ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

יריחו הייתה העיר הראשונה במסע כיבוש הארץ של בני ישראל, ויהושע הטיל על מי שיבנה אותה מחדש את הקללה "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת" ● כמה אלפי שנים אחר כך, בעיר חיים כ-55 אלף פלסטינים הנמצאים כעת בסגר הרמטי בחסות הקורונה על אף שבכל רחבי הרשות הפלסטינית זוהו רק 2 מתים ו-376 נדבקים עד כה ● בחום הקיצוני שנפל על מדבר יהודה, אמיר בן-דוד ממשיך במסע על מפת תוכנית הריבונות של נתניהו -ובפרק היום הוא מנסה לברר: איך הפך הדיון בסיפוח למיינסטרים בחברה הישראלית

18/05/2020 11:33
יריחו

העיר יריחו סגורה ומסוגרת. בונקר. מבטים חשדניים, מציצים מעל המסכות האחידות. "היי – מה אתה מצלם? תוריד את הטלפון!". זה לא זמן טוב עכשיו להסתבך עם שוטרים פלסטינים.

ברשות הפלסטינית רועדים מהקורונה. הרבה יותר מאשר בישראל. אם מערכת הבריאות הישראלית נתפסה כשהיא לא מוכנה לדרמה של הקורונה, אפשר רק לדמיין את המצב בבתי החולים ובמרפאות של הרשות.

"אם תהיה פה התפרצות קורונה רצינית, הם יודעים שהם לא יעמדו בזה. זה ברור להם. והם מפחדים מאוד", אומר דרור אטקס, מנהל עמותת "כרם נבות", שמתלווה אלי לסיבוב בגדה. "מערכת הבריאות הפלסטינית גם ככה על סף קריסה. הם לא יכולים להתמודד עם משבר בריאותי גדול".

כוחות הביטחון הפלסטינים שומרים על הסגר ברמאללה, ב-23 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Nasser Nasser)

כוחות הביטחון הפלסטינים שומרים על הסגר ברמאללה, ב-23 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Nasser Nasser)

הפחד המובן הזה מפני הבאות דחף את הרשות הפלסטינית להגיב במהירות ובנחרצות, שגם זיכו אותה בהמשך בשבחים בעולם. מקרי הקורונה הראשונים ברשות התגלו ב-5 במרץ במלון בבית לחם. צליינים יוונים שהגיעו לעיר הביאו איתם גם את הנגיף. הרשות הטילה מיד סגר מוחלט על בית לחם, בודדה את החולים בבית מלון בעיר וטיפלה בהם שם. בישראל אימצו מדיניות זהה מעט יותר מאוחר.

למרות שמקרי הקורונה התגלו רק בבית לחם, הרשות החליטה מיד על הפסקת הלימודים בכל בתי הספר והאוניברסיטאות בגדה המערבית, והכריזה על מצב חירום, שנמשך בעצם עד היום. בכל עיר, כפר או מחנה פליטים הוקמו ועדות חירום של מתנדבים, שתיאמו את הפעילות במקום מול משרד הבריאות ומול כוחות הביטחון הפלסטינים.

למרות שמקרי הקורונה התגלו רק בבית לחם, הרשות הפלסטינית החליטה מיד על הפסקת הלימודים בכל בתי הספר והאוניברסיטאות בגדה המערבית, והכריזה על מצב חירום, שנמשך בעצם עד היום

שיתוף הפעולה הזה, כך נראה, עלה יפה ואפילו חיזק במידת מה את האמון (הרופף בדרך כלל) בין האזרחים הפלסטיניים לכוחות הביטחון שלהם. נולדה אתו גם תחושת סולידריות מקרבת של מאבק באויב משותף, שהפעם לשם שינוי הוא לא צה"ל, המתנחלים או ישראל.

המאבק בנגיף הוכתר, לפחות לעת עתה, בהצלחה מרשימה. עד יום ראשון השבוע זוהו בכל רחבי הרשות הפלסטינית 2 מתים ו-376 מקרים מאומתים של קורונה. 329 מהחולים כבר נחשבים ל"מחלימים".

אבל הסגר עדיין לא הוסר במקומות רבים, והוא נאכף בקשיחות גדולה בהרבה מהסגר שהוטל במקביל בישראל. בכניסה ליריחו עצרו אותנו שלושה שוטרים פלסטינים חשדניים במסכות ואחרי שבדקו תעודות הורו לנו – בתקיפות וממרחק ביטחון – להסתובב על עקבותינו ולהסתלק. "אין כניסה", הם אמרו, "ואל תנסו להתווכח, כי זה חסר טעם. אתם לא תיכנסו".

גל התיירים האחרון בבית לחם, לפני החמרת מגבלות הקורונה, תחילת מרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

גל התיירים האחרון בבית לחם, לפני החמרת מגבלות הקורונה, תחילת מרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

כמו בני ישראל בספר יהושע, התחלנו להקיף את העיר וחיפשנו פרצות בחומת הסגר, דרכי גישה צדדיות, אבל גילינו שכולן נאטמו מבעוד מועד בערמות עפר גבוהות ובמחסומי בטון. לא בדקנו את הפטנט ההוא עם השופרות שהפילו את החומות.

יריחו הייתה העיר הראשונה במסע כיבוש הארץ של בני ישראל. לפי המתואר בספר יהושע, אחרי הכיבוש העיר נשרפה עד היסוד ויהושע הטיל על מי שיבנה אותה מחדש את הקללה "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת". היא נבנתה מאז, והיום גרים בבה ובסביבתה כ-55 אלף פלסטינים, שלא יסופחו לישראל בשום תסריט ריבונות, אלא יישארו כמובלעת בתוך השטח המסופח.

כי זאת יש לדעת: הסיפוח הזה שמדברים עליו עכשיו, ושלשמו התכנסנו, הוא חתיכת עניין מסובך, שעוד ייתקל מכשולים גדולים. קשה לדמיין איך הוא יעבוד בפועל.

הקאמבק של הסיפוח

בקיצור נמרץ, זו הייתה השתלשלות האירועים האחרונה, שהחזירה את הסיפוח למרכז השולחן הישראלי בקיץ 2020:

במסיבת עיתונאים "דרמטית" שכינס בנימין נתניהו ב-10 בספטמבר בכפר המכביה, הכריז ראש הממשלה ש"עסקת המאה של טראמפ" – שעוד לא הוצגה אז, אבל כבר ריחפה מעל הציבוריות הישראלית כמין הבטחה שמחכה להתממש, או כענן של גשם חומצתי, תלוי את מי שואלים – תהיה "הזדמנות היסטורית, שעת כושר חד-פעמית להחיל ריבונות ישראלית על ישובינו ביהודה ושומרון ועל אזורים בעלי חשיבות ביטחונית וחשיבות של מורשתנו".

במסיבת עיתונאים "דרמטית", הכריז ראש הממשלה ש"עסקת המאה של טראמפ" תהיה "הזדמנות היסטורית, שעת כושר חד-פעמית להחיל ריבונות ישראלית על ישובינו ביו"ש"

הנאום ההוא – שבוע לפני בחירות מועד ב׳ של 2019 – נתפס אז כעוד מהלך בחירות של נתניהו, שכמובן ניצל את השידור החי בטלוויזיה כדי לתקוף את מי שהיו אז יריביו, "גנץ ולפיד", שמתכוונים – כך נתניהו איים – "ליישם את לקחי ההתנתקות". בשמאל גינו, כצפוי. אבל גם בימין לא הזדרזו לצאת לרקוד הורה ברחובות.

כמה חודשים מאוחר יותר, ב-28 בינואר, תומכי הסיפוח כבר רקדו ועוד איך. ברחובות וושינגטון. הם חגגו את "עסקת המאה" שבמסגרתה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונתניהו לצדו בבית הלבן הבטיחו כי "בקעת הירדן, שחשובה מאוד לביטחון הלאומי של ישראל, תישאר בריבונות ישראלית".

מי שפגשו ודיברו עם נתניהו באותו יום בוושינגטון התרשמו שמשהו עקרוני השתנה אצלו. שהפעם הוא באמת ובתמים נחוש להוביל את המהלך הדרמטי הזה, שיירשם על שמו בהיסטוריה וייזכר כהישג הגדול שלו כראש ממשלה.

לרגע היה נדמה שנתניהו כל כך נחוש, שהוא מתכוון ללכת על מהלך בזק, שישנה את כללי המשחק, ממש תוך ימים אחדים אחרי הפסגה בוושינגטון, אבל אז ג'ארד קושנר לחץ על הברקס, למגינת ליבם של המתנחלים החוגגים, ששוב הרגישו שנתניהו עבד עליהם.

כדי להרגיע את הימנים המודאגים, ראש הממשלה הסביר שיש עוד עבודת מטה והכנה שחייבים לעשות לפני החלת הריבונות. בכנס בחירות במעלה אדומים שלושה שבועות לפני הבחירות במרץ 2020, ראש הממשלה אמר: "זה לא ייקח הרבה זמן. אנחנו נשלים את זה. זה 800 קילומטר של קו גבול. יש שם הרבה שטח וזה לא ייקח הרבה זמן… אנחנו מחכים לזה מאז 67' ואנשים עושים עניין מכמה שבועות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אירוע הכרזת תוכנית המאה של הנשיא האמריקני בבית הלבן. 28 בינואר 2020 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אירוע הכרזת תוכנית המאה של הנשיא האמריקני בבית הלבן. 28 בינואר 2020 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

ואז נערכו הבחירות. ואז התפרצה הקורונה. ואז בני גנץ וגבי אשכנזי נכנסו מתחת לאלונקה. ואז נחתם ההסכם בין הליכוד וכחול-לבן, שבסעיף 29 שלו מופיעה הפיסקה המדהימה הבאה, שכל משפט בה משדר נחרצות והחלטיות:

"לאחר שיתקיימו דיון והתייעצות בין ראש הממשלה לראש הממשלה החלופי בעקרונות המפורטים מעלה, ראש הממשלה יוכל להביא את ההסכמה שתושג עם ארה״ב בעניין החלת הריבונות החל מיום 1.7.2020 לדיון בקבינט ובממשלה ולאישור בממשלה ו/או בכנסת. במידה וראש הממשלה ירצה להביא את הצעתו בפני הכנסת, הוא יוכל לעשות זאת גם באמצעות ח"כ ובלבד שיהא מסיעת הליכוד, שיתחייב במעמד הקריאה הטרומית כי החקיקה תתוקן לנוסח זהה לזה שהוצג ע"י ראש הממשלה בקבינט ובממשלה. לאחר הקריאה הטרומית – ואם מדובר בהצעת חוק ממשלתית לאחר הקריאה הראשונה – יועבר החוק בהקדם, בדרך המהירה ביותר, ובאופן שלא ישבש ויעכב את התהליך ע"י יו"ר ועדת הכנסת וועדת הכנסת לדיון בוועדת החוץ והביטחון. בכפוף לאמור לעיל, הנספח בדבר דרכי עבודת הקואליציה לא יחול לעניין סעיף זה".

בהקדם… עד אחד ביולי… בדרך המהירה ביותר… באופן שלא ישבש ויעכב… ברור שמישהו כאן תכליתי ונחוש. "מהניסוח הזה אתה יכול לראות שהפעם נתניהו רציני", אומר לי נתניהולוג מומחה, "וזה גם מה שאני שומע מכל האנשים שאני מדבר איתם במערכת הפוליטית.

"שים לב מה כתוב שם – הוא צריך רק לקיים 'התייעצות' עם גנץ. זה הכל. ואז הוא יכול להעביר את זה בהליך חקיקה מזורז ביותר, שאין אפשרות לעכב אותו בלי לפרק את הממשלה. אתה לא מכניס סעיף מפורט כזה להסכם קואליציוני אם אתה לא מתכוון להשתמש בו".

בנימין נתניהו ובני גנץ אחרי השבעת הממשלה ה-35, ב-17 במאי 2020 (צילום: Alex Kolomoisky/POOL)

בנימין נתניהו ובני גנץ אחרי השבעת הממשלה ה-35, ב-17 במאי 2020 (צילום: Alex Kolomoisky/POOL)

אם נתניהו באמת מתכוון הפעם לספח את הגדה, יש לו סיבות רבות למהר. מבחינתו, הוא מחזיק עכשיו את הקלפים הכי טובים שקיבל אי פעם. אולי הקלפים הכי טובים שהוא יכול לחלום עליהם.

יש לו ממשלה רחבה של צייתנים: החלת הריבונות תזכה הפעם אפילו לתמיכה של כחול-לבן ושל איש השמאל הוותיק עמיר פרץ, ושאריות מפלגת העבודה. מי היה מאמין. הרשות הפלסטינית חלשה וחבולה. העולם בכלל ואירופה בפרט עסוקים כרגע בקורונה ובמשבר הכלכלי. ואף אחד לא מבטיח שטראמפ יישאר נשיא אחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר. המשבר באמריקה קשה, ולך תדע.

אז אם לא עכשיו, אימתי?

מדהים ככל שזה יישמע, בטח כשזוכרים איך מחנה השלום הישראלי התייחס כל השנים לאיום הסיפוח, לא צפויה לנתניהו התנגדות גדולה גם משמאל. אפילו דרור אטקס, שהקדיש את חייו למאבק בסיפוח, כבר מעדיף אותו על המשך המצב הקיים.

מדהים ככל שזה יישמע, לא צפויה לנתניהו התנגדות גדולה גם משמאל. אפילו דרור אטקס, שהקדיש את חייו למאבק בסיפוח, כבר מעדיף אותו על המשך המצב הקיים

הוא עצמו מעריך שזה לא יקרה בסוף כי "בסופו של דבר – זה ביבי. אנחנו מכירים אותו מספיק שנים ואצלו הכל תמיד אישי, בראש ובראשונה. אנחנו יודעים שמה שמעסיק את הבן אדם הזה זה רק העניין האישי שלו. ולכן, אני מהמר שהסיפוח לא יקרה בסוף. אבל אני לא יודע, כמובן".

גם גדעון לוי כתב ב"הארץ" שבשלב הזה גם הוא מעדיף סיפוח על המשך המצב הקיים. ומצד שני אנשי ימין מובהקים אומרים, ממש כמוך, שהם לא מאמינים שנתניהו יעשה את זה. מה קורה כאן? במסגרת הטירלול הפוליטי שבו "ימינה" באופוזיציה והעבודה וכחול-לבן בקואליציה, הגענו לזמנים המשונים שבהם השמאל קורא לנתניהו 'יאללה תספח כבר וזהו' והימין אומר לו 'אנחנו לא מאמינים יותר שתעשה את זה'?
"כן. ואני בכלל שניהם. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מסכים עם הניתוח של הימין, אבל חוזר בסוף למסקנות של השמאל. אם אתה בוחן את הטענה של הימין האינטליגנטי, שהסכסוך פה לא התחיל ב-67' וגם לא ב-48', שזה סכסוך רב-נדבכים, ושההתנחלויות הן לא אלו שיצרו את הסכסוך וגם לא אלה שיפתרו אותו – אני מוצא את עצמי מסכים היום עם הניתוח הזה הרבה יותר משאני מסכים עם הניתוח ה'שלום-עכשווניקי' הקלאסי שגדלתי עליו".

בנימין נתניהו נוטע עץ בט״ו בשבט השנה, בהתנחלות מבואות יריחו (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

בנימין נתניהו נוטע עץ בט״ו בשבט השנה, בהתנחלות מבואות יריחו (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

זה שטען שרק ההתנחלויות עומדות בינינו לבין שלום נצחי עם הפלסטינים?
"בדיוק. הניתוח ששם קו על הקו הירוק של 48' וטען שהתחלנו את ההיסטוריה מחדש ב-67', פלוס ירושלים שלקחנו על הדרך, וכל מה שצריך כאן זה נסיגה מהגדה. זה, פחות או יותר, הנרטיב שגדלתי עליו, בהתנחלות במזרח ירושלים! (אטקס גדל ברמות אשכול – א.ב.ד). זה מה שהאמנו בשנות ה-70 וה-80. בוא נאמר בעדינות שזה לא רציני".

ובכל מקרה זה כבר לא ריאלי.
"היום, ב-2020, בטוח שלא. אני חושב היום שגם ב-1990 זה לא היה ריאלי. היה חוסר היכרות וחוסר נכונות להתמודד עם המציאות ועם מה שקרה כאן. בהקשר הזה, הימין האינטליגנטי תמיד ניתח יותר נכון את המצב. הימין האינטליגנטי והשמאל הרדיקלי. מה המסקנות האופרטיביות שלי? הן מאוד קונבנציונליות ולא מהפכניות. שתי מדינות, אתה יודע".

אז למה אתה כבר מעדיף סיפוח? סיפוח מרחיק אותנו עוד יותר משתי מדינות.
"לכאורה אתה צודק. אבל זה לפחות מנכיח את העיוות של המציאות. זה שובר שוויון. שינוי מוחלט בכללי המשחק, שלפיהם ישראל עושה מה שהיא רוצה ב-53 השנים האחרונות, אבל לא נושאת באחריות ולא משלמת את המחיר. ממשיכה לדבר במושגים של פשרה, הכל זמני ובלה בלה בלה.

שבויים פלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים, מוחזקים במתקן ארעי של צה״ל בירושלים, ב-31 באוגוסט 1967 (צילום: AP Photo)

שבויים פלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים, מוחזקים במתקן ארעי של צה״ל בירושלים, ב-31 באוגוסט 1967 (צילום: AP Photo)

"אבל מכיוון שלא הכל זמני ומכיוון שהמעשים של ישראל סותרים לחלוטין את הדיבור שלה – אז סבבה, שתספח כבר וזהו. סיפוח לפחות יקרב בין המעשים לדיבור ואז אולי נוכל להתמודד טוב יותר עם המציאות כפי שהיא.

"אנחנו הרי כבר שנים אומרים שמה שקורה בגדה המערבית הוא סוג של אפרטהייד. זה אפרטהייד בפועל. אפרטהייד בלי לקרוא לזה ככה. ישראל תמיד נזהרה לדלג בין הטיפות. כן ולא ואולי וביטחון וזמני ומתישהו וזה הם שלא רוצים לדבר.

"עכשיו ישראל באה ואומרת, אני הולכת לספח משהו שהוא בין 22-23% מהגדה לבין 60% מהגדה – תלוי איזה סיפוח יהיה כאן בסוף, תלוי על איזו תוכנית אנחנו מדברים – אז זהו. נגמר. זה כבר לא כיבוש זמני. חאלס. נגמרה ההצגה. נגמרה הזמניות".

"מכיוון שלא הכל זמני ומכיוון שהמעשים של ישראל סותרים לחלוטין את הדיבור שלה – אז סבבה, שתספח כבר וזהו. סיפוח לפחות יקרב בין המעשים לדיבור ואז אולי נוכל להתמודד טוב יותר עם המציאות כפי שהיא"

גם לימין האינטליגנטי – כמו שקראת לו – אין תשובות מניחות את הדעת לשאלה מה יקרה עם הפלסטינים ביום שאחרי הסיפוח.
"נכון. הם נעים בין אפרטהייד מוצהר לבין 'נחשוב עוד כמה שנים, ומי שיוכיח שהוא ילד טוב יקבל מעמד של תושב'. זה המנעד. בין טרנספר של איתמר בן-גביר לבין 'דברו איתנו עוד 20 שנה, נראה איך תתנהגו ואז נחליט מה לעשות איתכם'.

"כשבמקרה הטוב מדברים על נוסחה כמו זו שהופעלה על הפלסטינים של מזרח ירושלים. שאנשים יהיו תושבים, אבל לא אזרחים. לא מצביעים, מנוכרים למערכת הפוליטית אבל חיים כלכלית בתוך המערכת הישראלית, תלויים בה, ואומרים תודה שיש להם תעודת זהות ירושלמית ולא תעודת זהות של הגדה. זה – בקווים כלליים – החזון של הימין. הם בטח לא מתכוונים לאזרח את כולם. זה הרי ברור".

מפת חזון השלום, כפי שפורסמה על ידי ממשל טראמפ ב-28 בינואר 2020

מפת חזון השלום, כפי שפורסמה על ידי ממשל טראמפ ב-28 בינואר 2020

כשהשמאל והימין נפגשים

וזה לא רק שהשמאל כבר לא מבוהל יותר מהסיפוח, אלא אפילו מעדיף אותו. גם הפלסטינים כבר מתחילים לחשוב ככה. לפחות אלה שאטקס מדבר איתם. הוא מספר שרבים מהם כבר התייאשו לחלוטין מהמשך מצב הביניים הקיים, ומעדיפים לעבור לשלב הבא, לשלם עליו את המחיר – וברור שיהיה מחיר לסיפוח, כנראה מחיר דמים – אבל לפחות להביט למציאות בעיניים, בלי לספר סיפורים מערפלי תודעה, שכבר אין להם קשר למציאות.

"פלסטינים תומכים בסיפוח אפילו יותר ממני. ומאותן סיבות בדיוק. בוא נשים את הדברים על השולחן ונקרא לילד בשמו. הרי מה הכוח של הפלסטינים מול ישראל? הם לא יכולים לנצח את ישראל בזירה הכלכלית, הצבאית, הפוליטית. והם הבינו את זה מזמן. איפה הם יכולים לאתגר את ישראל? איפה הם יכולים להכאיב לישראל? בנוכחות שלהם כאן. רק בנוכחות שלהם כאן.

"מה הכוח של הפלסטינים מול ישראל? הם לא יכולים לנצח בזירה הכלכלית, הצבאית, הפוליטית. והם הבינו את זה מזמן. איפה הם יכולים לאתגר את ישראל? איפה הם יכולים להכאיב לישראל? רק בנוכחות שלהם כאן"

"יש פחות או יותר שני מיליון פלסטינים בעזה ועוד בערך שלושה מיליון פלסטינים בגדה. הם לא אזרחים. אז כיום, בקונסטלציה הבינלאומית, ישראל יכולה למרוח את זה, ולהמשיך עוד קדימה. הקלפים בידיים שלה, הכוח בידיים שלה, הכוכבים הסתדרו לה היטב. יש בישראל הרבה כישרון, הרבה תושייה, הרבה כוח. הכל נכון. והפלסטינים בשיא החולשה שלהם. בכל ההיסטוריה.

עבדאללה מלך ירדן ויו"ר הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) (צילום: פלאש 90)

עבדאללה מלך ירדן ויו"ר הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) (צילום: פלאש 90)

"אבל מה יקרה מעבר לזה? מה המשמעות מבחינת הפלאח הפלסטיני שגר כאן אם הוא תחת שלטון צבאי או תחת שלטון אזרחי שלא מעניק לו זכויות אזרח? ישראל תוכל 'לפתור את הבעיה' הזאת רק בגירוש שלהם. אבל היא לא יכולה לעשות את זה.

"אנחנו לא ב-48' וגם לא ב-67'. אי אפשר יהיה לעשות פה גירוש מתחת לרדאר. ומה שקורה בהרים שם (אטקס מצביע מזרחה לעבר ירדן) הוא עניין חזק מאוד. כי הקשר בינינו לבין ירדן הוא קשר אסטרטגי".

גם הקשר בינינו לרשות הפלסטינית הוא קשר אסטרטגי.
"זה גם נכון. יש קשר אסטרטגי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית המושחתת. אבל הרשות המושחתת היא לא העם הפלסטיני. יש כאן שחקנים שונים שישראל חייבת להתחשב בעמדה שלהם. לספח את בקעת הירדן ולהפסיד את השלום עם ירדן על הדרך או להוביל לפירוק של הרשות הפלסטינית? לא נראה לי שישראל רוצה את זה.

"תראה מה קרה רק בשבוע שעבר: ישראל העבירה לרשות הפלסטינית 800 מיליון שקלים. מה זה, מתנה? לא. ישראל מנשימה את הרשות. הם קבלן משנה שלנו. הדור שלנו עוד היה בקסבה של שכם בתור חיילים. היום ישראל לא רוצה לחזור לשם".

פלסטיני משליך אבנים באחד הימים הסוערים באינתיפאדה השנייה, ב-8 בדצמבר 2000 (צילום: AP Photo/Lefteris Pitarakis)

פלסטיני משליך אבנים באחד הימים הסוערים באינתיפאדה השנייה, ב-8 בדצמבר 2000 (צילום: AP Photo/Lefteris Pitarakis)

התסריט שהרשות הפלסטינית תניח את המפתחות על השולחן ותודיע לישראל – התפרקנו, תנהלו אתם את השטח, הוא תסריט ריאלי?
"יש שם אינטרסים מאוד-מאוד כבדים. בעיקר אינטרסים כלכליים. הרשות לא תתפרק אם לא יהיה בלגאן רציני ברחוב. ומה קורה ברחוב – אף אחד לא יודע. כמו שאף אחד לא ידע ב-87' שנהג משאית שנכנס בשתי מוניות של פלסטינים ידליק את האינתיפאדה. אין שום דרך לצפות את זה או לדעת.

"שנאה יש, תיעוב יש, פחד יש, וגם הערצה יש. כל מה שרץ בראש של בני אדם קיים ברחוב הפלסטיני. וגם אצלם יש פערים עצומים. יש פערים בין פליטים לבין לא פליטים, בין עניים לבין אנשים אמידים שיש להם מה להפסיד. יש כבר דור חדש, שלא זוכר את האינתיפאדה השנייה. שמבחינתו היא סיפור היסטורי. עברו כבר 17-18 שנה מאז השנים המדממות ביותר של האינתיפאדה השנייה. זה הרבה זמן.

"שנאה יש, תיעוב יש, פחד יש, וגם הערצה יש. כל מה שרץ בראש של בני אדם קיים ברחוב הפלסטיני. וגם אצלם יש פערים עצומים. יש פערים בין פליטים לבין לא פליטים, בין עניים לבין אנשים אמידים שיש להם מה להפסיד"

"בגדה, הגורמים המתסיסים – חמאס, ג'יהאד איסלמי וכו' – נמצאים תחת המכבש של הרשות. אבל ברור שחמאס היא תנועה פופולרית ברחוב. ומעבר לכל זה – יש תיעוב עמוק כלפי הרשות הפלסטינית. לא צריך להיות חמאסניק כדי להבין שהרשות הפלסטינית מזיינת את הפלסטינים".

אז מה, בסוף גם אתה וגם בצלאל סמוטריץ' מקווים שיהיה סיפוח?
"כואב לי לענות לך על השאלה הזאת. ממש. כאבים בגוף. ברמה של עוויתות קלות. אבל כן, בעניין הזה אני מסכים עם סמוטריץ'. מסיבות שונות, כמובן".

* * *

בפרק הבא, שיתפרסם מחר: עבדים בחווה היוגוסלבית.