עובד ביטחון בפארק השעשועים דיסנילנד בשנחגאי. 11 במאי 2020 (צילום: AP Photo/Sam McNeil)
שנת העכברוש שלי, פרק שני

לאן נלך? שאל אייל. רחוק, השבתי

תיעוד מיוחד

"הימים האחרונים קשים לי. מספר החולים קפץ בלילה אחד, והסוף לא נראה באופק" ● כך מתחיל הפרק השני ביומנה של יפעת פרופר, שמתעדת את עידן הקורונה בשנגחאי ● השבוע היא מספרת על תרבות ההלשנות והשקר המקומית, על השכנים ש"אירחה" לארוחת ערב וירטואלית, על ההתמוססות האטית של הכלכלה הענקית, ועל היום שבו הצליחה להצביע מסין בבחירות לכנסת, למרות כל הקשיים והמגבלות

1

15.2.2020

הימים האחרונים קשים לי. מספר החולים קפץ בלילה אחד, והסוף לא נראה באופק. נמאס לי להיות בכלוב. הבדידות והניתוק קשים. דרושה משמעת עצמית כדי להקפיד על סדר יום, ארוחות סדירות ופעילות ספורטיבית. אין לי חשק.

נזכרתי בדברים שאמרה המחנכת של בני האמצעי ערן, אישה לא קלה, כשהיינו בשליחות השנייה בבייג'ינג (2002-2006). בתגובה לתלונות שהעלו תלמידי כיתה ד' על קשיים שחוו, אמרה: "הביטו על הילדים (הסינים) בכפר ממול, להם יותר קשה". המשפט הזה הפך לנכס צאן ברזל בביתנו.

זו נראית לי דרך גרועה מאוד להתמודד עם הקשיים שחווים האנשים סביבך, ובכל זאת, בימים האחרונים אני מזכירה לעצמי שהקשיים שלי הם טיול בפארק בהשוואה למה שעובר על האנשים האחרים כאן, בסין. ולפעמים זה עוזר לי.

כאילו כדי להרחיב את הניסוי במצב הרוח, גם מזג האוויר השתנה, החורף שולט ורוב הזמן גשום ואפור. העיר כמו שקעה בענן שמכסה אותה ומטשטש את הראות. רוב העצים בשלכת, הדשאים דהויים, ונראה שכולם מחכים לאביב.

שנגחאי היא עיר של ציפורים. להקות יונים אפורות עפות בשמיה, והציפורים מצייצות בכל שעות האור. מה אכפת להן מקורונה, סתיו או אפור. תודה ציפורים.

יפעת ואייל פרופר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
יפעת ואייל פרופר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

* * *

אתמול אחה"צ החלטנו לצאת לטיול ארוך. מסיכה, כפפות, נעלים ובגדים "של חוץ". לאן נלך?, שאל אייל, רחוק, השבתי, והוא ניווט את דרכנו ברחובות הריקים.

מאז שהגעתי לשנגחאי יש לי כלפיה רגשות מעורבים, בעיקר כשאני מנסה להשוות בינה לבין בייג'ינג, שאותה אני כל כך אוהבת. רק שממש לא מומלץ שאגיד לשנחנזים שאני אוהבת את בייג'ינג יותר, או לבייג'ינגים את ההפך – שאני בעצם מעדיפה את שנגחאי. סוס מת יחיה יותר. האיבה בין תושבי שתי הערים עזה, והם מתארים זה את זה באינספור מילות גנאי: עצלנים, מכוערים, מוזנחים, מפונקים, יהירים, בוגדניים, ועוד שורה ארוכה של תארים מפוקפקים.

האיבה בין תושבי בייג'ינג ושנגחאי עזה, והם מתארים זה את זה באינספור מילות גנאי: עצלנים, מכוערים, מוזנחים, מפונקים, יהירים, בוגדניים, ועוד שורה ארוכה של תארים מפוקפקים

מכוניות פאר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
מכוניות פאר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

בייג'ינג היא עיר הבירה הרצינית והאחראית, ובה יושבת ההנהגה ומתקבלות ההחלטות המרכזיות של הממשל. העיר עצומה, ומרבית רחובותיה רחבים וישרים. היא רחוקה מהים, מוקפת הרים, ומזג האוויר בה קיצוני: קפוא ויבש בחורף, וחם ולח בקיץ. זו עיר מסודרת, ושפת הדיבור בה היא בעיקר סינית, כלומר מנדרינית.

שנגחאי נהנתנית ומגונדרת. לתושביה לא אכפת לטוס בכבישיה הצרים במכוניות פאר שעולות כמו שתי דירות בתל אביב, ונהוגות על ידי נשים וגברים צעירים.

זוהי גם עיר של מים וירוק. עיר שטוחה, שנעים ללכת בה שעות, לרכב על אופניים (שיתופיים), וליהנות מהשפע וממזג האוויר הנוח, יחסית. בחורף קריר וגשום, בקיץ חם ולח. רחובותיה צרים ומפותלים, ומאחר שחלקים נרחבים ממנה תוכננו על ידי אדריכלים מערביים מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, בשנים שבהן המערב שלט בה, היא מזכירה ערים אירופאיות עתיקות. זו עיר של בתי קפה וחנויות מעוצבות, ושל המון כלבים מעוצבים לא פחות, שפוסעים עם בעליהם ברחוב כשהם נעולים בנעלי מעצבים ועטופים בסוודר בחורף. חיי כלב.

כלבים בנעלי מעצבים ברחובות שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
כלבים בנעלי מעצבים ברחובות שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

במסעדות הפועלות בעיר מגישים מאכלים מכל העולם, בטווח מחירים רחב. החל מארוחת צהריים בשרית חמה בכ-20 יואן (בערך 10 שקלים), וכלה בארוחות פאר למי שחשקה נפשו חשקה בכך, במחיר של 4,500 יואן לאדם. הכל אפשרי.

השפה השלטת בשנגחאי היא סינית שנחנזית, ניב מקומי סבוך של השפה הסינית. כאשר שנחנזים מעוניינים להתנשא על זרים, הם מיד עוברים לשוחח בעגה המקומית, כך שגם סינים שאינם תושבי העיר מתקשים להבין את הנאמר. שנגחאי היא עיר של סודות והסתרות. עיר של חומות גבוהות, שערים סגורים וגדרות מכוסות בד.

כאשר שנחנזים מעוניינים להתנשא על זרים (כלומר, על כל מי שאינו משנגחאי) הם מיד עוברים לשוחח בעגה המקומית, כך שגם סינים שאינם תושבי העיר מתקשים להבין את הטקסט. שנגחאי היא עיר של סודות והסתרות

המקומיים מסבירים את התרבות הזאת בתקופת ההלשנות של מהפיכת התרבות אותה עברה סין תחת הנהגתו של מאו דזה-דונג, מ-1966 ועד למותו בשנת 1976.

כאשר שאלתי מכר מקומי מדוע זה כך, והבעתי תסכול מכל היופי שמוסתר, הוא השיב לי: "אם היית חיה כאן בכל שנות מהפיכת התרבות ואחריה, עד לאמצע שנות ה-90, היית מבינה זאת, והיית עושה בדיוק אותו הדבר".

עץ ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עץ ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)

ההליכה ברחובות העיר מלווה תמיד בריח דק של ביוב, ומנגד בריח נפלא של פריחת עצי ה-Gui Huar, עץ מקומי ירוק-עד ופשוט למראה, שפורח פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. פרחיו הפצפונים, בצבע קרם, מפיצים ניחוח נפלא של ארטיק מישמיש (לא משמש!), והם משמשים גם כחומר מבשם לתה ולמאכלים שונים. אני מאוהבת בריח ובטעם שלהם. הלוואי שניתן היה לאקלם אותם בארץ.

ההליכה ברחובות העיר מלווה תמיד בריח דק של ביוב, ומנגד בריח נפלא של פריחת עצי ה-Gui Huar, עץ מקומי, שפורח באביב ובסתיו, ושפרחיו הפצפונים, בצבע קרם, מפיצים באוויר ניחוח נפלא של ארטיק מישמיש

בטיול הארוך שלנו באזור הרובע הצרפתי, ראינו מעט מאוד אנשים ברחוב. רובם לבשו מסיכות, אך היו גם כמה מרדנים שהלכו בפנים חשופות. קשה שלא להבין אותם, הרי כל כך לא נוח ללכת עם הדבר הזה.

כל החנויות סגורות, וכך גם המסעדות ובתי הקפה. שני בתי הקפה הצרפתיים החביבים עלינו היו פתוחים, אך חל איסור לשבת בהם. קנינו כמה דברים, שילמנו ויצאנו לרחוב. מזל שלעוגות יש עדיין את אותו טעם מצוין, וכך גם לקפה ולתה.

עצים בשלכת ושמים אפורים בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
עצים בשלכת ושמים אפורים בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

עצוב לראות את העיר בשיממונה. העוצר הזה, שרובו מרצון ומיעוטו "כי חייבים", מעלה הרבה תהיות על השאלה כיצד תיראה העיר ביום שאחרי, כמה מהמקומות ייפתחו וכמה מהם יקרסו. אני מניחה שיחלוף זמן עד שאנשים שוב ירצו לשבת במסעדות, או להיכנס למכוני מניקור או לאחד ממכוני העיסוי הרבים שפרחו בעיר, וסיפקו פרנסה למהגרי עבודה. בעלי עסקים שנאלצו לסגור את שעריהם זקוקים לגב כלכלי איתן, כדי להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזו ללא הכנסות. יחלוף זמן עד שאנשים שוב ירצו לצאת לטיולים הכרוכים בטיסה או בשייט באוניה, וזמן נוסף יחלוף עד שהתיירים הסינים יהיו רצויים ברחבי העולם.

ביקור על סיפון אניית פאר שנבנתה בהתאם להעדפותיהם של המטיילים הסינים (צילום: יפעת פרופר)
ביקור על סיפון אניית פאר שנבנתה בהתאם להעדפותיהם של המטיילים הסינים. (צילום: יפעת פרופר)

וגם נשאלת השאלה האם יהיה לסינים כסף כמו בעבר, כך שהם יוכלו להרשות לעצמם את הפינוקים שהורגלו בהם, או שגם הרגלי הצריכה ישתנו בעקבות ההשלכות הכלכליות של המגפה. בעיקר דברים אמורים בדור שלם של ילדים מפונקים, שהתרגלו לבזבז ללא הכרה, לבלות וליהנות, ולחשוב בעיקר על עצמם.

* * *

בשלב הזה גם לא ברור כיצד ישפיעו על שנגחאי החילופים המפתיעים בהנהגת העיר, שעליהם התבשרו התושבים לפני יומיים, בהודעה לקונית. ראש עיריית שנגחאי, שטיפח וקידם אותה, הועבר לתפקיד מזכיר המפלגה של מחוז חוביי, אותה פרובינציה "נגועה" שהעיר ווהאן ממוקמת בה. אני מניחה שתרבות השיח בקרב המנהיגים הבכירים ביותר של סין אינה מאפשרת זאת, אך ייתכן שזבוב על הקיר במטבחו של ראש העיר שקודם, היה עד לווידוי שלא לקידום הזה הוא פילל.

תושבים רוכשים מסיכות הגנה לפניהם בווהאן שבסין, 22 בינואר 2020 (צילום: Dake Kang, AP)
תושבים רוכשים מסיכות הגנה לפניהם בווהאן שבסין, 22 בינואר 2020 (צילום: Dake Kang, AP)

שנגחאי קיבלה ראש עיר חדש, שהגיע מבייג'ינג. ככה זה בסין: אין בחירות, אין "רצון העם", גם את המנהיגים לא שואלים אם הם מעוניינים שיחליפו אותם. כשאנשי המפלגה נקראים לדגל, הם מקבלים עליהם את הדין.

בהודעה לקונית התבשרו התושבים כי שנגחאי קיבלה ראש עיר חדש, שהגיע מבייג'ינג. ככה זה בסין: אין בחירות, אין "רצון העם", וגם את המנהיגים לא שואלים אם הם מעוניינים שיחליפו אותם

ראש העיר הקודם של שנגחאי נשלח לחוביי כמזכיר המפלגה, כדי לעשות סדר בפרובינציה. המשמעות הסינית של "לעשות סדר" בדרך כלל כוללת סגירה הרמטית של הפרובינציה, כדי לעשות שם כל מה שצריך להדברת המגיפה.

בשבוע האחרון נשלחו לשם עשרות אלפי צוותי רפואה, ואתמול נחתו באזור ווהאן 11 מטוסי תובלה צבאיים עם אספקה וציוד רפואי. התקשורת הסינית דיווחה שזו הפעם הראשונה שבה מטוסי תובלה מהסוג הזה הופעלו כדי לסייע לאוכלוסייה אזרחית. רק נשאלת השאלה למה בדיוק צריך כל כך הרבה צוותים רפואיים, אם לפי כל ההצהרות יש באזור רק כ-60,000 חולים מדווחים?

AP Photo/Ng Han Guan
נוסעים מווהאן נבדקים בהגיעם לתחנת רכבת בבייג'ינג. אפריל 2020.

הרשתות החברתיות מלאות בקריאות תמיכה בסין ובסיפורים נוגעים ללב על צוותי רפואה אמיצים. הסינים מדברים על המגיפה במונחים של מלחמה ומאבק, וברשתות החברתיות ובתקשורת חוזרים פעם אחר פעם על אותו המוטו: קשה לנו, קשה לנו מאוד, אבל אנחנו נילחם וננצח. סין חזקה והסינים חזקים.

הסינים מדברים על המגיפה במונחים של מלחמה ומאבק, וברשתות החברתיות ובתקשורת חוזרים פעם אחר פעם על אותו המוטו: קשה לנו, קשה לנו מאוד, אבל אנחנו נילחם וננצח. סין חזקה והסינים חזקים

כישראלית, קריאות העידוד האלה נשמעות לי מוכרות. אבל בניגוד לחברה הישראלית, שנוטה לגלות לכידות ולסייע הדדית בתקופות קשות, החברים הסינים מסתפקים ברובם בשיגור הודעות תמיכה ברשתות החברתיות.

מעטים הם אלה שתורמים מסיכות או כפפות לנזקקים. לא רואים כאן התארגנות אזרחית משמעותית במטרה לעזור לתושבים הנצורים בפרובינציה מוכת הקורונה, וגם האוכלוסייה העשירה של שנגחאי לא מתגייסת לשגר שיירה של משאיות עם אספקה של ציוד ומזון לתושבים האומללים והמבוהלים של ווהאן.

הלוואי שהייתי יודעת להבין תופעה זו. יתכן שדווקא במקרה זה, אנו הישראלים מהווים ציפור נדירה בנוף העולמי – ציפור של לכידות חברתית וערבות הדדית.

שוטרים במסכות עומדים מחוץ לתחנת הרכבת בווהאן. אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)
שוטרים במסכות עומדים מחוץ לתחנת הרכבת בווהאן. אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)

2

16-21.2.2020

השמש זורחת הבוקר, ובבת-אחת העולם נראה לי הרבה פחות קודר. אמנם קר מאוד והרוח חזקה, אבל העיר מוארת. הלוואי שרק ימשיך כך.

מציצה בנייד, כדי להזין את ההתמכרות היומית שלי לבדיקת הנתונים המספריים של נפגעי הקורונה המתפרסמים בשלל מקומות. באופן מוזר, אני מגלה שתמיד יש פער קטן בין המקורות השונים שמדווחים על המגפה. זה לא צריך להיות ככה.

פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

מדי יום מתפרסמת בעיתון Shanghai Daily בשפה האנגלית טבלה ארצית הכוללת את מספר המתים מהמחלה, החולים והמחלימים. עוד לא החלטתי אם זה נורא או טוב. מצד אחד, אני מבינה את הצורך של הסינים להיראות שקופים ולשתף נתונים; מצד שני, איש לא מאמין להם; מצד שלישי, הטבלה היומית הזו – שמשתרעת על פני עמוד שלם בעיתון – עושה רע על הנשמה.

מדי יום פורסמה בתקשורת המקומית בשנגחאי טבלה מעודכנת עם מספרי החולים והמתים מקורונה (צילום: יפעת פרופר)
טבלה מעודכנת עם מספרי החולים והמתים מקורונה (צילום: יפעת פרופר)

עבור משתמשי הסלולר פותחה אפליקציה שמאפשרת לבדוק את שיעור ההדבקה באזור שבו הם נמצאים. אם מתחשק לי לרוץ, ואני חוששת לעבור ליד שכונה שהתגלו בה מקרי הדבקה, מחשש שנגיפים יעוטו עלי כשארוץ בסביבה, אוכל לתכנן מסלול שיעביר אותי בבטחה רק באזורים בהם לא דווחו מקרי הדבקה.

הסינים מתים על זה. אני מתקשה להבין את הצורך להיות מעודכנים כל הזמן, ואת רתימת היכולות הטכנולוגיות לאפליקציות שמעודדות הלשנות ובילוש אחר שכנים.

מציצה בטלפון הנייד כדי להזין את ההתמכרות היומית שלי לבדיקת הנתונים על מספר נפגעי הקורונה, המתפרסמים בשלל מקורות. באופן מוזר, אני מגלה שתמיד יש פער קטן בין המקורות השונים. זה לא צריך להיות ככה

מקרה עדכני של הלשנות אירע בימים האחרונים. בקבוצת הוויצ׳ט השכונתית של דוברי האנגלית התפרסמה קריאה מבוהלת של דיירת השוהה מחוץ לסין, שסיפרה כי העוזרת שלה יצאה לטייל עם הכלבים שלה – ואחד השכנים הסינים צילם אותם. למרות שהעוזרת לא עשתה דבר שאינו חוקי, היא חששה שהצילום נועד כדי למסור את פרטי הכלבים למשטרה (יש המכנים זאת הלשנה), וביקשה למסור לשכנים שהכלבים שלה מחוסנים ושיש להם רישיון מהעירייה.

לא משנה איזה שם יש לפעולה הזו, שמעודדת אנשים לבלוש אחרי שכניהם, לבדוק את מעשיהם, ולראות עם מי הם נפגשים ומתי הם שבים הביתה. הרושם שלי הוא שהתרבות הסינית מעודדת הלשנות הרבה יותר מעידוד גילויי עזרה הדדית וחמלה. אלה מכרסמות במרקם החברתי, ופוגעות אנושות בדבר העדין, הרגיש, השברירי והפגיע המכונה "אמון הדדי". נראה לי שזה הבדל תרבותי נוסף. הישראלים אולי רכלנים שחבל"ז, אבל אם נראה שכנים שזקוקים לעזרה נושיט יד.

לא משנה איזה שם יש לפעולה הזו, שמעודדת אנשים לבלוש אחרי שכניהם, לבדוק את מעשיהם, ולראות עם מי הם נפגשים. התרבות הסינית מעודדת הלשנות הרבה יותר מעידוד גילויי חמלה ועזרה הדדית

איש צוות מנקה בית חולים מאולתר שהוקם בווהאן בעקבות התפרצות הקורונה, והתרוקן מחולים. מאי 2020 (צילום: Xiao Yijiu/Xinhua via AP)
ניקוי בית חולים מאולתר שהוקם בווהאן בעקבות הקורונה, והתרוקן מחולים (צילום: Xiao Yijiu/Xinhua via AP)

* * *

חברה כתבה לי היום, וביקשה שאספר לה על עוד משהו מלבד על הקורונה. אני מנסה לצייר תמונה רחבה יותר של חוויית החיים שלי כאן, ולא להתמקד רק בדיווחים על המגפה. לרוץ קדימה ואחורה בתיאורי אירועים ואתרים, לשלוח תמונות של שנגחאי, ולספר גם על יופייה ועל קצב החיים בה.

כמה ממכרי, כאלה שאינם בקשר הדוק איתי, שואלים אותי אם לווירוס יש השפעה על היומיום שלנו. אני משיבה, כי בשלב זה היומיום משועבד לווירוס.

רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)
רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)

אפילו הנסיעה ברכבת התחתית של שנגחאי השתנתה בשל הקורונה. שנגחאי היא עיר ענקית בגודלה, עם כ-24 מיליון תושבים. אבל המספר הזה הוא רק הערכה, משום שהעיר מושכת אליה מהגרי עבודה רבים מאזורים שונים בסין.

עם מהגרים אלה נמנים, למשל, כאלה שהחליטו לנסות את מזלם ולעבור לעיר הגדולה בתקווה שיוכלו להרוויח יותר כסף ולשפר את מצבם הכלכלי. חלקם נמצאים בעיר באופן לא חוקי. כלומר, אין להם אישור מגורים או תעודת תושב של העיר (מכונה בסינית "חוקו"), ולפיכך הם אינם נכללים בספירת תושבי העיר.

רבים ממהגרי העבודה מתגוררים בפרוורי שנגחאי, או בחדרים פצפונים וטחובים במרכז בעיר, בתנאים עלובים, ללא חשמל או מים זורמים. לעתים, עם עוד אנשים במעמדם. אלו הם "חוטבי העצים" ו"שואבי המים" של העיר, העוסקים במלאכות שהשנחנזים הרשמיים אינם מוכנים לעשות. נשמע מוכר?

רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)
רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)

3

2.3.2020

הרכבת התחתית בעיר מפעילה 17 קווים, שמגיעים כמעט לכל נקודה בעיר, כולל המרוחקות ביותר. בימים אלה נבנים שני קווים שצפויים להיפתח בשנה הבאה.

הרכבת נוחה ופשוטה לשימוש. הנסיעה בה זולה ועולה בין 3-6 יואן, תלוי באורך הנסיעה (ערך היואן הוא כחצי שקל), וניתן לרכוש כרטיס בודד, או כרטיסייה הניתנת לטעינה בכסף מזומן או בטלפון הנייד. יש גם אפליקציה שאפשר לשלם באמצעותה. כל נסיעה חייבת בתשלום, וכל נוסע משלם עבור עצמו.

הכניסה לרציפים מתבצעת דרך מחסום הנפתח בעת התשלום, ורוב הקווים מגיעים לעתים תכופות, כל 2-4 דקות, ופועלים משש בבוקר ועד לחצות. הקרונות חדשים וממוזגים, יש בהם שילוט באנגלית ובסינית, ומערכת כריזה מעדכנת בשמות התחנות. בכל תחנה תלויות מפות עם נתיבי הרכבת באנגלית ובסינית, תוך ציון נקודות ההחלפה בין הקווים. בקיצור, כמעט כמו בתל אביב.

הרכבת תחתית בשנגחאי כמעט ריקה (צילום: AP Photo/Fu Ting)
הרכבת תחתית בשנגחאי כמעט ריקה (צילום: AP Photo/Fu Ting)

למרות התכיפות הרבה של הרכבות, הנסיעה ברכבת בשעות העומס בבוקר ואחר הצהרים צפופה ומאוד לא נעימה. באופן אישי, הדוחק בשעות האלה מפחיד ומרתיע אותי, ואני נמנעת משימוש ברכבות בשעות העומס.

בשאר שעות היום אני מרבה לנסוע ברכבת, והנסיעה בה נוחה ומהירה. אבל מאז תחילת היסטרית הקורונה נמנעתי מכך. העדפתי להתרחק מהאולמות הרחבים והקרונות הסגורים, ובמקום זאת רכבתי על אופניים או צעדתי ברגל.

הנסיעה ברכבת התחתית נוחה ומהירה, אבל מאז תחילת היסטרית הקורונה נמנעתי מהשימוש בה. העדפתי להתרחק מהאולמות הרחבים והקרונות הסגורים, ובמקום זאת רכבתי על אופנים או צעדתי ברגל

אבל היום, יום שלישי, 2 במרץ – לאחר שמילאתי את חובתי בפעם השלישית השנה, והצבעתי בבחירות לכנסת ישראל – החלטתי שהגיע הזמן לנסוע בתחתית.

אחרי שהייתי אחת מתוך ארבעה מצביעים בקלפי של הנציגות הישראלית, ואחרי שלא התייאשתי מרעיון ההשתתפות האזרחית ומהתקווה שזו תהיה מערכת הבחירות האחרונה לסיבוב זה, הבנתי שנסיעה במטרו קטנה עלי.

מילאתי את חובתי האזרחית, והגעתי להצביע בפעם השלישית לכנסת ישראל. מרץ 2020 (צילום: יפעת פרופר)
מילאתי את חובתי האזרחית, והגעתי להצביע בפעם השלישית לכנסת ישראל. מרץ 2020 (צילום: יפעת פרופר)

הגעתי לתחנת המטרו הקרובה לנציגות ישראל בעיר. ביום רגיל עוברים בה מיליון וחצי נוסעים, אבל היום התחנה הייתה כמעט ריקה, ועשרה אנשים בלבד המתינו לרכבת. גם הקרונות היו ריקים, ויכולתי לבחור היכן לשבת. הלם. מה שמפתיע הוא שהמטרו ממשיך לפעול במתכונת כמעט רגילה, כך שהשגרה נמשכת לכאורה.

הפיקוח על מקומות ציבוריים התהדק, מעט המסעדות הפתוחות קיבלו הוראה לאפשר רק הזמנה של מזון לטייק אוויי. למיטב ידיעתי, אין כיום אפשרות לשבת ולאכול במסעדה כלשהי בעיר, אלא רק לקנות ממנה מזון וללכת. כך גם בבתי הקפה. אולי זה מתבקש להסביר למה זה ככה, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המילים "משבר הקורונה" או "מגפת הקורונה", ומוצאת את עצמי מחפשת ביטויים חלופיים, בעיקר משום שאני עדיין ספקנית לגבי חומרתה של המחלה.

מספר המתים הרשמי הוא יותר מ-2,000, אבל סין היא מדינה של מספרים גדולים. 70,000 חולים ו-2,000 מתים יכולים להישמע המון, אך לא כאשר מדובר בענק כמו סין, עם אוכלוסיה המונה כ-1.4 מיליארד איש.

עובדים לובשים מסכות פנים וכפפות מגישים ארוחת צהריים. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)
עובדים לובשים מסכות פנים וכפפות מגישים ארוחת צהריים. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אין כיום אפשרות לשבת ולאכול במסעדה כלשהי בעיר, אלא רק לקנות ממנה מזון וללכת. כך גם בבתי הקפה. אולי זה מתבקש להסביר למה זה ככה, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המילים "משבר הקורונה" או "מגפת הקורונה"

* * *

קבעתי להיפגש עם חברתי הסינית לראשונה מאז תחילת המהומה. החלטנו שאגיע לשכונת המגורים שלה באופניים, היא תמתין לי מחוץ לשכונה ונצא לטייל.

לא משנה כמה אנו קרובות, בתקופה כזו לא אוזמן לביתה והיא לא תסכים להגיע לביתי. עצם העובדה שהיא הציעה שניפגש מעידה על החברות האמיצה בינינו. היא לא נפגשה עם אף חברה סינית שלה, והיא גם לא תיפגש, כי זה לא מקובל כאן. ברגע הראשון חשתי מגוחכת. שתינו עם מסיכות על הפנים, לא מתחבקות כמו בדרך כלל, ורק העיניים שלנו מחייכות (היא השקיעה והתאפרה).

חברתי הראתה לי את כרטיס הדייר שקיבלה מהנהלת השכונה. אמנם עיריית שנגחאי פרסמה הנחיות התנהגות ברורות, אך ברוב השכונות נוספו הנחיות מקומיות, שמטרתן להחמיר את נהלי הכניסה והיציאה. למשל, הנפקת כרטיס תושב לשכונה; הנחיה שמאפשרת לצאת ללא יותר משעתיים מהשכונה; או קבלת אישור יציאה לעבודה רק בהצגת אישור תעסוקה מתאים ממקום העבודה.

עובדי מפעל מתרגלים ריחוק חברתי בזמן שהם אוכלים ארוחת צהריים (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)
עובדי מפעל מתרגלים ריחוק חברתי בזמן שהם אוכלים ארוחת צהריים (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

תקופה זו מאפשרת הצצה ליצירתיות של ראשי השכונות הסיניות, כמו גם לפחדים הקמאיים שלהם. כבר כתבתי בפרק הקודם כיצד בכפרים מחוץ לעיר נחסמו הכבישים הפנימיים על ידי בני המקום בעזרת סלעים. הם העדיפו להתנתק מהעולם הממונע ברכב, על כל המשתמע מכך, כדי להבטיח שאנשים לא יוכלו להיכנס ללא בקרה ופיקוח. כעת, תושבי כפר שרוצים לצאת ממנו נאלצים ללכת ברגל עד לכניסה או היציאה, מאחר ששירותי התחבורה הציבורית בין הכפרים הופסקו. הנסיעות לערים המרכזיות נעשות באמצעות מוניות בלבד.

בכפרים מחוץ לעיר נחסמו הכבישים הפנימיים על ידי בני המקום בעזרת סלעים. הם העדיפו להתנתק מהעולם הממונע ברכב, על כל המשתמע מכך, כדי להבטיח שאנשים לא יוכלו להיכנס ללא בקרה ופיקוח

העוצר קשה לכולם. כל משפחה מסתגרת בתוך עצמה, והחברויות יחכו לימים רגועים יותר. אך שהיית כל המשפחה בבית מצריכה איפוק, הבנה והתחשבות.

במקרים רבים, בני המשפחה – שבימים רגילים מרבים לנסוע לחו"ל, עובדים שעות ארוכות ונוהגים לאכול בחוץ לעתים קרובות – אינם רגילים להיות יחד.  לעתים, השהייה המשפחתית הכפויה משחררת שדים ומעלה שאלות כואבות לגבי טיב הקשר. אני מניחה שההשלכות של התקופה יהדהדו בחברה הסינית עוד זמן רב.

נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ׳ק אין בנמל התעופה בשנגחאי (צילום: AP Photo/Erika Kinetz)
נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ'ק אין בנמל התעופה בשנגחאי (צילום: AP Photo/Erika Kinetz)

* * *

בקומה שבה אנחנו גרים יש שתי דירות, שלנו ודירה נוספת. השכנים שלנו הם שני אחים, לוקסמבורגים ממוצא סיני, שמתגוררים בדירה הסמוכה עם חברותיהם.

הם בערך בגיל של הילדים שלנו, אמצע שנות העשרים, ידידותיים וחברותיים, ובמשך הזמן רקמנו קשרי שכנות נעימים. הם בנים למשפחה של מסעדנים, שבבעלותה 28 מסעדות בשנגחאי, כולל שתיים עם כוכבי מישלן.

אבל מאז פרוץ הקורונה גם הם מסתגרים בביתם, עם שני הכלבים, החתול הביישן ושתי העוזרות. הזמנתי אותם לארוחת ערב, אך די מהר הבנתי שזה לא ילך, וניסיתי כיוון אחר. לפני שבוע הכנתי פיצה. רציתי אחת, יצאו שלוש, אני לא יודעת להכין קצת. בהודעה טלפונית שאלתי אותם אם בא להם פיצה. הם השיבו שכן, בטח. ארזתי את הפיצה שלהם בכלי, הנחתי ליד דלת ביתם, צלצלתי בפעמון, ורק כאשר ראו שנכנסתי חזרה הביתה, הם לקחו אותה. וכך אכלנו פיצה לארוחת ערב משותפת: אנחנו במטבח שלנו, והם בשלהם. מתי "הזמנתם" כך אורחים?

* * *

אחד מכלי התקשורת המערביים הגדיר את ההתמודדות הסינית עם מגיפת הקורונה כ"נמרצת אך לא יעילה". אבחנה מדויקת, לטעמי. אין לי ספק שהכוונות טובות, אבל בישראל מכנים התנהלות כזאת "פול גז בניוטרל".

דוגמה לכך היא את פרויקט הדגל האחרון של שנגחאי, והוא הפרדת האשפה בעיר, פרויקט שאין אלא לתאר את ביצועו באותו האופן: "נמרץ אך לא יעיל".

על לוחות מודעות נתלו הסברים כיצד להפריד את האשפה. (צילום: יפעת פרופר)
על לוחות מודעות נתלו הסברים כיצד להפריד את האשפה (צילום: יפעת פרופר)

שנגחאי משמשת במקרים רבים כשפן ניסיונות עבור פרויקטים לאומיים. כך קורה שהממשל מטיל על העירייה להיות חלוצה בהשקת רעיונות כמו שינוי מבנה בחינת הבגרות, החלת תכנית לימודים חדשנית, או פיתוח קשרי מדע-תעשייה.

בלון הניסוי האחרון לפני הקורונה היה פרויקט הפרדת הזבל. קדמו לכך תלונות רבות שנים מצד תושבי שנגחאי, בייחוד אלה שחיו בחו"ל וחזרו לסין, על כך שהאשפה בעיר אינה ממוינת וממוחזרת, ובעיר של 24 מיליון אנשים יש המון זבל.

בתחילה, פורסמו בתקשורת הנחיות מפורטות כיצד יש למיין את האשפה, הדיירים קיבלו חוזרים מודפסים לבתיהם, תלמידים הסתובבו ברחובות וחילקו הסברים, וליד חדרי האשפה הודבקו פוסטרים עם הנחיות להפרדת פסולת.

כמות עצומה של נייר בוזבזה על הסברים מפורטים ומסובכים, שבפועל איש לא קלט, פשוט משום שהעקרונות שהסינים פיתחו להפרדת זבל היו קשים להבנה.

תקופת ההרצה הראשונה הניבה תוצאות שלא השביעו את רצון הקברניטים. ומאחר שניסוי בסין לא יכול להיכשל, הוגברו מאמצי ההסברה, כך שליד ארבעה פחים בצבעים שונים הודבקו ציורים של סוגי האשפה המתאימה לכל פח. וכדי למנוע טעויות, הוצבו לידם פקחים שבדקו מה התכולה של כל שקית אשפה.

תקופת ההרצה של קמפיין הפרדת הזבל הניבה תוצאות שלא השביעו את רצון הקברניטים. ומאחר שניסוי בסין לא יכול להיכשל, הוגברו מאמצי האכיפה, כך שליד ארבעה פחים בצבעים שונים והוצב פקח

אחרי שגם תוצאות הפיילוט הזה לא השביעו את רצון הממשל, הוחלט לקנוס תושבים שלא יישמעו להוראות בלא פחות מ-5,000 יואן, ולהעניש תושבים סוררים בהעלמת הפחים הקומתיים – כך שייאלצו לגשת לפח המרכזי בבניין.  וכך, מדי ערב נתלתה רשימת שיימינג ליד המעליות. וי אדום הופיע לצד מספרי הקומות שבהן האשפה הופרדה כהלכה, ואיקס שחור היכן שנמצאו חריגות.

כאשת מדע המדינה מצאתי את התרגיל החברתי הזה מרגיז, מעליב, משעשע וגם מרתק. די מהר מצאתי את עצמי בודקת את לוח הציונים הקומתי בצורה אוטומטית מדי יום. צר לי להודות שלפחות שני איקסים שחורים היו באשמתנו.

אנשים מרכינים את ראשם במהלך יום האבל הלאומי לקורבנות נגיף הקורונה. אפריל 2020 (צילום: AP Photo)
אנשים מרכינים את ראשם במהלך יום האבל הלאומי לקרבנות נגיף הקורונה. אפריל 2020 (צילום: AP Photo)

בעת ביקורי האחרון בארץ, בדצמבר, קיבלתי הודעה נזעמת מאייל, שכללה צילום הודעה ששוגרה לדיירי השכונה ושבה הורתה העירייה להנהלת הבניין להוציא את הפחים מכל קומה, ולהנחות את הדיירים להשליך את האשפה לפח המרכזי של השכונה. אבל כחצי שנה לאחר השקת הפיילוט הוכרז בחגיגיות על הצלחת הפרדת האשפה. זה היה בערך חודש לפני השקת הפרויקט החדש, הקורונה.

יודעים היכן אנו מניחים את האשפה בימים אלו? בחדר האשפה הקומתי. אמנם לא מוצבים בו פחים, אבל את האשפה (הממוינת, יש לציין) אנו מניחים שם.

לסיום אופטימי, אני מצרפת את תמונות העץ עם הפרחים הריחניים עליו סיפרתי ומכונה Gui Huar, או בשמו המדעי: Osmanthus.

עצי ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עצי ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עוד 3,194 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 2 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בתום הערכת מצב אצל רה"מ: התיכונים והחטיבות לא ייסגרו

כחול לבן וישראל בכר הגיעו לפשרה לאחר שנשמע בהקלטה מכנה את גנץ "טיפש" ● כעשרת אלפים תלמידים ומורים נמצאים בבידוד ● תושב הצפון נעצר בחשד שפרסם פוסט, שבו איים לפגוע בנתניהו ● בנט: ישראל איבדה אפשרות לבצע 60,000 בדיקות ביום

עוד 43 עדכונים

עפר שלח, אל תהיה הסקוטי פיפן של יאיר לפיד

לאחרונה שודרה בנטפליקס סדרה יוצאת דופן בשם "הריקוד האחרון". הסדרה מגוללת את סיפור ההצלחה של קבוצת השיקגו בולס בהובלת מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל הטוב בתבל. הסדרה גרמה לי לתהיות רבות בנושא מנהיגות, ווינריות וקבוצתיות.

אני חושב שההצלחה של הסדרה נבעה מהיכולת שלה לרתק למסך קשת רחבה של צופים, ולא רק את חובבי הכדורסל, מכיוון שהסדרה לא התמקדה רק בפן הטכני של המשחק אלא במהות "המשחק" עצמו. בסדרה "הריקוד האחרון", הכדורסל הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד.

הסדרה "הריקוד האחרון" לא התמקדה רק בפן הטכני של משחק הכדורסל אלא במהות "המשחק" עצמו. הכדורסל שם הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד

דמותו של ג'ורדן היא הדומיננטית ביותר, הוא לב ליבה של הסדרה (והיא גם עברה אישור דקדקני שלו בהפקתה) יש שיגידו שמדובר יותר בפולחן אישיות מאשר בסדרה דוקומנטרית.

אחת הדמויות המרכזיות הנוספות בסדרה מלבד ג'ורדן הוא סקוטי פיפן. מדובר בשחקן אינטליגנטי, רב יכולות, אשר יש לו נקודות זכות רבות בהישגיה של שיקגו בולס ככלל ושל מייקל ג'ורדן בפרט. הוא מלווה את מייקל ג'ורדן ברוב שנותיו בשיקגו בולס והוא שותף מלא לכל שש האליפויות שהם לקחו ביחד. ניתן להגיד, שהוא היה השחקן השני הטוב ביותר בליגה לאחר ג'ורדן.

מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב
מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב

אולם למרות הישגים אלו, הוא לא זכה (לטעמו) לכבוד רב בסדרה. דמותו לא הוצגה כראוי והוא משתקף בה כשוליית הקוסם של הכוכב הגדול, כאשר מופנית ביקורת רבה על תפקודו לאורך הקריירה בבולס. בפועל הוא היה שותף מלא להצלחות – אך בסדרה "הריקוד האחרון" הוא אינו מוצג ככזה. לכן, סקוטי פיפן "רותח מזעם".

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי.

בשנה האחרונה לאחר שלושה סבבי בחירות (והובלה במספר המנדטים בשניים מהם), מפלגתו נכשלה שוב ושוב בהרכבת הממשלה. בראש ובראשונה מדובר בכישלון אישי של יאיר עצמו. לכן חשוב לי לשאול אותך – האם אתה נמצא במפלגה בה כל היכולות שלך באות לידי ביטוי? האם יש לך סיכוי להשפיע כמו שהיית רוצה?

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי

אלון עידן, פובליציסט בהארץ, הגדיר את עפר שלח ב-2016 כ"תסריטאי והבמאי של יאיר לפיד" הוא תיאר אותו "המוח מאוחרי הקלעים":

"שלח יושב בשקט, כי ביום בהיר במיוחד כבר אפשר לראות את היעד. הוא הימר על הפרפורמר הכי טוב בישראל, והוא יודע שהסכנה הכי גדולה היא שיחשפו את סיפור הכיסוי. שלח מתאפק מלצעוק 'זאת רק תחפושת' כי הוא מאמין שברגע שהיעד יושג, יהיה אפשר להוריד את המדים הימנים־לאומניים, להפסיק להזריק טירוף לוורידים ולהתחיל 'להשפיע'".

אני ממשיך ושואל – האם עדיין ניתן לראות את היעד? מה הוא היעד? האם הנאמנות הבלתי מסוייגת ליאיר לפיד, נאמנות שמבוססת על יחסי חברות עמוקים, מוצדקת? אולי בשבילו אתה רק שחקן משלים? למשל, איך ייתכן שמועמדותך לשר הביטחון (תפקיד שעפר שלח שואף אליו שנים רבות) נדחקה הצידה, כשבן-רגע הפרויקט של "יש עתיד" "לפוליטיקה חדשה" – הפך ביום בהיר למפלגת גנרלים קלאסית? אולי זה הוא הזמן לצעוק – עד כאן! האם המוח מאחורי הקלעים של יאיר לפיד צריך לצאת אל המסך ולהגיד: אני הוא המועמד?

בראיון נוקב לרוית הכט בעיתון הארץ, לאחר הקמת ממשלת האחדות, עפר שלח אמר:

"אני חושב שכחול לבן היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, או כזה שרוצה אלטרנטיבה לליכוד, שאולי הגיע הזמן להיגמל מההמצאה הזאת שאומרת, בוא נביא גנרלים שלא אומרים כלום – כי גבי אשכנזי לא אמר כלום מ-2011 ובני גנץ לא אמר כלום מ-2015".

אני ממשיך ושואל – האם "יש עתיד" היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, שרוצה אלטרנטיבה לליכוד? אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

נותר רק לדמיין כיצד היה נראה ה-NBA אם סקוטי פיפן היה עוזב את שיקגו בולס (דבר בעל סיכוי סביר ביותר בהתחשב לשכר שקיבל). האם הוא היה מצליח לקרוא תיגר על מייקל ג'ורדן? האם הוא היה מצליח להצדיק את הגדרתו כשחקן השני הטוב ביותר? כיצד הייתה ממוסגרת המורשת שלו היום בשנת ,2020 אם היה עושה מהלך שכזה? ברם, אלו הן רק תהיות ולעולם לא נדע את התשובה. אל מול זאת, לעפר שלח יש עדיין סיכוי. סיכוי להשתחרר ממשחק תחת הובלה של שחקן לא קבוצתי, לא ווינר. בקיצור, ג'ורדן ללא היתרונות של ג'ורדן – יאיר לפיד.

אני ממליץ, כהצצה לקרע ההנהגתי ב"יש עתיד", שעל בסיסו אני כותב רשומה זו, להסתכל על עמוד הפייסבוק של עפר שלח אל מול העמוד של יאיר לפיד. בעוד שבעמוד של יאיר לפיד רואים עוד מאותו דבר – פוסטים גנריים, המתבטאים בגינויים על ממשלה בזבזנית ואמירות נגד טרחניות על ההשתלחות של נתניהו בשלטון החוק – אצל עפר שלח אפשר להתחיל לראות שינוי. תקווה אמיתית לשמאל. אמירות ברורות נגד הסיפוח (אצל יאיר לפיד אין התייחסות לנושא), אמירות חזקות על התנגדות רחבה, הבנה עמוקה על כך שאין מה לשים שוב ושוב את מבטחנו בגורמי אכיפת החוק, הבנה שמדובר במאבק של העם, שהשינוי צריך לבוא מלמטה.

להלן, שני ציוצים של לפיד מהיומיים האחרונים:

ב-31.5 עופר שלח כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

"אל תבנו על אחרים. השופטים לא יושיעו, הפקידים ישחקו ראש קטן או סתם יפגינו אטימות ואוזלת יד, לארה״ב של טראמפ לא איכפת, השותפים הפוליטיים של ביבי נכנעו כבר מזמן. עכשיו הזמן להתנגד, ביחד. עכשיו הזמן להבין שהכל קשור: המשבר הכלכלי והסכנה לדמוקרטיה, הפילוג בחברה והסיפוח. עכשיו הזמן לאחד כוחות ומאבקים, מול מי שלא שם עליכם ולא שואל אתכם".

זה המשותף לכל הדברים המסוכנים שביבי וממשלתו מתכננים לחודש הקרוב: אף אחד לא שם עליכם ולא שואל אתכם.אף אחד לא שם עליכם…

פורסם על ידי ‏עפר שלח – Ofer Shelah‏ ב- יום שבת, 30 במאי 2020

עפר, אתה צודק, אל תבנה על אחרים. עכשיו זה הזמן להתנגד – ביחד. אידאולוגיה ברורה, התנגדות לסיפוח, שותפות יהודית ערבית, כוח לעם, זו היא הדרך לשינוי. זה הוא הקול האמיתי של האופוזיציה.

לכן, הגיע זמנך להוביל, הגיע הזמן למשחק קבוצתי אמיתי, הגיע הזמן להיות ווינרים. הכדור בידיים שלך והגיע הזמן לנצח. לטעמי, אתה לא משחק ליד מייקל ג'ורדן, לכן אל תהיה סקוטי פיפן. בדרך הנוכחית של קבוצתך (יש עתיד) – אין אליפות. בהרכב הנוכחי, אפילו אין פלייאוף.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 982 מילים

התעשיינים רוצים הקלות מהמדינה, אבל משחקים באש

בחסות משבר הקורונה, התעשיינים מצפים להקלות בפיקוח ובביורוקרטיה, בהתאם למגמות בעולם המערבי ● אבל אירועים כמו שרפת הענק בבז"ן - שהובילה השבוע להרשעה ועסקת טיעון - מזכירים לנו שכאן זה ממש לא אירופה ● אם המפעלים הגדולים רוצים שהציבור ייתן בהם אמון, הם צריכים לשמור הרבה יותר טוב על הסביבה והבריאות

עוד 764 מילים

הרשות הפלסטינית הסירה את הסגר שהטילה עם פרוץ הקורונה, אבל החנויות שם עדיין ריקות והתושבים בלא מקור הכנסה ● הקצביות מציעות סחורה בחצי המחיר, אך איש לא קונה, ותושבי הגדה המערבית חיים על פיתות וירקות ● כוונות הסיפוח רק מחמירות את המצב ● "הפלסטינים בבקעה לא יקבלו אזרחות, ואת האדמות שלהם ייקחו. במקרה הטוב הם ימשיכו להיות כוח עבודה זול לישראל" ● ועל המקרה הרע איש לא מעז לחשוב

עוד 1,242 מילים

חוק הסמכויות המיוחדות הוא שעת חירום לדמוקרטיה

ההיגיון בבסיס הצעת החוק, שאמור להחליף את תקנות שעת החירום למאבק במגפת הקורונה, משקף פגיעה קשה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובכלל זה עקרון הפרדת הרשויות ● העובדה שאלפי אזרחים כבר הגישו התנגדויות לחוק היא מעודדת ● אבל דווקא דברי הרגיעה של בני גנץ אתמול הם זריית חול בעיני הציבור ● פרשנות

עוד 1,044 מילים

למקרה שפיספסת

הקזינו של אפשטיין – טורפים ונטרפים בחברה האמריקאית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

  1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
  2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
  3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,025 מילים
עודכן לפני 5 דקות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לדחות את הסיפוח לאוקטובר

בזמן שארה"ב מתמודדת עם מאה אלף מתים מקורונה ושבוע רצוף של מחאות אלימות ברחבי המדינה, נתניהו ממשיך בדיונים עם הבית הלבן במטרה לקדם את תוכניתו להחיל ריבונות בגדה המערבית כבר בחודש הבא ● אך נתניהו צריך לתמרן את מסלול הריבונות גם בתוך הימין הישראלי, וכאן הדרך רצופת מוקשים - כולל במפלגתו שלו ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 777 מילים ו-1 תגובות

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,102 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

חשד שעו"ד יוסי כהן עומד מאחורי התצהירים הכוזבים שמסרו עובדות בבית רה"מ

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● עובד במשרד ראש הממשלה אובחן כחולה קורונה; ייתכן שנתניהו יידרש להיכנס לבידוד ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 48 עדכונים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-2 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה