלל זה. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. דמעות חרישיות זלגו והסתרתי אותן, מתפללת שהוא לא יקלוט שאני מופתעת עד אימה מעוצמת הנוכחות החדשה שלי ברגע. שאני מזייפת ומשקרת במצח נחושה רק כדי שזה יגמר, ולא משום שאני לא אוהבת אותו – כי אני אוהבת בכל לבי – פשוט נמחתה לי לחלוטין יכולת ההדחקה.

זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי פשוט עצמי בסיטואציה מינית, שנכחתי במאה אחוזים, ולא היו לי כלים להכיל את זה. גם כאן, לא יכולתי לעשות דברים אחרת – גם לא להפנים את המילים היפות שאמר לי והרגשות הכנים שהציג. לא יכולתי. ברחתי משם וחשבתי שאני לא יודעת לאהוב.

אני מצטערת. אני חושבת שלרוב, מדברים על החלמה כעל מטרה סופית – אבל האמת היא שהחלמה היא תהליך, וחיובי ככל שיהיה, הוא גם תובעני וטירני. באותו לילה, הוא נגלה בפניי במלוא עריצותו. ואז החלה ההימנעות – מאוכל, אלכוהול, חברים, סקס, וכל מה שמאיים על הדיקטטור הגדול שלי: הצד בי שמפחד להחלים.

*  *  *

אם התפנה לכם מעט זמן (טו סון?), גשו לנטפליקס וצפו בספיישל של ד"ר ברנה בראון, מרצה באוניברסיטת יוסטון, שמחקריה מתמקדים באומץ, פגיעות, בושה ואמפתיה. בראון פורשת שם את מסקנותיה ומשנתה לגבי ארבעת העוגנים הרגשיים הללו והקרקע המחברת ביניהם. הכנות המחייבת שלה גרמה גם לשותפיי לצפייה, מהזן הקשוח והסקפטי, לדמוע מול המסך.

קטע אחד שזכור לי במיוחד, הוא כשבראון מדברת על ההבדל בין השתלבות להשתייכות: השתלבות דורשת מאיתנו הערכה מדוקדקת של המצב כדי שנוכל להשתנות בהתאם ולהיטמע בו; השתייכות, לעומת זאת, מתחילה בין אדם לעצמו ומאפשרת לנו לבטא את עצמנו מול אחרים בתנאים שלנו.

בראון אומרת שפגיעות מאפשרת אומץ ולכן, למרות שהיא חושפת רבדים פנימיים, היא ממש לא סימן לחולשה. פגיעות היא כנות ונוכחות. היא סימן מובהק לכך שאנחנו קשובים ומחוברים לעצמנו קודם, ומסוגלים להיראות בפני אחרים. ולא רק שזה חלק חשוב מהחלמה – זה נדבך בלתי נמנע בה. לכן היא מפחידה.

בחודשיים האחרונים, מאז ניצת הטירוף הזה, הפיד מתפקע אמוציות. רמת הפגיעות העולמית צפה והוחצנה באופן אחיד. הסגר נגע בכולם, גם באלה שבבחינה ראשונה ורפה של חייהם (אהם) חשבו שהבידוד חס עליהם. אז בהתחשב בכך שכולנו ננטענו בקרקע פגיעה ופורייה, לא מפתיע – ועדיין מפעים – לראות שדה רחב ומלבלב של אומץ במקום בלתי צפוי.

בחודשיים האחרונים, מאז ניצת הטירוף הזה, הפיד מתפקע אמוציות. רמת הפגיעות העולמית צפה והוחצנה באופן אחיד. הסגר נגע בכולם. לא מפתיע – ועדיין מפעים – לראות שדה רחב ומלבלב של אומץ במקום בלתי צפוי

הסגר הפך במהרה ממדיניות חירום לגיטימית, לאזלת יד חברתית. המחסור בשירותים רפואיים, הוואקום בשירותי בריאות הנפש הקריטיים והנזקים הכלכליים התסיסו מיאוס חדש, שרק גאה כשברקע ממשלת ישראל מתגבשת באופן שנדמה מנותק לגמרי מהליכים דמוקרטיים.

אבל החדשות הטובות של כל הסיפור הזה מסתתרות בניואנסים. לא הייתי מצפה שהן יגעו בכולם באופן שווה, ועדיין הן שוות אזכור כי זו באמת תקופה יוצאת דופן בקיום האנושי. דווקא בתקופת הסגר והבידוד, קשר הבושה הסודי של פוסט-טראומתיות בפרט וכל מי שמתמודדים עם פגיעות נפשיות בכלל, התחלף באחווה אנושית. כשאמפתיה נחלקת בין כולם, היא לא נתפסת כרחמים, אלא כערבות הדדית.

כולם חלקו חרדה וריחוק וריפיון. כולם בילו בבתים ועסקו תדיר ברווחה האישית שלהם. המירוץ הגדול האט ופתאום, מי שנע בקצב אחר, לא הרגיש צורך הישרדותי להיטמע ולאהוב ריצה למרות הכל.

בתקופה הזו, אנשים יכולים להשתייך. ולא נדרשה שום פוסט-טראומה בשביל זה, לא ביעותי לילה, לא קצבת נכות, לא התנזרות מכל מה שיש לחיים להציע. הנסיבות בלתי נתפסות – אבל התולדה שלהן היא אספקט של שיוויון. אגב, דובר לא אחת גם על שיוויון הורי. וכל מה שעשינו זה לנהל את הזמן שלנו אחרת.

דווקא בתקופת הסגר, קשר הבושה הסודי של פוסט-טראומתיות ושאר המתמודדים עם פגיעות נפשיות, התחלף באחווה אנושית. כשאמפתיה נחלקת בין כולם, היא לא נתפסת כרחמים אלא כערבות הדדית

דברים קורים בקצה הזה של הקיום, כתבתי בפתח הפוסט. אני מגלה מחדש את האינטימיות. מיניות הופכת למורכבת בהרבה כשאת נתונה בפוסט-טראומה ודיסוציאציה (תופעות נתק). מעולם לא טרחתי להכיר את עצמי פיזית ורגשית. המצב הזה שאחז בי שורר בחיי מגיל צעיר, ולא ידעתי בכלל שיש אופציה אחרת.

אני מתארת לעצמי שאם הכל תקין, היכרות עצמית היא תהליך התבגרות שנפרש על פני כמה שנים. אני עוברת תהליכים של שנים, בבת-אחת. עכשיו. הסגר הזה, כמו מכבש, שיטח את המציאות; ופתאום הבטתי סביב ויכולתי לראות הכל למרחקים. הרגשתי שווה לכולם, ולא מוגדרת על ידי קושי או מאבק, או הדבקה עיקשת של הקצב.

לא הרגשתי בושה מצמיתה על זה שחלק בי מודד כבר שלושים ואחת שנים כאן, וחלקים אחרים בי תמיד יהיו בני ארבע-עשרה, ושתים-עשרה, ושמונה ושנתיים. ואם אני לא במגננה מתמשכת, אני יכולה לצאת מהקווים; אני יכולה לחזור אל היצר, שתמיד היה שם וחיכה לי. אני מרשה לעצמי להיות פגיעה ורוחשת, ובתמורה מרגישה שהצבע חוזר אליי. דווקא מתוך הסגר העקר הזה, אני נולדת מחדש.

ולא שקיבלתי מושג לגבי המקום שלי בשגרה החדשה. אבל קיבלתי רמז עבה לגבי אינרציה והוכחה לקיומו של השלב הבא בהחלמה, שלמעשה לא מאד שונה מהחיים עצמם. זה מרגיש כמעט רגיל. בלי קשר לפוסט-טראומה, הסגר שימש כמעין עדשת פוקוס או כברה. ועכשיו, אחרי שלב האנדרטאות לחיים שהיו, אני בונה את עצמי; ואני מנסה שלא להניח לחזרה הקרבה לשגרה להציף גם את הבושה מחדש.

החלטתי שאני לוקחת מהתקופה הזו מה שאני צריכה. לא הכל בה טוב, אהבה לא תרפא קורונה אבל חיסון בהחלט ימנע אותה, ואני חושבת שכולנו צריכים לקבל תוספי ויטמין D בחינם – ועדיין, בסגר הזה, באופן חלקי ומספק, הבנתי שאני אוחזת בשרביט. ואני לא רוצה לשכוח את זה.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,413 מילים
סגירה