זירת הבלוגים

שרת הרטוריקה

העדפת הרטוריקה על פני הפרקטיקה של מירי רגב היא הצלחה מסחררת. למירי רגב

17/05/2020 13:28
שרה נתניהו ומירי רגב (צילום: עמוס בן גרשון/לע״מ)

השבוע תעזוב מירי רגב את משרד התרבות, חמש שנים לאחר שמונתה לשרה במשרד. בצרוף מקרים משונה למדי פרסם השבוע בג"ץ את החלטתו בעתירה שהגישה לפני שלוש שנים האגודה לזכויות האזרח כנגד תיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות בתיאטראות, בלהקות מחול ובתזמורות.

על פי התיקונים יוטל קנס על מוסד תרבות שיימנע מלהופיע בהתנחלויות, בנגב או בגליל, ויינתן בונוס למוסד תרבות שיופיע בהתנחלויות. בעתירה נטען כי קריטריונים אלה פוגעים הן בשוויון והן בחופש הביטוי – בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט מינץ וקבע כי יש לפסול את סעיף הבונוס שכן הוא פוגע הן בשוויון והן בחופש הביטוי. לגבי הקנס קבעה דעת הרוב, כי כיוון שטרם הוטל קנס על מוסד תרבות כלשהו העניין אינו בשל להכרעה.

על פי התיקונים יוטל קנס על מוסד תרבות שיימנע מלהופיע בהתנחלויות, בנגב או בגליל, ויינתן בונוס לכזה שיופיע בהתנחלויות. בעתירה, שקיבל בג"ץ, נטען כי קריטריונים אלה פוגעים בשוויון ובחופש הביטוי

פסק הדין הוא ניצחון, ניצחון של חופש הביטוי וחרות המחשבה, ניצחון כנגד הנורמליזציה שמנסה מפלגת השלטון לעשות לכיבוש במסווה של "תמיכה בפריפריה", ניצחון כנגד הפליה בשל השקפה פוליטית.

אלא שמדובר בניצחון רק לכאורה, שכן האופן בו פועלת מירי רגב הוא כזה בו יש עליונות של הרטוריקה על פני הפרקטיקה. על כן רגב רשמה את הניצחון שלה כבר ביום בו פורסמו התיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות, ניצחון שנרשם במקומות החשובים לרגב – במרכז הליכוד ובבלפור.

עליונות הרטוריקה ניכרת גם בתגובה שפרסמה רגב לפסק הדין בזו הלשון: "החלטת בג"ץ הבוקר היא פינאלה מוצלח למדיניות שהובלתי במשרד התרבות והספורט לצדק תרבותי, על אפם וחמתם של אלו שנמנעו מ'לכתת רגליהם' ליהודה, שומרון והפריפריה הגאוגרפית לאורכה ורוחבה של מדינת ישראל. החלטת בג"ץ לפסול את התמריץ למוסדות המגיעים ליהודה ושומרון מאכזבת לאור העובדה שבמשך שנים תושבי יהודה ושומרון הודרו ונימנעו מהם תקציבים".

הרשו לי לנחש שעל אף התגובה, רגב לא טרחה לקרוא ולו מילה אחת מפסק הדין שכן, אין בתגובה כל התייחסות עניינית לפסק הדין, לפגיעה בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי והזכות לשוויון, אלא רק רטוריקה המשרתת אותה: אני דואגת לפריפריה, אני דואגת להתנחלויות, והאמת? אין לה כל סיבה לטרוח ולקרוא אותו שכן כאמור מבחינתה פסיקת בג"ץ אינה מעלה ואינה מורידה, הנצחון כבר נרשם – מירי רגב נגד ערבים ונגד שמאלנים.

אלא שמדובר בניצחון לכאורה, כי אצל רגב הרטוריקה עליונה על הפרקטיקה. רגב רשמה את נצחונה כבר ביום פרסום התיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות, במקומות החשובים לה: מרכז הליכוד ובלפור

את מירי רגב אפשר בקלות להגדיר כסינדרלה ישראלית, כמי שהגשימה את החלום הישראלי במלואו היא גם עשתה קריירה צבאית מרשימה ופורצת דרך, גם נבחרה לכנסת מיד עם שחרורה מהצבא וגם מכהנת כשרה – מדובר בהצלחה מסחררת במונחים ישראליים בכלל, וודאי במונחים של אישה שגדלה בפריפריה והיתה רחוקה ממוקדי ההשפעה והכוח. מירי רגב יכולה היתה להשתמש בהצלחה האישית שלה כאישה מזרחית ולרתום אותה לטובת אג'נדה חברתית. לטובת קידום נשים ומזרחים. היא היתה יכולה להפוך לאייקון ישראלי המוביל מהפכה מזרחית ומהפכה נשית.

אלא שלמירי רגב יש תוכניות אחרות, כמי שמעוניינת להישאר בהנהגת הליכוד ואולי אפילו להובילו בעתיד. היא הבינה בחושיה הפוליטיים החדים כי עליה להתאים עצמה לסביבה בה הוא פועלת, ללכת עם הכוח ולא נגדו.

ומדובר בשני כוחות עיקריים: נתניהו ומרכז הליכוד. בגזרת נתניהו פירוש הדבר הוא פעולה תוך נאמנות מוחלטת אליו ומחיקת העצמי לחלוטין, ובגזרת מרכז הליכוד פירוש הדבר הוא להתאים עצמה להלך הרוח השורר בו, ובפרט למה שאנשי המרכז מצפים ממי שהם בוחרים לייצגו.

מזה שנים – הן נתניהו והן מרכז הליכוד עובדים בסימביוזה מוחלטת, האינטרס שלו הוא האינטרס שלהם, ההצלחה שלו היא ההצלחה שלהם – ואלה התאפשרו בעיקר תוך הפצת לאומנות וניצול רגשות קיפוח של מזרחים.

שני אלה הם מכרה זהב למי שרוצה להצליח בליכוד, ומרגע שרגב עמדה על כך -היו שני אלה לחבריה הטובים ביותר, הם שימשו אותה בכל אחת מהופעותיה כשרת התרבות, הם היו לחם חוקה, והיה לה קל מאוד להשתמש בהם דווקא מכורסת משרד התרבות. שכן על אף השינויים התרבותיים שעוברים על ישראל, שינויים הבולטים מאוד למשל בתחום המוסיקה, אך אינם מוגבלים רק לה, התרבות עדיין נתפסת כמעוז של האליטות של השמאל – ומירי רגב קיבלה הזדמנות להיכנס באליטות של השמאל מהמקום הכי גבוה – ממשרת השרה.

אלא שלרגב יש תוכניות אחרות, כמי שמעוניינת להישאר בהנהגת הליכוד ואולי להובילו בעתיד. היא הבינה בחושיה הפוליטיים החדים כי עליה להתאים עצמה לסביבה בה הוא פועלת, ללכת עם הכוח ולא נגדו

אפשר לומר כי מירי רגב לא חיכתה אפילו מאה ימים של חסד בתפקידה החדש בטרם רתמה הן את הלאומנות והן את קיפוח המזרחים לסלילת דרכה במרכז הליכוד, והיא עשתה זאת באופן קר ומחושב תוך ניצול ציני של כל הזדמנות שנקרתה בדרכה.

תקצר היריעה מלתאר את כל הפרשות בהן היתה מעורבת: 'קאט זה בולשיט' מוועידת התרבות, הרס טקס פרסי אופיר – עת עזבה אותו בהפגנתיות בגלל הקראת שיר של דארוויש, וזאת על אף שידעה מראש ותוך קריאות ביניים, לא היה לה כלל אכפת שהטקס הוא של האמנים ולא שלה, לא היה לה אכפת שרבים וטובים עמלו על הטקס והגיע לאמנים להנות מערב שכולו שלהם – היא שמה את עצמה במרכז ולא נתנה לאמנים ולו מעט כבוד.

בהמשך הביאה לביטול משחק הידידות עם נבחרת ארגנטינה בשל התעקשותה על העברתו לירושלים, ניסתה להטיל צנזורה על הופעה בפסטיבל ישראל שכללה עירום, התעמתה עם השחקן נורמן עיסא על סרובו להופיע בבקעת הירדן, התערבה התערבות הבוטה בתוכנית הממלכתית בטקס הדלקת המשואות תוך כיפוף כללי הטקס כדי לאפשר לנתניהו לנאום, ופיזור הבטחות שווא להקמת עשרות מוזיאונים בעיירות הפיתוח להנצחת "מורשת המזרחים".

מנגד – היא התנגדה להוצאת מכונות הפיס מישובים חלשים ולמיסוי הטוטו והלוטו. מדוע היא נזעקה כל כך להגן על מכונות מפעל הפיס בישובים בהם אנשים חסרי אמצעים מהמרים?

והיתה גם האשמת ערביי חיפה בהצתות על אף שנקבע כי מקור רוב השריפות לא היה בהצתות, מלחמתה בפסטיבל דוקאביב ובהענקת הפרס לסרט שכל חטאו היה שהוא עוסק בעורכת הדין לאה צמל המגינה על פלשתינים מול רשויות החוק בישראל.

תוך ניצול הלאומנות והמזרחיות היא דאגה להכתים את שמם של נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, כזו שכל מדינה היתה מתגאה בהם. ורשימת החללים ארוכה, ארוכה מאוד: יאיר גרבוז ועודד קוטלר, דניאל ברנבויים וליאור אשכנזי, מאיר שלו וגילה אלמגור, גברי בנאי וגידי אורשר.

כולם הוקרבו במודע על מזבח המסע של מירי רגב לכבוש את הליכוד, כשכל העת הניעה את מעשיה הרטוריקה, רטוריקה של שנאה, רטוריקה שעלתה כדי הסתה, רטוריקה שקשרה בין תקציב תרבות לדעה פוליטית – כן, כמו בעניין הבג"ץ בו פתחנו.

אפשר לומר כי רגב לא חיכתה אפילו מאה ימים של חסד בטרם רתמה את הלאומנות וקיפוח המזרחים לסלילת דרכה במרכז הליכוד, באופן קר ומחושב, תוך ניצול הזדמנויות ציני

וברטוריקה הזו רגב השתמשה במותג הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות – קיפוח המזרחים. מותג פוליטי ומותג כלכלי, מותג המקנה לאוחזים בו הצלחה אלקטורלית, מותג שבו אינך צריך להציג כל הישגים או הצלחות – כל שעליך לעשות זה לומר שאתה מדבר בשם המזרחים שקופחו, לא לשכוח כמובן להזכיר את האשמים בקיפוח וזהו, ההצלחה מובטחת.

וברטוריקה הזולה והמשתלחת ששימשה את רגב – המזרחיות הוצגה באופן חד-ממדי ומבזה – בעיקר הפולקלור, לא הוצגו לא אנשי התרבות ולא אנשי הרוח, לא הסופרים, לא השחקנים, לא אנשי האקדמיה – אלא השוליים.

ואם אלה שוליים הפועלים בשולי החוק מה טוב – תמיכתה באייל גולן, באלאור אזריה ובאוהדי בית"ר ירושלים עת ישבה על הטריבונות בשעה ששרו "שיישרף לכם הכפר" הם מקרים המעלים תהיות באשר לשיקול הדעת של השרה האמורה לנהוג בממלכתיות.

ואחרי חמש שנים במשרד התרבות אפשר לשאול מה הם הישגי רגב במשרד, איזה הצלחות ניתן לזקוף לזכותה, האם היא קידמה מהפכה מזרחית? איך היא תרמה לעיירות הפיתוח שבשמם דיברה? ובכן, ההצלחה הכי גדולה של רגב היא הגדלת תקציב משרד התרבות באופן כללי ועל כך אין כל וויכוח – וזה אגב תפקיד של כל שר בכל משרד – לדאוג להגדלת תקציבו.

באשר לקידום המזרחים, אומנם רגב הזכירה בכל אחד מנאומיה את הפריפריה, אך הישגיה בתחום התרבות שם הם צנועים בהרבה: הפיכת התזמורת האנדלוסית לתזמורת לאומית כך שתקציבה גדל, ויסוד פסטיבל "כתר המזרח" כשעל האחרון אפשר לשאול האם קידום פסטיבל כזה ששם בגטו את התרבות המזרחית ותוחם את גבולותיה היטב הוא אכן הישג? גם פה ניצחה בעיקר הרטוריקה – הרטוריקה הלאומנית ורטוריקת הקיפוח – רטוריקה שדאגה לכך שרגב לא תרד מהכותרות.

וברטוריקה הזו רגב השתמשה במותג הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות – קיפוח המזרחים. מותג פוליטי ומותג כלכלי, מותג המקנה לאוחזים בו הצלחה אלקטורלית, מותג שבו אינך צריך להציג כל הישגים או הצלחות

הרשו לי לסיים בנופך אישי, אינני שונה בהרבה ממירי רגב. נולדנו באותה השנה (וויקיפדיה לסקרנים) להורים בני עדות המזרח, שתינו גדלנו בעיירות פיתוח – היא בדרום ואני בצפון, שתינו דור ראשון להורים שקופחו בידי הממסד הישן, והרי כמעט ואין מי שמכחיש את העובדה שהיה קיפוח.

על כן חשבתי שיכול להיות, שדווקא מינוי של אחת שגדלה בעיירת פיתוח והצליחה מכל בחינה שהיא הוא רעיון טוב, שהרי היא יודעת ומכירה את האוכלוסייה, את הקשיים, את שנות האור המבדילות בין המרכז לבין הפריפריה, אך לצערי דבר מכל אלה לא קרה, היא לא דאגה לא למהפכה מזרחית ולא למהפכה נשית, רגב הסתפקה ברטוריקה – רטוריקה עם אמירות בעייתיות מהסוג "אני מירי סיבוני רגב ולא קראתי צ'כוב" – איך לנפנף במה שלא קראת מקדם משהו? ממתי נפנוף בחוסר ידע הוא דבר טוב? האם היא מנסה לעודד לא לקרוא? זו דרך משונה מאוד לומר שגם אם לא קראת צ'כוב אפשר להצליח.

ואחרון, בימים אלה בהם מוקמים משרדי ממשלה מופרכים על מנת לספק ג'ובים לאנשי הליכוד ראוי להזכיר כי גם משרד התרבות הוקם באופן דומה – תחילה היתה התרבות תחת שר החינוך אך עם השנים עברה למשרד ל"מדע תרבות וספורט". היה זה בנימין נתניהו שהחליט להקים משרד חדש – משרד התרבות והספורט.

הראשונה שכיהנה בתפקיד היתה לימוד לבנת מהליכוד, ולאחריה מונתה מירי רגב. ספק אם בלעדי רגב והשערוריות בהן היתה מעורבת מישהו היה שומע על המשרד, שלא נחשב בקרב הפוליטיקאים כמשרד נחשב.

דבר אחד אפשר לומר בביטחון, העדפת הרטוריקה על פני הפרקטיקה היא הצלחה מסחררת, מירי רגב נתפסת במרכז הליכוד כגיבורה, כמקדמת המזרחים. אפילו נתן אשל, המקורב ביותר לנתניהו חלק לרגב "שבחים" על רטוריקת השנאה: "מירי רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב. אבל היא עושה עבודה מצוינת. היא מלהיבה את הקהל, וזה מצליח. זה כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל ככה עם הידיים. זה מה שהיא עושה. וזה מצליח".

העדפת הרטוריקה על פני הפרקטיקה היא הצלחה מסחררת. רגב נתפסת במרכז הליכוד כגיבורה. אפילו נתן אשל חלק לה "שבחים": "רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב"

חמש שנים במשרד התרבות קידמו את מירי רגב מאוד אך ספק אם קידמו את התרבות או את המזרחים.