פחד וביוב בגדה המערבית

היום תצא לדרך "ממשלת הריבונות", כפי שמכנה אותה בנימין נתניהו ● בין אם יצליח או לא להחיל ריבונות על בקעת הירדן וישובים ביו"ש, באופן מלא או חלקי, רכבת הסיפוח יצאה לדרך ודוהרת לעבר תחנה חדשה ומפחידה בתולדות המפעל הציוני ● הזמן הצהוב נגמר, עכשיו זה הזמן האדום ● אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הסיפוח? ● אמיר בן-דוד יוצא למסע על פני מפת הסיפוח, ומביא את הסיפור של השטחים, תחנה אחר תחנה ● בפרק הראשון היום: נבי מוסא ונחל קדרון

17/05/2020 12:05
גמלים באזור כביש הבוקע הדרומי (צילום: אמיר בן-דוד)

כמעט בכל מקום שתשליך אבן בגדה המערבית, תפגע במקום קדוש, אתר היסטורי, או אנדרטה מהעת חדשה. יהודים, מוסלמים, נוצרים – כולם הסתובבו פה, במדי צבא או בגלימות קדושים. הרגו ונהרגו. התנבאו והתחרפנו. בנו והרסו. קידשו וביזו. גורשו וחזרו. לכן הכל מסובך עד בלי די.

אבל זה כנראה רעיון גרוע להשליך כאן אבן, כי כשהכל כל כך מאתגר ומורכב וסימבולי וקורס תחת משא המשמעויות הדתיות, ההיסטוריות והפוליטיות, לא כדאי להשליך אבנים. זה נכון במיוחד בגדה המערבית.

דרור אטקס ואני חולפים על פני מחסום חיזמה ומתחילים לרדת לכיוון יריחו על המקטע המזרחי של כביש מספר אחת. ליד המכון לטיהור שפכים "אוג" אנחנו פונים ימינה, לדרך המשובשת שנקראת כביש הבוקע הדרומי ומתפתלת מתחת לנבי מוסא.

כביש 1 ליד מצפה יריחו (צילום: Sraya Diamant/Flash90)

כביש 1 ליד מצפה יריחו (צילום: Sraya Diamant/Flash90)

כביש הבוקע הדרומי הוא הצלע הדרום מערבית של השטח שאותו ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג במסיבת העיתונאים ב-10 בספטמבר לפני ספירת הקורונה, כשטח שעליו ישראל מתכוונת להחיל ריבונות ישראלית. כעת, משהוקמה "ממשלת הריבונות" – כמו שנתניהו מקפיד לכנות את ממשלתו החדשה – הסיפוח טיפס למקום גבוה על סדר היום.

אטקס לוחץ על הדוושה ומזגזג בפראות ובהנאה בלתי מוסתרת בין הבורות של כביש הבוקע הדרומי. "מי שסלל את הכביש הזה במקור זה הצבא", הוא אומר, "זה גם שם צבאי כזה. גברי. הבוקע הדרומי!

"זה היה פעם שטח אש. אתה יכול לראות כאן מסביב את הפיתות הסוריות מהתקופה שחיילי צה"ל עוד התאמנו פה. כבר הרבה שנים שלא היו כאן תרגילים רציניים. כשהייתי חייל היו כאן תרגילים ואימונים גדולים. כבר הרבה שנים שיש מעט מאוד אימונים צבאיים בגדה. בטח לא בקנה מידה גדול".

חייל צה״ל ליד מחסום חיזמה (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

חייל צה״ל ליד מחסום חיזמה (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

כל האזור נראה נטוש לגמרי.
"יש כאן קצת בדואים. לא הרבה. הם באים לרעות כאן, בעיקר בחורף. וצבא, שעוד יש לו כאן נוכחות, אבל דלילה מאוד. בוא נאמר ככה – הצבא לא מאמין בסיפוח. אם אתה מסתכל על מפת האימונים של צה"ל, הוא יצא כמעט לגמרי מהגדה בעשורים האחרונים".

אטקס מת על נסיעות שטח כאלה. ורררררווום…. איי… ורררררווום… איי… הקפיצים במכונית השכורה מחורבנים וחוליות הגב הרופפות של הנוסע ליד סופגות את מנת החבטות הראשונה הבוקר. יהיו עוד הרבה כאלה עד סוף היום, כי התוכנית שלנו היא לנסוע לאורך גבולות מפת הסיפוח של נתניהו, מדרום לצפון ובחזרה, וזה חתיכת אתגר ליום אחד.

בינתיים, גם המכונית לא מגיבה טוב ללחץ, כי כנראה שהמתדלק הפלסטיני בתחנה ליד מחסום חיזמה דחף לה דלק מהול, ועכשיו היא נאנקת בעצבנות כשהטורים של המנוע עולים.

"מה יקרה אם ניתקע פה?", אני שואל בדאגה וסוקר את המדבר הצחיח מסביב. מאופק עד אופק אין נפש חיה, חוץ מארבעה גמלים שלועסים עשב בשעמום, ונראים כאילו נמלטו על נפשם מעבודת גמר של סטודנט ב"בצלאל" בתחילת המאה ה-20. "איך בכלל יוצאים מהחור הזה אם נתקעים כאן?"

"אל תדאג", מרגיע אטקס, "אתה לא סומך עלי? נראה לך שאני אתקע אותנו?".

בדרך לציון הקבר של נבי מוסא אנחנו משאירים מאחורינו ענן אבק. המקום סגור ומסוגר, אין נפש חיה. אטקס מרוצה, כי לא בא לו להתעכב כאן. השעה כבר עוד מעט שבע בבוקר והוא רוצה שנזדרז לבדוק מה קורה עם המנהרות החדשות ״לפני שיהיה פה חם כמו בגיהינום״.

נבי מוסא, כמו מקומות נוספים רבים בחבל הארץ הפראי הזה, מתפקע ממשמעויות סימבוליות. נתעכב עליהן בקצרה לפני שנמשיך הלאה, כי היום שלפנינו אמנם ארוך והשמש כבר מתחילה לטפס בשמים, אבל אם אנחנו כאן כדי לדבר על הסיפוח – או על החלת הריבונות – אי אפשר לעשות את זה ברצינות לפני שנכיר ולו בצורה מרפרפת ושטחית את הקונטקסט ההיסטורי. ונבי מוסא הוא מקום אידיאלי לעשות בדיוק את זה.

תחנה ראשונה: נבי מוסא

משה רבנו היה גדול הנביאים היהודים. מי שעל פי המסורת היה לו קו פתוח ודיבור ישיר עם אלוהים. הוא קיבל ממנו את התורה והעניק ל"דת משה וישראל" את שמה. על פי המסופר בדברים ל"ד, הדבר האחרון שמשה רבנו ראה לפני מותו היה בדיוק את חבל הארץ הזה, שמועמד עכשיו לסיפוח ושבו אטקס ואני מתרוצצים במכונית שכורה עם דלק מזויף.

משה עלה מערבות מואב אל הר נבו אשר על פני יריחו, "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה".

יהודים מוכנים להרוג ולהיהרג בגלל ההבטחה הזאת. ולא רק הם.

מבט אווירי מעל נבי מוסא (צילום: דביר רז/מיזם ויקיאוויר בשיתוף עם אגודת התעופה הכללית בישראל)

מבט אווירי מעל נבי מוסא (צילום: דביר רז/מיזם ויקיאוויר בשיתוף עם אגודת התעופה הכללית בישראל)

על פי המסופר בדברים ל"ד, משה מת בלי שזכה לעשות סיבוב על כביש הבוקע הדרומי ו"לא ידע איש את מקום קבורתו עד היום הזה". לכן ז' באדר, שהוא יום מותו על פי המסורת, נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

בזמן שהיהודים המשיכו להתגעגע בגלות ולקוות שיום יבוא וההבטחה ההיא עוד תתגשם, נכנסו המוסלמים לתמונה ועל הדרך סיפחו אליהם גם את משה וגם את הארץ שאולי הובטחה לו אבל בינתיים נפלה דווקא בידיהם. מאחר שעל פי האסלאם כל אדם שאלוהים נגלה לו הוא נביא ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם הוא לא היה מוסלמי, המוסלמים קוראים למשה "נבי מוסא".

מלבד מוחמד, נבי מוסא הוא הנביא שמוזכר הכי הרבה פעמים בקוראן, כולל רוב הסיפורים המוכרים מהתורה, מהטמנתו בתיבה ביאור ועד סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר.

ומאחר שהקוראן – בניגוד לתורה – לא מזכיר את מותו של משה או את מקום קבורתו, החליטו המוסלמים שהוא נקבר כאן, על הגבעה הזו, בדיוק מעל כביש הבוקע הדרומי, שתוחם את ארץ הסיפוח ושעליו אטקס ואני מזגזגים – ורררוווום… אייי… – בדרכנו לצינורות הביוב החדשים, שעוד מעט אולי נבין למה הם כל כך חשובים.

המסגד בנבי מוסא (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

המסגד בנבי מוסא (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

על פי אחת המסורות המוסלמיות המקובלות, משה הגיע לבקר את צלאח א-דין בחלום וסיפר לו בדיוק איפה הוא קבור. וצלאח א-דין, המצביא המוסלמי המהולל – מי שהוריד את הצלבנים על הברכיים, שחרר את ירושלים וטיהר את מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע מהזיהום של הכופרים – החליט לבנות מסגד על הגבעה שמשה תיאר לו בחלום, כעשרים קילומטר מזרחית לירושלים ועשרה קילומטר דרומית ליריחו.

המתחם על הגבעה הזו הורחב מאז פעמים רבות והוא משתרע כיום על כ-5,000 מ"ר וכולל כ-120 חדרים, מבנה מפואר עם עשרות כיפות לבנות וחצר הפונה למכה.

המוסלמים החלו לציין בנבי מוסא את חגיגות "המוסם", שנערכו שבוע שלם, במקביל לחג הפסחא הנוצרי. שיירות של עולי רגל הגיעו מכל קצוות הארץ. האפנדים נשארו ללון בחדרים שבמתחם, ופשוטי העם ישנו במחנות אוהלים מסביב.

במאה ה-19 הופקדה האחריות על המסגד בנבי מוסא בידי משפחת אל-חוסייני ובעידודו של המופתי של ירושלים הפך האירוע – שכלל תמיד גם מרוצי סוסים – לחגיגה לאומית ערבית גדולה. הקונסול הבריטי לירושלים באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מתאר בספרו "עתות סופה" את החגיגות בנבי מוסא:

"המוסלמים באים מכל קצווי העולם המוחמדני – מהודו, מארץ הטאטארים ועד גבולות סין, מכל קצוות אסיה התיכונה, וגם ממצרים, נוביה, מרוקו, חופיה המזרחיים של אפריקה, אף גם מחצי האי ערב גופו ומן הגלילות הטורקיים באירופה ובאסיה. הצליינים האלה – ברובם הגדול קנאים מופלגים, ושרויים בסערת-נפש דתית עזה – הם ציבור מחריד ומסוכן. תמיד היתה סכנה פן יתנגשו ברחובות ובשווקים ההומים מאדם שבתוכם נדחקו בתהלוכותיהם, עם כמה צליינים נלהבים לא פחות מן הצד הנוצרי. ספק אם תוכל תגרה שלא להסתיים בטבח. תמיד היתה נשימתנו קלה עלינו יותר בתום עליות הרגל המוסלמיות, ובתום הלמות התופים הרועשת שלהם וצעקותיהם, כאשר שבה ירושלים למנוחתה".

אירופאים אף פעם לא השתגעו על כל הלבנטינים המחרידים עם כל הבלגאן שלהם.

כל התיאורים המבהילים האלה – קנאים מופלגים, צליינים נלהבים, סערת נפש דתית עזה, סכנה קרובה ומיידית לטבח – עוד יחזרו הרבה בסיפור שלנו. והעניינים הלכו והסתבכו כשהציונות עלתה על במת ההיסטוריה ויהודים החלו לחזור למולדת שאלוהים ובעקבותיו גם הלורד בלפור הבטיחו לאבותיהם.

התהלוכות המוסלמיות לנבי מוסא הפכו עצבניות משנה לשנה, והגיעו לשיא של אלימות בדיוק לפני מאה שנה, ב-1920, כשחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו שבוע.

קהל של מוסלמים העולים לרגל לקברו של נבי מוסא בתחילת המאה ה-20 (צילום: ויקיפדיה)

קהל של מוסלמים העולים לרגל לקברו של נבי מוסא בתחילת המאה ה-20 (צילום: ויקיפדיה)

ב-4 באפריל של 1920, אחרי התפילה המסורתית בתום החג, יצאו המתפללים המוסלמים המשולהבים בקריאות "אטבח אל יהוד, א-דעולא מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי בירושלים. הבריטים בחרו לא להתערב, ובירושלים התארגן כוח מגן חמוש שהקים זאב ז'בוטינסקי. אבל יהודי העיר העתיקה לא רצו שאנשיו החמושים של ז'בוטינסקי יגנו עליהם, בטענה שאין מצב ששכניהם המוסלמים יפגעו בהם.

זה נגמר בהתפרעות המונית, בביזה וברצח של שישה יהודים ובכ-200 פצועים, באירוע שיזכה לכינוי "פרעות תר"ף" ויבשר את סיבובי הדמים הרבים שעוד יבואו.

ב-1937, שנה אחרי פרוץ המרד הערבי הגדול, אסרו הבריטים על ההתכנסות בנבי מוסא, מחשש שהחג יצית עוד מהומות. האיסור נמשך גם כשמתחם נבי מוסא עבר לריבונות ירדנית אחרי מלחמת השחרור, על רקע  המתיחות שנוצרה בירדן בעקבות הבריחה ההמונית של פליטים פלסטינים מישראל לממלכה ההאשמית, מתיחות שהגיעה לשיאה כשהמלך עבדאללה הראשון נרצח על ידי מתנקשים פלסטינים.

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

האיסור להתכנס בנבי מוסא נותר על כנו גם אחרי שמתחם הקבר נכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. "המוסם" הראשון שהותר בנבי מוסא נערך לציון 50 שנה להטלת האיסור הבריטי, ואורגן ב-1987 על ידי הוואקף המוסלמי בירושלים. כ-50 אלף עולי רגל מוסלמים השתתפו באירוע. ממש באותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה והחגיגות בנבי מוסא נאסרו שוב, ומאז לא חודשו.

הנה, אם כן, תקציר תולדות הקנאות הדתית, הטירוף והאלימות באזורנו, כפי שמספרת גבעה אחת נידחת למדי, שמשקיפה על פיסת מדבר צחיח, שבתוכה מתפתלת דרך משובשת שבקצה שלה פועלים ערבים מהכפר איכסל חופרים מנהרה, ומניחים צינורות ביוב שיזרימו בקרוב שפכים למכון הטיהור.

הנה, אם כן, תקציר תולדות הקנאות הדתית, הטירוף והאלימות באזור, כפי שמספרת גבעה נידחת למדי, שמשקיפה על פיסת מדבר צחיח, שבתוכה מתפתלת דרך משובשת שבקצה שלה פועלים ערבים מניחים צינורות ביוב

הכל כאן: ממשה ועד מוחמד, מצלאח א דין ועד זאב ז'בוטינסקי, מהטבח בעיר העתיקה ועד האינתיפאדה, מהמרד הערבי הגדול ועד מלחמת ששת הימים. דת ודם, כיבוש ואלימות, קנאים וכופרים, פליטים ומתנקשים. כל אחד מוזמן לקרוא את הסיפור הזה מהפוזיציה הלאומית והדתית שמתאימה לו, וזה בדיוק מה שכולם עושים כל הזמן.

"יהיה מעניין לראות אם ישראל תספח גם את נבי מוסא, ערש הלאומיות הפלסטינית, וינתקו את המקום משאר הגדה המערבית", אומר אטקס, "זה יהיה עוד אחד מהאבסורדים של הסיפור הזה".

מבט על נבי מוסא מדרום-מזרח (צילום: Ori/Wikipedia)

מבט על נבי מוסא מדרום-מזרח (צילום: Ori/Wikipedia)

פרויקט הטיהור הגדול

זו הפעם השנייה שאני מסתובב כאן עם דרור אטקס. אני לא מכיר פרטנר טוב ממנו לביקור במחוז הקשוח והמדמם הזה של העולם. אטקס עוקב אחרי הנעשה בשטחים כבר כמעט 20 שנה. בהתחלה כרכז השטח של "שלום עכשיו", אחר כך במסגרת עמותת "יש דין" ובשנים האחרונות במסגרת עמותת "כרם נבות", שאותה הוא הקים ומנהל כמעט לבדו.

מי שמאמינים בחזון ארץ ישראל השלמה ברוח ההבטחה האלוהית למשה, אולי יראו באטקס בוגד ומשת"פ ברוח ההסתה השיטתית של עידן נתניהו. אבל מעטים מהם יוכלו לעמוד מולו בתחרות על ידיעת הארץ הזו. הוא מסתובב בשטח כמו בן-בית, מזהה כל גדר, כל קו מים, כל צינור, כל שטח אש, כל דרך עפר, כל אתר עליה לרגל, כל קרוואן במאחז וכל כפר פלסטיני. והוא גם יודע לספר מה היה קודם, מה השתנה ולמה.

בפעם הקודמת נפגשנו בבוקר שאחרי הבחירות בתחילת מרץ, כשהעתיד הפוליטי היה עדיין מעורפל ובהלת הקורונה עוד לא צברה תאוצה. יצאנו אז לסיבוב בין שמורות הטבע שעליהן הכריז שר הביטחון דאז (ואיש האופוזיציה היום) נפתלי בנט. באותה נסיעה, אטקס סיפר לי על פרויקט ההתפלה הגדול, שיצא לדרך כמה שבועות קודם לכן ועתיד לשנות לחלוטין את פני האזור.

דרור אטקס (צילום: אמיר בן-דוד)

דרור אטקס (צילום: אמיר בן-דוד)

בחודשיים שחלפו מאז ושנראים כמו נצח, כשכל הישראלים והפלסטיניים ננעלו בסגר חסר תקדים בגלל מגפת הקורונה, פרויקט התשתיות העצום הזה המשיך להתקדם במלוא העוצמה. אנחנו נוסעים לראות מה קורה איתו.

"אתה רוצה לדבר איתי על סיפוח?", אומר אטקס, "אז בוא אני אראה לך את הסיפוח האמיתי. לא הדיבורים של נתניהו. כשרואים את זה, מבינים שישראל כבר סיפחה את האזור, גם אם עוד לא החליטה להודיע על זה".

דרור אטקס: "אתה רוצה לדבר איתי על סיפוח? אז בוא אני אראה לך את הסיפוח האמיתי. לא הדיבורים של נתניהו. כשרואים את זה, מבינים שישראל כבר סיפחה את האזור, גם אם עוד לא החליטה להודיע על זה"

השער לאתר הבניה הגדול פתוח. אנחנו מתעלמים מהמבטים החשדניים של הפועלים הערבים, שלא בטוחים אם כדאי להם להתעסק עם שני הגברים הישראלים המוזרים האלה, שלך תדע לאיזה ארגון הם שייכים. עוד מעט הם יקבלו ביטחון, ומנהל העבודה ידרוש מאיתנו בנימוס לעזוב, אבל בינתיים אנחנו מדלגים על ערמת העפר, ומציצים אל המנהרה העצומה שנכרתה בהר, מממנה יוצאים שני צינורות ענקיים.

כבר שנים רבות ידוע, שהביוב הזורם דרך נחל קדרון לים המלח הוא אחד המפגעים הסביבתיים החמורים ביותר בגדה המערבית. נחל קדרון, או בשמו הערבי ואדי אלנאר, זורם מירושלים לכיוון דרום מזרח לאורך יותר משלושים קילומטר ומנקז את כל השפכים מאזור דרום מזרח ירושלים, בית לחם, בית סחור והעיירות והכפרים ממזרח להן. זה הנחל הכי מזוהם בשטחים.

שלט בכניסה למכון טיהור שפכים בנחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

שלט בכניסה למכון טיהור שפכים נחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

לפני כחודשיים, אחרי שנים של דיונים ותוכניות, החלה ישראל לחפור את המנהרה שלתוכה אנחנו מציצים בהשתאות, דרכה ינוקז הביוב שזורם כיום באפיק הנחל. התוכנית היא לאסוף את המים המזוהמים בנקודה גבוהה ומערבית יותר של נחל קדרון ולהזרים אותם למתקני טיהור, ומשם להעביר אותם מזרחה למטעי התמרים, שרובם שייכים למתנחלים של בקעת הירדן. תמרי מג'הול, מתברר, זה ביזנס בנזונה. בשנים האחרונות יש להם גם שוק גדול בעולם.

לפני שפנינו לכביש הבוקע הדרומי, עברנו ליד מתקן ענק לטיהור מים בשם "אוג", שאליו מזרימים מ-2014 את השפכים של השכונות הצפוניות במזרח ירושלים ושל ההתנחלויות בסביבה. המתקן זה אמור להתרחב ולקלוט גם את השפכים שיוזרמו מהקדרון.

מאחורי הפרויקט הזה עומד "תאגיד הגיחון", שהוא תאגיד המים של עיריית ירושלים. מכון המחקר "מילקן" העריך לפני שבע שנים את שיקום נחל הקדרון ב-355 מיליון שקלים. זה נותן לנו איזשהו מושג על גודל המיזם, שיכול להישמע נהדר ועל הכיפאק. ירוק וטוב לסביבה. אנחנו הרי בעד סביבה נקיה בכלל ונחל קדרון נקי בפרט. אבל אטקס רואה פה משהו אחר לגמרי.

הפתח למנהרה שתוביל את צינור הביוב במט"ש נחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

הפתח למנהרה שתוביל את צינור הביוב במט"ש נחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

"יש כאן ביוב של פלסטינים שיזרום בצינורות שמניחים פועלים ערביים – שמת לב שאין בכל אתר הבניה הזה יהודי אחד לרפואה, נכון? – ואז הביוב הזה יהפוך למים מטוהרים – הנה נפתרה סופית בעיית המים באזור – והמים האלה ישקו מטעים, שפלסטינים יעבדו בהם בשכר רעב, כדי לחזק עוד יותר את מפעל ההתנחלויות. אתה מבין? מעכשיו אפילו את הביוב של הפלסטינים אנחנו לוקחים ומשתמשים בו נגדם.

"הסיכום הוא – ככה אומרים לי, אני לא יודע את זה כעובדה – שחלק מהמים המטוהרים שיילקחו מכאן, יגיעו גם למטעי התמרים של ברוני התמרים הפלסטיניים, שנמצאים מדרום ליריחו.

דרור אטקס: "הסיכום הוא – ככה אומרים לי, אני לא יודע את זה כעובדה – שחלק מהמים המטוהרים שיילקחו מכאן, יגיעו גם למטעי התמרים של ברוני התמרים הפלסטיניים, שנמצאים מדרום ליריחו"

"ברוני התמרים האלה הם האנשים הכי עשירים והכי מחוברים בעולם לעטינים של הרשות וכמובן לישראל. אנשים עשירים בכל מקום, לא נהיו סתם ככה עשירים. יש להם השפעה על מקבלי ההחלטות. וזה נכון במיוחד בחברה הפלסטינית.

"הכלכלה הפלסטינית היא סופר ריכוזית. היא נשלטת על ידי מעט מאוד אנשים ואתה לא יכול להיות אדם עשיר בגדה בלי להיות מחובר לרשות השלטונית".

פועלים פלסטינים עובדים על הנחת צינור הביוב במט"ש נחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

פועלים פלסטינים עובדים על הנחת צינור הביוב במט"ש נחל אוג (צילום: אמיר בן-דוד)

אני מתאר לעצמי שיהיו עכשיו קוראים שיחשבו לעצמם, יאללה-יאללה, מכל דבר עושים עניין. כולה צינור ביוב. שומרים על הסביבה. גם זה כבר לא טוב?
"השקעה בפרויקט כזה היא עצומה. שמים כאן הרבה מאוד כסף. וברור שהחשיבה היא חשיבה לטווח ארוך. איך אתה לוקח את המים האלה ומשיב אותם לחקלאות. אם אתה עושה פרויקט כזה, אתה מן הסתם לא מתכוון להחזיר את השטח הזה, נכון?

"והפרויקט הזה התחיל הרבה לפני עשרה בספטמבר, כשנתניהו גילה פתאום שהוא חייב לספח את הבקעה. התקציבים שמוסטים לפרויקט כזה נקבעו הרבה זמן מראש. זה לא פרויקט שעובדים עליו מהיום למחר. יש כאן הרבה תכנון.

"רצית לדבר על הסיפוח, לא? ככה הוא נראה באמת".

* * *

מחר: יריחו מסתגרת מפני הקורונה ונתניהו דוחף את הסיפוח לפרונט