לפי דו"ח שהוגש ל-OECD בשנת 2007, נע מספר הנפטרים האוניברסלי כתוצאה ממחלת שפעת מדי שנה, בין 200 אלף למיליון וחצי. המספר המדויק אינו ידוע.

קשה לדעת מה היה מספר הנפטרים כתוצאה ממחלת קורונה, אלמלא צעדי הריחוק החברתי. הן מפני שהקורונה האלימה עדיין לא נחקרה דיה, הן מפני שתמיד קשה להעריך מה היה קורה אילו, והן מפני שהקורונה נחשבת מדבקת במיוחד (מספר ההדבקות שלה עולה בהיעדר צעדי מנע, כזכור, בטור גיאומטרי. ובמלים מצוחצחות: מדובר בקצב הידבקות אקספוננציאלי).

קשה לדעת מה היה מספר נפטרי הקורונה, אלמלא צעדי הריחוק החברתי. הן מפני שהקורונה לא נחקרה דיה, הן מפני שתמיד קשה להעריך מה היה קורה אילו, והן מפני שהיא נחשבת מדבקת במיוחד

אפשר רק לדעת שמספר המתים מקורונה בכל העולם חצה בפועל את רף ה-300 אלף וזאת החל מנובמבר 2019 (מועד ההתפרצות המשוער בסין). כלומר: לאורך כחצי שנה.

בתור הדיוט, אני לא יכול להגיד כלום בנושא מחלוקת החכמים בין הטוענים לקיומה של מגפה מדבקת מאד וקטלנית מאד באופן פוטנציאלי (בהיעדר צעדי מנע) לבין הטוענים לקיומה של מחלה זיהומית אלימה שיש להיזהר ממנה, אך היא אינה אלא סוג של שפעת עם יחסי ציבור מפחידים.

הנטייה הקבועה שלי היא לצד הזהיר יותר (ולכן חלק מצעדי המנע נראו לי הכרחיים), אבל אני לא באמת יכול לומר דבר משמעותי בהקשר זה.

צעדי ריחוק חברתי נראים לי נכונים, ובלבד שהם הגיוניים, לא משתנים בכל 5 דקות, מידתיים, מאוזנים כל הזמן עם שיקולי כלכלה וקיום אנושי, ומעל הכל:

אינם מולידים פגיעה טוטליטרית ומופרזת בזכויות אדם, ואינם משמשים תשתית לפיקוח שלטוני על האזרחים, תוך הפחדתם המכוונת וחינוכם לצייתנות ללא סימני שאלה.

צעדי ריחוק חברתי נראים לי נכונים, ובלבד שהם הגיוניים, לא משתנים בכל 5 דקות, מידתיים, מאוזנים עם שיקולי כלכלה וקיום אנושי, ומעל הכל: אינם מולידים פגיעה טוטליטרית ומופרזת בזכויות אדם

כך או אחרת, מומלץ מאד להימנע משני דברים:

1. להימנע מאמירות כדוגמת: בניגוד לתקופת השואה, הפעם נערכנו מבעוד מועד לסכנת הקורונה. בוודאי לא כשנואמים בערב יום הזיכרון לשואה. זה קצת פתולוגי.

2. להימנע מהשוואות מכוונות למדינות אירופה ולארצות הברית מבחינת שיעור התמותה במדינת ישראל, תוך העלמה מכוונת של כל השוואה למדינות רבות אחרות באסיה בכלל ובמזרח התיכון בפרט (וכן בצפון אפריקה הקרובה אלינו). אין צורך לשטוף את מוחנו. ברור שמתו כאן הרבה פחות מאשר במדינות אירופיות מסוימות ומאשר בארצות הברית. וברור שמתו כאן יותר מאשר בחלק ממדינות ערב, פקיסטן ווייטנאם. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות. ייתכן מאד שהן קשורות באקלים. אך בכל מקרה, נתוני התמותה ברורים.

גם בלי תעמולה מלשכת רה"מ, אנחנו יכולים להעריך את החשיבות שבנקיטת צעדים חיוניים שמנעו הידבקות מואצת ואף תמותה רבה יותר בישראל. להעריך ואפילו להודות על חלק מהצעדים הללו.

כשם שאנחנו יכולים לדרוש להימנע בעתיד מהפקרת מערכות הבריאות והרווחה. לדרוש זאת ואפילו לכעוס מאד בשל ההפקרה ארוכת השנים של 2 המערכות הקיומיות הללו.

אנחנו יכולים להעריך עובדות לטוב ולרע. היה נחמד לו היה ניתן לספק לנו קצת יותר עובדות מלאות. קצת פחות סילופים ותעמולה. הרבה פחות פייק ניוז. והרבה פחות הפחדות.

המגפה השחורה והשפעת הספרדית, כיום כבר ברור, אינן רלוונטיות למשבר הקורונה. גם לא השואה. אפשר להבין שמדובר במחלה זיהומית מסוכנת וקטלנית (במיוחד לקבוצות בסיכון) ולהעריך את חשיבות צעדי המנע, גם בלי השוואה לקטסטרופות המפחידות בתולדות האנושות (זאת ממש כשם שאפשר וצריך להיאבק נגד חימושה הגרעיני של איראן מבלי לנפנף לנו כל הזמן בשואה שנייה. אבל זהו כמובן נושא ששייך לפוסט אחר).

אנחנו יכולים להעריך עובדות לטוב ולרע. היה נחמד לו סיפקו לנו יותר מהן, פחות סילופים, תעמולה, פייק ניוז והפחדות. המגפה השחורה והשפעת הספרדית אינן רלוונטיות למשבר הקורונה. גם לא השואה

ועכשיו, כשחוזרים במהירות בזק מטרידה מקצה אחד (סגר מוחלט) לקצה השני (לרבות דחיסה מקוממת של 35-40 נערים ונערות בכיתה אחת למשך 7-8 שעות כשהם מחויבים לעטות מסיכות כל הזמן), חשוב לזכור לשמור מכל משמר על אוכלוסיות בסיכון, לשאול שאלות קשות, לדרוש היערכות רפואית וכלכלית סבירה לקראת גל הקורונה הבא, לשמור בקפידה על זכויות האדם והאזרח לרבות הזכות לפרטיות, ולדרוש שורת דרישות בסיסיות במדינה מתקדמת:

לדרוש שמתמחים ברפואה לא יעבדו 26 שעות ברצף, שנערים ונערות לא יתענו בכיתות צפופות בהקשבה לשיעורים שרבים מהם מועברים בצורה משמימה, וכן שמובטלים, שכירים ועצמאים, יקבלו סיוע סביר ממדינתם. זו לא טובה: כולנו שילמנו מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי לאורך כל חיינו.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.