בין מלחמה לאהבה - הבשורה על פי יהודה עמיחי

קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, מארכיון הקיבוץ
קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, מארכיון הקיבוץ

פעמיים בחיי פגשתי את המשורר יהודה עמיחי.

הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1977, קצת אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, ושלושה חודשים בערך אחרי ה"מהפך" ועלייתו של הימין לשלטון.

נסעתי אז ביום שישי אחר הצהריים, להביא אותו מביתו בשכונת ימין משה בירושלים, להרצאה אצלנו בחדר אוכל של הקיבוץ, ואני זוכר את הנסיעה הזאת היטב. לאו דווקא בגלל נוכחותו הכובשת של המשורר החשוב במושב לידי, אלא מסיבה אחרת לגמרי. היתה אז נערה צעירה, מבנות הגרעין שהגיעו אלינו – נערה שכבשה את לבי, וביקשתי שתצטרף אלי לנסיעה בכביש 90 הלוהט החוצה את כל בקעת הירדן.

אני זוכר את הנסיעה הזאת היטב. לאו דווקא בגלל נוכחותו הכובשת של המשורר החשוב במושב לידי, אלא מסיבה אחרת לגמרי. היתה אז נערה צעירה, מבנות הגרעין שהגיעו אלינו – שכבשה את לבי

אני מודה גם שהרבה מאותה הרצאה אני לא זוכר עכשיו, אחרי 43 שנה, למרות שהייתי אז רכז התרבות של הקיבוץ ומטבע הדברים הייתי צריך להשגיח, למשל, שבשורה הראשונה לא יישבו אנשים מבוגרים (מן הסתם הם היו אז בני גילי עכשיו) שהיו נוטים לפעמים לעצום עיניים ולהירדם כבר אחרי דקות ספורות מול פני המרצה.

אני זוכר רק שהמון אנשים הגיעו באותו ליל שבת לחדר האוכל, ובחור צעיר ומוכשר מהגרעין ניגן בגיטרה ושר את "שיר ליל שישי" ("התבואי אלי הלילה/כבסים כבר יבשו בחצר/מלחמה שאף פעם לא די לה/ היא עכשיו במקום אחר…"). ואני זוכר גם שעמיחי, שהיה אז בן 53, בן גילה של אמי, והיה כבר משורר ידוע ומוכר, דיבר על שני יסודות מרכזיים שמניעים את העולם – מלחמה ואהבה.

ואיכשהו אותו ערב נחקק עמוק בלבי, גם מפני שעמיחי נראה לי עדיין נלהב ומלא תקווה ואנרגיה, כאילו שהוא יכול לעמוד בחלל חדר האוכל של הקיבוץ ולפזר את מילותיו הבוערות כמו אבקת קסמים – מילים שבאמצעותן ניתן אולי לנצח ולמגר את כל מה שרע ומכעיס ומחולל הרס בעולם.

עשרים שנה מאוחר יותר, כשעבדתי כשליח בקהילה היהודית בארצות הברית, הבאנו אותו שוב להרצאה אצלנו בקהילה. עמיחי הגיע אז ברכבת, ונראה לי קצת מותש ועייף. אין לי מושג אם באותה השנה כבר התגלתה אצלו מחלת הסרטן שממנה הוא נפטר שלוש שנים מאוחר יותר.

עשרים שנה חלפו בין שתי הפגישות ואלה היו כמובן עשרים שנה משמעותיות ביותר בתולדות המדינה – מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, הטבח הנורא במחנות הפליטים סברה ושתילה, ובעקבותיהם ועדת החקירה שהוקמה. הפגנת ה-400 אלף איש (נניח) בכיכר מלכי ישראל, האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-9 בדצמבר 1987, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שהתרחש שנתיים לפני כן.

והנה, למרבה הפלא, גם בהרצאה הזאת, שנערכה ב"בית הישראלי" במרכז התרבות בפילדלפיה, הוא שב לדבר על אותם שני יסודות טהורים שמניעים בעיניו את העולם – מלחמה ואהבה. אבל משהו בתוכו, לפחות כמו שאני הרגשתי, היה כבר מובס וכבוי.

גם בהרצאה הזאת, אחרי עשרים שנה, הוא שב לדבר על אותם שני יסודות טהורים שמניעים בעיניו את העולם – מלחמה ואהבה. אבל משהו בתוכו, לפחות כמו שאני הרגשתי, היה כבר מובס וכבוי

נזכרתי בכל הדברים האלה השבוע, כשקראתי את "ספקות ואהבות", הביוגרפיה המרשימה שכתב ד"ר עידו בסוק על עמיחי ויצאה בהוצאת שוקן בסוף השנה שעברה.

עטיפת הספר "ספקות ואהבות"
עטיפת הספר "ספקות ואהבות"

זוהי ביוגרפיה מקיפה, מפורטת מאוד. שילוב של עבודת מחקר קפדנית, יחד עם יכולת לספר סיפור טוב ולבנות קישור מעניין ומקורי בין העובדות. סיפור חייו של לודוויג פויפר מהעיר וירצבורג בגרמניה, שנולד ב-3 במאי 1924, עלה לארץ יחד עם הוריו בגיל 12, נלחם בשורות גדוד 7 של הפלמ"ח וקודם לכן בשורות הצבא הבריטי, למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, הפך להיות יהודה עמיחי, וספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים", חולל מהפכה של ממש בשירה העברית.

עד שנת 1970, בוחר ד"ר בסוק ללכת בדרך הכרונולוגית הרגילה. בחלק השני, המקיף את שלושים השנה הבאות ביצירתו של עמיחי, עד פטירתו ב-22 בספטמבר 2000, הוא בוחר, במידה רבה של תבונה, להציג את תמונת עולמו ויצירתו של עמיחי בשנים אלה בתפיסה תמאטית, המאירה מרכיבים שונים ביצירה של המשורר. הוא מקדיש אפילו פרק ל'עמיחי הפוליטי', בהנחה שנושא יחסו לפוליטיקה הישראלית ולדמות החברה בארץ הוא משמעותי מאוד להבנת דמותו.

אבל בעיקר מה שנפרש שם להבנתי בין השורות, הוא מה שאני מכנה – הבשורה על פי עמיחי. ניסוח שהראשון להסתייג ממנו יהיה מן הסתם עמיחי עצמו, שלא היה עיוור למקומו וחשיבותו בציבוריות הישראלית, אבל בעת ובעונה אחת היה גם אדם פרטי מאוד.

במילה "בשורה", אני מתכוון בעיקר ל"הצעה" שמניח עמיחי לפני החברה הישראלית גם היום, כשנדמה לנו שאותה חברה הולכת ונפרמת ונקרעת לגזרים לנגד עיננו הנדהמות.

מה שנפרש שם להבנתי בין השורות, הוא מה שאני מכנה – הבשורה על פי עמיחי. אני מתכוון בעיקר ל"הצעה" שמניח עמיחי לפני החברה הישראלית גם היום, כשנדמה לנו שאותה חברה הולכת ונפרמת ונקרעת לגזרים

אני זוכר למשל דבר נוסף מאותה נסיעה מירושלים לעמק הירדן, שלושה חודשים אחרי ה"מהפך" – אני למשל הייתי בטוח שהנופים הנפלאים הנשקפים לעיני הנוסע, בדרך המתפתלת עד ליריחו ולכביש הבקעה, "יסחטו" מעמיחי איזו שורה "פואטית" בלתי נשכחת שאני אהיה בעל המזל להיות הראשון בעולם שישמע אותה, אבל עמיחי התייחס דווקא לשיכונים העלובים שגם אותם ראינו ביציאה מהעיר. או שזה היה כבר למחרת – בארוחת הבוקר בחדר האוכל הקיבוצי (באותן שנים גם המרצים הידועים ביותר היו נשארים בלילה לישון, לא בסוויטה מפוארת, אלא בחדר קיבוצי צנוע עם ריהוט פשוט ודל מאוד) – דווקא ההתייחסות הזאת, אל האנושי והפשוט, והדרישה שגם בני אדם רגילים ופשוטים יזכו ליהנות מאיזה מינימום של קיום מכבד והגון, היא זאת ששבתה את לבי.

ה"הצעה" של עמיחי, כללה אם כך, אם להסתכן בניסוח קצת פשטני, סוג של ראייה "בגובה העיניים" (בשיחה שערך פעם עם המשורר רוני סומק, הוא אמר: "באותו עט שבו אני כותב שיר, אני חותם על טופס מס הכנסה") וגם סוג של מתינות "אירופאית", שמבקשת "להלחים" שני יסודות מנוגדים כמו מלחמה ואהבה, וכש"עוקפים את האוטוסטרדות הלאומיות וסוללים דרכי עפר אל האישי והפרטי", כמו שכותב יפה רוני סומק, אפשר לנסות לצנן מעט את אזורי ההתלקחות והוויכוח שמתלהטים ומאיימים לפעמים להעלות באש את כולנו.

אין ספק שגם בימים האלה, כשההתרחשויות הפוליטיות התכופות מעלות, כנראה במידה רבה של צדק, קצף של זעם על שפתות רבים מחברי, צריך לחזור לשורות המוכרות כל כך של עמיחי, שמהן נטל גם ד"ר בסוק, את שמו של ספר הביוגרפיה הנפלא שכתב:

"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ…"

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 963 מילים ו-1 תגובות
סגירה