עובד ביטחון בפארק השעשועים דיסנילנד בשנחגאי. 11 במאי 2020 (צילום: AP Photo/Sam McNeil)
שנת העכברוש שלי, פרק שני

לאן נלך? שאל אייל. רחוק, השבתי

תיעוד מיוחד

"הימים האחרונים קשים לי. מספר החולים קפץ בלילה אחד, והסוף לא נראה באופק" ● כך מתחיל הפרק השני ביומנה של יפעת פרופר, שמתעדת את עידן הקורונה בשנגחאי ● השבוע היא מספרת על תרבות ההלשנות והשקר המקומית, על השכנים ש"אירחה" לארוחת ערב וירטואלית, על ההתמוססות האטית של הכלכלה הענקית, ועל היום שבו הצליחה להצביע מסין בבחירות לכנסת, למרות כל הקשיים והמגבלות

1

15.2.2020

הימים האחרונים קשים לי. מספר החולים קפץ בלילה אחד, והסוף לא נראה באופק. נמאס לי להיות בכלוב. הבדידות והניתוק קשים. דרושה משמעת עצמית כדי להקפיד על סדר יום, ארוחות סדירות ופעילות ספורטיבית. אין לי חשק.

נזכרתי בדברים שאמרה המחנכת של בני האמצעי ערן, אישה לא קלה, כשהיינו בשליחות השנייה בבייג'ינג (2002-2006). בתגובה לתלונות שהעלו תלמידי כיתה ד' על קשיים שחוו, אמרה: "הביטו על הילדים (הסינים) בכפר ממול, להם יותר קשה". המשפט הזה הפך לנכס צאן ברזל בביתנו.

זו נראית לי דרך גרועה מאוד להתמודד עם הקשיים שחווים האנשים סביבך, ובכל זאת, בימים האחרונים אני מזכירה לעצמי שהקשיים שלי הם טיול בפארק בהשוואה למה שעובר על האנשים האחרים כאן, בסין. ולפעמים זה עוזר לי.

כאילו כדי להרחיב את הניסוי במצב הרוח, גם מזג האוויר השתנה, החורף שולט ורוב הזמן גשום ואפור. העיר כמו שקעה בענן שמכסה אותה ומטשטש את הראות. רוב העצים בשלכת, הדשאים דהויים, ונראה שכולם מחכים לאביב.

שנגחאי היא עיר של ציפורים. להקות יונים אפורות עפות בשמיה, והציפורים מצייצות בכל שעות האור. מה אכפת להן מקורונה, סתיו או אפור. תודה ציפורים.

יפעת ואייל פרופר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
יפעת ואייל פרופר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

* * *

אתמול אחה"צ החלטנו לצאת לטיול ארוך. מסיכה, כפפות, נעלים ובגדים "של חוץ". לאן נלך?, שאל אייל, רחוק, השבתי, והוא ניווט את דרכנו ברחובות הריקים.

מאז שהגעתי לשנגחאי יש לי כלפיה רגשות מעורבים, בעיקר כשאני מנסה להשוות בינה לבין בייג'ינג, שאותה אני כל כך אוהבת. רק שממש לא מומלץ שאגיד לשנחנזים שאני אוהבת את בייג'ינג יותר, או לבייג'ינגים את ההפך – שאני בעצם מעדיפה את שנגחאי. סוס מת יחיה יותר. האיבה בין תושבי שתי הערים עזה, והם מתארים זה את זה באינספור מילות גנאי: עצלנים, מכוערים, מוזנחים, מפונקים, יהירים, בוגדניים, ועוד שורה ארוכה של תארים מפוקפקים.

האיבה בין תושבי בייג'ינג ושנגחאי עזה, והם מתארים זה את זה באינספור מילות גנאי: עצלנים, מכוערים, מוזנחים, מפונקים, יהירים, בוגדניים, ועוד שורה ארוכה של תארים מפוקפקים

מכוניות פאר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
מכוניות פאר בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

בייג'ינג היא עיר הבירה הרצינית והאחראית, ובה יושבת ההנהגה ומתקבלות ההחלטות המרכזיות של הממשל. העיר עצומה, ומרבית רחובותיה רחבים וישרים. היא רחוקה מהים, מוקפת הרים, ומזג האוויר בה קיצוני: קפוא ויבש בחורף, וחם ולח בקיץ. זו עיר מסודרת, ושפת הדיבור בה היא בעיקר סינית, כלומר מנדרינית.

שנגחאי נהנתנית ומגונדרת. לתושביה לא אכפת לטוס בכבישיה הצרים במכוניות פאר שעולות כמו שתי דירות בתל אביב, ונהוגות על ידי נשים וגברים צעירים.

זוהי גם עיר של מים וירוק. עיר שטוחה, שנעים ללכת בה שעות, לרכב על אופניים (שיתופיים), וליהנות מהשפע וממזג האוויר הנוח, יחסית. בחורף קריר וגשום, בקיץ חם ולח. רחובותיה צרים ומפותלים, ומאחר שחלקים נרחבים ממנה תוכננו על ידי אדריכלים מערביים מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, בשנים שבהן המערב שלט בה, היא מזכירה ערים אירופאיות עתיקות. זו עיר של בתי קפה וחנויות מעוצבות, ושל המון כלבים מעוצבים לא פחות, שפוסעים עם בעליהם ברחוב כשהם נעולים בנעלי מעצבים ועטופים בסוודר בחורף. חיי כלב.

כלבים בנעלי מעצבים ברחובות שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
כלבים בנעלי מעצבים ברחובות שנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

במסעדות הפועלות בעיר מגישים מאכלים מכל העולם, בטווח מחירים רחב. החל מארוחת צהריים בשרית חמה בכ-20 יואן (בערך 10 שקלים), וכלה בארוחות פאר למי שחשקה נפשו חשקה בכך, במחיר של 4,500 יואן לאדם. הכל אפשרי.

השפה השלטת בשנגחאי היא סינית שנחנזית, ניב מקומי סבוך של השפה הסינית. כאשר שנחנזים מעוניינים להתנשא על זרים, הם מיד עוברים לשוחח בעגה המקומית, כך שגם סינים שאינם תושבי העיר מתקשים להבין את הנאמר. שנגחאי היא עיר של סודות והסתרות. עיר של חומות גבוהות, שערים סגורים וגדרות מכוסות בד.

כאשר שנחנזים מעוניינים להתנשא על זרים (כלומר, על כל מי שאינו משנגחאי) הם מיד עוברים לשוחח בעגה המקומית, כך שגם סינים שאינם תושבי העיר מתקשים להבין את הטקסט. שנגחאי היא עיר של סודות והסתרות

המקומיים מסבירים את התרבות הזאת בתקופת ההלשנות של מהפיכת התרבות אותה עברה סין תחת הנהגתו של מאו דזה-דונג, מ-1966 ועד למותו בשנת 1976.

כאשר שאלתי מכר מקומי מדוע זה כך, והבעתי תסכול מכל היופי שמוסתר, הוא השיב לי: "אם היית חיה כאן בכל שנות מהפיכת התרבות ואחריה, עד לאמצע שנות ה-90, היית מבינה זאת, והיית עושה בדיוק אותו הדבר".

עץ ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עץ ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)

ההליכה ברחובות העיר מלווה תמיד בריח דק של ביוב, ומנגד בריח נפלא של פריחת עצי ה-Gui Huar, עץ מקומי ירוק-עד ופשוט למראה, שפורח פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. פרחיו הפצפונים, בצבע קרם, מפיצים ניחוח נפלא של ארטיק מישמיש (לא משמש!), והם משמשים גם כחומר מבשם לתה ולמאכלים שונים. אני מאוהבת בריח ובטעם שלהם. הלוואי שניתן היה לאקלם אותם בארץ.

ההליכה ברחובות העיר מלווה תמיד בריח דק של ביוב, ומנגד בריח נפלא של פריחת עצי ה-Gui Huar, עץ מקומי, שפורח באביב ובסתיו, ושפרחיו הפצפונים, בצבע קרם, מפיצים באוויר ניחוח נפלא של ארטיק מישמיש

בטיול הארוך שלנו באזור הרובע הצרפתי, ראינו מעט מאוד אנשים ברחוב. רובם לבשו מסיכות, אך היו גם כמה מרדנים שהלכו בפנים חשופות. קשה שלא להבין אותם, הרי כל כך לא נוח ללכת עם הדבר הזה.

כל החנויות סגורות, וכך גם המסעדות ובתי הקפה. שני בתי הקפה הצרפתיים החביבים עלינו היו פתוחים, אך חל איסור לשבת בהם. קנינו כמה דברים, שילמנו ויצאנו לרחוב. מזל שלעוגות יש עדיין את אותו טעם מצוין, וכך גם לקפה ולתה.

עצים בשלכת ושמים אפורים בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
עצים בשלכת ושמים אפורים בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

עצוב לראות את העיר בשיממונה. העוצר הזה, שרובו מרצון ומיעוטו "כי חייבים", מעלה הרבה תהיות על השאלה כיצד תיראה העיר ביום שאחרי, כמה מהמקומות ייפתחו וכמה מהם יקרסו. אני מניחה שיחלוף זמן עד שאנשים שוב ירצו לשבת במסעדות, או להיכנס למכוני מניקור או לאחד ממכוני העיסוי הרבים שפרחו בעיר, וסיפקו פרנסה למהגרי עבודה. בעלי עסקים שנאלצו לסגור את שעריהם זקוקים לגב כלכלי איתן, כדי להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזו ללא הכנסות. יחלוף זמן עד שאנשים שוב ירצו לצאת לטיולים הכרוכים בטיסה או בשייט באוניה, וזמן נוסף יחלוף עד שהתיירים הסינים יהיו רצויים ברחבי העולם.

ביקור על סיפון אניית פאר שנבנתה בהתאם להעדפותיהם של המטיילים הסינים (צילום: יפעת פרופר)
ביקור על סיפון אניית פאר שנבנתה בהתאם להעדפותיהם של המטיילים הסינים. (צילום: יפעת פרופר)

וגם נשאלת השאלה האם יהיה לסינים כסף כמו בעבר, כך שהם יוכלו להרשות לעצמם את הפינוקים שהורגלו בהם, או שגם הרגלי הצריכה ישתנו בעקבות ההשלכות הכלכליות של המגפה. בעיקר דברים אמורים בדור שלם של ילדים מפונקים, שהתרגלו לבזבז ללא הכרה, לבלות וליהנות, ולחשוב בעיקר על עצמם.

* * *

בשלב הזה גם לא ברור כיצד ישפיעו על שנגחאי החילופים המפתיעים בהנהגת העיר, שעליהם התבשרו התושבים לפני יומיים, בהודעה לקונית. ראש עיריית שנגחאי, שטיפח וקידם אותה, הועבר לתפקיד מזכיר המפלגה של מחוז חוביי, אותה פרובינציה "נגועה" שהעיר ווהאן ממוקמת בה. אני מניחה שתרבות השיח בקרב המנהיגים הבכירים ביותר של סין אינה מאפשרת זאת, אך ייתכן שזבוב על הקיר במטבחו של ראש העיר שקודם, היה עד לווידוי שלא לקידום הזה הוא פילל.

תושבים רוכשים מסיכות הגנה לפניהם בווהאן שבסין, 22 בינואר 2020 (צילום: Dake Kang, AP)
תושבים רוכשים מסיכות הגנה לפניהם בווהאן שבסין, 22 בינואר 2020 (צילום: Dake Kang, AP)

שנגחאי קיבלה ראש עיר חדש, שהגיע מבייג'ינג. ככה זה בסין: אין בחירות, אין "רצון העם", גם את המנהיגים לא שואלים אם הם מעוניינים שיחליפו אותם. כשאנשי המפלגה נקראים לדגל, הם מקבלים עליהם את הדין.

בהודעה לקונית התבשרו התושבים כי שנגחאי קיבלה ראש עיר חדש, שהגיע מבייג'ינג. ככה זה בסין: אין בחירות, אין "רצון העם", וגם את המנהיגים לא שואלים אם הם מעוניינים שיחליפו אותם

ראש העיר הקודם של שנגחאי נשלח לחוביי כמזכיר המפלגה, כדי לעשות סדר בפרובינציה. המשמעות הסינית של "לעשות סדר" בדרך כלל כוללת סגירה הרמטית של הפרובינציה, כדי לעשות שם כל מה שצריך להדברת המגיפה.

בשבוע האחרון נשלחו לשם עשרות אלפי צוותי רפואה, ואתמול נחתו באזור ווהאן 11 מטוסי תובלה צבאיים עם אספקה וציוד רפואי. התקשורת הסינית דיווחה שזו הפעם הראשונה שבה מטוסי תובלה מהסוג הזה הופעלו כדי לסייע לאוכלוסייה אזרחית. רק נשאלת השאלה למה בדיוק צריך כל כך הרבה צוותים רפואיים, אם לפי כל ההצהרות יש באזור רק כ-60,000 חולים מדווחים?

AP Photo/Ng Han Guan
נוסעים מווהאן נבדקים בהגיעם לתחנת רכבת בבייג'ינג. אפריל 2020.

הרשתות החברתיות מלאות בקריאות תמיכה בסין ובסיפורים נוגעים ללב על צוותי רפואה אמיצים. הסינים מדברים על המגיפה במונחים של מלחמה ומאבק, וברשתות החברתיות ובתקשורת חוזרים פעם אחר פעם על אותו המוטו: קשה לנו, קשה לנו מאוד, אבל אנחנו נילחם וננצח. סין חזקה והסינים חזקים.

הסינים מדברים על המגיפה במונחים של מלחמה ומאבק, וברשתות החברתיות ובתקשורת חוזרים פעם אחר פעם על אותו המוטו: קשה לנו, קשה לנו מאוד, אבל אנחנו נילחם וננצח. סין חזקה והסינים חזקים

כישראלית, קריאות העידוד האלה נשמעות לי מוכרות. אבל בניגוד לחברה הישראלית, שנוטה לגלות לכידות ולסייע הדדית בתקופות קשות, החברים הסינים מסתפקים ברובם בשיגור הודעות תמיכה ברשתות החברתיות.

מעטים הם אלה שתורמים מסיכות או כפפות לנזקקים. לא רואים כאן התארגנות אזרחית משמעותית במטרה לעזור לתושבים הנצורים בפרובינציה מוכת הקורונה, וגם האוכלוסייה העשירה של שנגחאי לא מתגייסת לשגר שיירה של משאיות עם אספקה של ציוד ומזון לתושבים האומללים והמבוהלים של ווהאן.

הלוואי שהייתי יודעת להבין תופעה זו. יתכן שדווקא במקרה זה, אנו הישראלים מהווים ציפור נדירה בנוף העולמי – ציפור של לכידות חברתית וערבות הדדית.

שוטרים במסכות עומדים מחוץ לתחנת הרכבת בווהאן. אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)
שוטרים במסכות עומדים מחוץ לתחנת הרכבת בווהאן. אפריל 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)

2

16-21.2.2020

השמש זורחת הבוקר, ובבת-אחת העולם נראה לי הרבה פחות קודר. אמנם קר מאוד והרוח חזקה, אבל העיר מוארת. הלוואי שרק ימשיך כך.

מציצה בנייד, כדי להזין את ההתמכרות היומית שלי לבדיקת הנתונים המספריים של נפגעי הקורונה המתפרסמים בשלל מקומות. באופן מוזר, אני מגלה שתמיד יש פער קטן בין המקורות השונים שמדווחים על המגפה. זה לא צריך להיות ככה.

פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)
פארק בשנגחאי (צילום: יפעת פרופר)

מדי יום מתפרסמת בעיתון Shanghai Daily בשפה האנגלית טבלה ארצית הכוללת את מספר המתים מהמחלה, החולים והמחלימים. עוד לא החלטתי אם זה נורא או טוב. מצד אחד, אני מבינה את הצורך של הסינים להיראות שקופים ולשתף נתונים; מצד שני, איש לא מאמין להם; מצד שלישי, הטבלה היומית הזו – שמשתרעת על פני עמוד שלם בעיתון – עושה רע על הנשמה.

מדי יום פורסמה בתקשורת המקומית בשנגחאי טבלה מעודכנת עם מספרי החולים והמתים מקורונה (צילום: יפעת פרופר)
טבלה מעודכנת עם מספרי החולים והמתים מקורונה (צילום: יפעת פרופר)

עבור משתמשי הסלולר פותחה אפליקציה שמאפשרת לבדוק את שיעור ההדבקה באזור שבו הם נמצאים. אם מתחשק לי לרוץ, ואני חוששת לעבור ליד שכונה שהתגלו בה מקרי הדבקה, מחשש שנגיפים יעוטו עלי כשארוץ בסביבה, אוכל לתכנן מסלול שיעביר אותי בבטחה רק באזורים בהם לא דווחו מקרי הדבקה.

הסינים מתים על זה. אני מתקשה להבין את הצורך להיות מעודכנים כל הזמן, ואת רתימת היכולות הטכנולוגיות לאפליקציות שמעודדות הלשנות ובילוש אחר שכנים.

מציצה בטלפון הנייד כדי להזין את ההתמכרות היומית שלי לבדיקת הנתונים על מספר נפגעי הקורונה, המתפרסמים בשלל מקורות. באופן מוזר, אני מגלה שתמיד יש פער קטן בין המקורות השונים. זה לא צריך להיות ככה

מקרה עדכני של הלשנות אירע בימים האחרונים. בקבוצת הוויצ׳ט השכונתית של דוברי האנגלית התפרסמה קריאה מבוהלת של דיירת השוהה מחוץ לסין, שסיפרה כי העוזרת שלה יצאה לטייל עם הכלבים שלה – ואחד השכנים הסינים צילם אותם. למרות שהעוזרת לא עשתה דבר שאינו חוקי, היא חששה שהצילום נועד כדי למסור את פרטי הכלבים למשטרה (יש המכנים זאת הלשנה), וביקשה למסור לשכנים שהכלבים שלה מחוסנים ושיש להם רישיון מהעירייה.

לא משנה איזה שם יש לפעולה הזו, שמעודדת אנשים לבלוש אחרי שכניהם, לבדוק את מעשיהם, ולראות עם מי הם נפגשים ומתי הם שבים הביתה. הרושם שלי הוא שהתרבות הסינית מעודדת הלשנות הרבה יותר מעידוד גילויי עזרה הדדית וחמלה. אלה מכרסמות במרקם החברתי, ופוגעות אנושות בדבר העדין, הרגיש, השברירי והפגיע המכונה "אמון הדדי". נראה לי שזה הבדל תרבותי נוסף. הישראלים אולי רכלנים שחבל"ז, אבל אם נראה שכנים שזקוקים לעזרה נושיט יד.

לא משנה איזה שם יש לפעולה הזו, שמעודדת אנשים לבלוש אחרי שכניהם, לבדוק את מעשיהם, ולראות עם מי הם נפגשים. התרבות הסינית מעודדת הלשנות הרבה יותר מעידוד גילויי חמלה ועזרה הדדית

איש צוות מנקה בית חולים מאולתר שהוקם בווהאן בעקבות התפרצות הקורונה, והתרוקן מחולים. מאי 2020 (צילום: Xiao Yijiu/Xinhua via AP)
ניקוי בית חולים מאולתר שהוקם בווהאן בעקבות הקורונה, והתרוקן מחולים (צילום: Xiao Yijiu/Xinhua via AP)

* * *

חברה כתבה לי היום, וביקשה שאספר לה על עוד משהו מלבד על הקורונה. אני מנסה לצייר תמונה רחבה יותר של חוויית החיים שלי כאן, ולא להתמקד רק בדיווחים על המגפה. לרוץ קדימה ואחורה בתיאורי אירועים ואתרים, לשלוח תמונות של שנגחאי, ולספר גם על יופייה ועל קצב החיים בה.

כמה ממכרי, כאלה שאינם בקשר הדוק איתי, שואלים אותי אם לווירוס יש השפעה על היומיום שלנו. אני משיבה, כי בשלב זה היומיום משועבד לווירוס.

רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)
רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)

אפילו הנסיעה ברכבת התחתית של שנגחאי השתנתה בשל הקורונה. שנגחאי היא עיר ענקית בגודלה, עם כ-24 מיליון תושבים. אבל המספר הזה הוא רק הערכה, משום שהעיר מושכת אליה מהגרי עבודה רבים מאזורים שונים בסין.

עם מהגרים אלה נמנים, למשל, כאלה שהחליטו לנסות את מזלם ולעבור לעיר הגדולה בתקווה שיוכלו להרוויח יותר כסף ולשפר את מצבם הכלכלי. חלקם נמצאים בעיר באופן לא חוקי. כלומר, אין להם אישור מגורים או תעודת תושב של העיר (מכונה בסינית "חוקו"), ולפיכך הם אינם נכללים בספירת תושבי העיר.

רבים ממהגרי העבודה מתגוררים בפרוורי שנגחאי, או בחדרים פצפונים וטחובים במרכז בעיר, בתנאים עלובים, ללא חשמל או מים זורמים. לעתים, עם עוד אנשים במעמדם. אלו הם "חוטבי העצים" ו"שואבי המים" של העיר, העוסקים במלאכות שהשנחנזים הרשמיים אינם מוכנים לעשות. נשמע מוכר?

רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)
רכבת תחתית בשנגחאי בתקופת הקורונה. בימים רגילים עוברים בתחנה כמיליון וחצי נוסעים ביום (צילום: יפעת פרופר)

3

2.3.2020

הרכבת התחתית בעיר מפעילה 17 קווים, שמגיעים כמעט לכל נקודה בעיר, כולל המרוחקות ביותר. בימים אלה נבנים שני קווים שצפויים להיפתח בשנה הבאה.

הרכבת נוחה ופשוטה לשימוש. הנסיעה בה זולה ועולה בין 3-6 יואן, תלוי באורך הנסיעה (ערך היואן הוא כחצי שקל), וניתן לרכוש כרטיס בודד, או כרטיסייה הניתנת לטעינה בכסף מזומן או בטלפון הנייד. יש גם אפליקציה שאפשר לשלם באמצעותה. כל נסיעה חייבת בתשלום, וכל נוסע משלם עבור עצמו.

הכניסה לרציפים מתבצעת דרך מחסום הנפתח בעת התשלום, ורוב הקווים מגיעים לעתים תכופות, כל 2-4 דקות, ופועלים משש בבוקר ועד לחצות. הקרונות חדשים וממוזגים, יש בהם שילוט באנגלית ובסינית, ומערכת כריזה מעדכנת בשמות התחנות. בכל תחנה תלויות מפות עם נתיבי הרכבת באנגלית ובסינית, תוך ציון נקודות ההחלפה בין הקווים. בקיצור, כמעט כמו בתל אביב.

הרכבת תחתית בשנגחאי כמעט ריקה (צילום: AP Photo/Fu Ting)
הרכבת תחתית בשנגחאי כמעט ריקה (צילום: AP Photo/Fu Ting)

למרות התכיפות הרבה של הרכבות, הנסיעה ברכבת בשעות העומס בבוקר ואחר הצהרים צפופה ומאוד לא נעימה. באופן אישי, הדוחק בשעות האלה מפחיד ומרתיע אותי, ואני נמנעת משימוש ברכבות בשעות העומס.

בשאר שעות היום אני מרבה לנסוע ברכבת, והנסיעה בה נוחה ומהירה. אבל מאז תחילת היסטרית הקורונה נמנעתי מכך. העדפתי להתרחק מהאולמות הרחבים והקרונות הסגורים, ובמקום זאת רכבתי על אופניים או צעדתי ברגל.

הנסיעה ברכבת התחתית נוחה ומהירה, אבל מאז תחילת היסטרית הקורונה נמנעתי מהשימוש בה. העדפתי להתרחק מהאולמות הרחבים והקרונות הסגורים, ובמקום זאת רכבתי על אופנים או צעדתי ברגל

אבל היום, יום שלישי, 2 במרץ – לאחר שמילאתי את חובתי בפעם השלישית השנה, והצבעתי בבחירות לכנסת ישראל – החלטתי שהגיע הזמן לנסוע בתחתית.

אחרי שהייתי אחת מתוך ארבעה מצביעים בקלפי של הנציגות הישראלית, ואחרי שלא התייאשתי מרעיון ההשתתפות האזרחית ומהתקווה שזו תהיה מערכת הבחירות האחרונה לסיבוב זה, הבנתי שנסיעה במטרו קטנה עלי.

מילאתי את חובתי האזרחית, והגעתי להצביע בפעם השלישית לכנסת ישראל. מרץ 2020 (צילום: יפעת פרופר)
מילאתי את חובתי האזרחית, והגעתי להצביע בפעם השלישית לכנסת ישראל. מרץ 2020 (צילום: יפעת פרופר)

הגעתי לתחנת המטרו הקרובה לנציגות ישראל בעיר. ביום רגיל עוברים בה מיליון וחצי נוסעים, אבל היום התחנה הייתה כמעט ריקה, ועשרה אנשים בלבד המתינו לרכבת. גם הקרונות היו ריקים, ויכולתי לבחור היכן לשבת. הלם. מה שמפתיע הוא שהמטרו ממשיך לפעול במתכונת כמעט רגילה, כך שהשגרה נמשכת לכאורה.

הפיקוח על מקומות ציבוריים התהדק, מעט המסעדות הפתוחות קיבלו הוראה לאפשר רק הזמנה של מזון לטייק אוויי. למיטב ידיעתי, אין כיום אפשרות לשבת ולאכול במסעדה כלשהי בעיר, אלא רק לקנות ממנה מזון וללכת. כך גם בבתי הקפה. אולי זה מתבקש להסביר למה זה ככה, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המילים "משבר הקורונה" או "מגפת הקורונה", ומוצאת את עצמי מחפשת ביטויים חלופיים, בעיקר משום שאני עדיין ספקנית לגבי חומרתה של המחלה.

מספר המתים הרשמי הוא יותר מ-2,000, אבל סין היא מדינה של מספרים גדולים. 70,000 חולים ו-2,000 מתים יכולים להישמע המון, אך לא כאשר מדובר בענק כמו סין, עם אוכלוסיה המונה כ-1.4 מיליארד איש.

עובדים לובשים מסכות פנים וכפפות מגישים ארוחת צהריים. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)
עובדים לובשים מסכות פנים וכפפות מגישים ארוחת צהריים. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אין כיום אפשרות לשבת ולאכול במסעדה כלשהי בעיר, אלא רק לקנות ממנה מזון וללכת. כך גם בבתי הקפה. אולי זה מתבקש להסביר למה זה ככה, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המילים "משבר הקורונה" או "מגפת הקורונה"

* * *

קבעתי להיפגש עם חברתי הסינית לראשונה מאז תחילת המהומה. החלטנו שאגיע לשכונת המגורים שלה באופניים, היא תמתין לי מחוץ לשכונה ונצא לטייל.

לא משנה כמה אנו קרובות, בתקופה כזו לא אוזמן לביתה והיא לא תסכים להגיע לביתי. עצם העובדה שהיא הציעה שניפגש מעידה על החברות האמיצה בינינו. היא לא נפגשה עם אף חברה סינית שלה, והיא גם לא תיפגש, כי זה לא מקובל כאן. ברגע הראשון חשתי מגוחכת. שתינו עם מסיכות על הפנים, לא מתחבקות כמו בדרך כלל, ורק העיניים שלנו מחייכות (היא השקיעה והתאפרה).

חברתי הראתה לי את כרטיס הדייר שקיבלה מהנהלת השכונה. אמנם עיריית שנגחאי פרסמה הנחיות התנהגות ברורות, אך ברוב השכונות נוספו הנחיות מקומיות, שמטרתן להחמיר את נהלי הכניסה והיציאה. למשל, הנפקת כרטיס תושב לשכונה; הנחיה שמאפשרת לצאת ללא יותר משעתיים מהשכונה; או קבלת אישור יציאה לעבודה רק בהצגת אישור תעסוקה מתאים ממקום העבודה.

עובדי מפעל מתרגלים ריחוק חברתי בזמן שהם אוכלים ארוחת צהריים (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)
עובדי מפעל מתרגלים ריחוק חברתי בזמן שהם אוכלים ארוחת צהריים (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

תקופה זו מאפשרת הצצה ליצירתיות של ראשי השכונות הסיניות, כמו גם לפחדים הקמאיים שלהם. כבר כתבתי בפרק הקודם כיצד בכפרים מחוץ לעיר נחסמו הכבישים הפנימיים על ידי בני המקום בעזרת סלעים. הם העדיפו להתנתק מהעולם הממונע ברכב, על כל המשתמע מכך, כדי להבטיח שאנשים לא יוכלו להיכנס ללא בקרה ופיקוח. כעת, תושבי כפר שרוצים לצאת ממנו נאלצים ללכת ברגל עד לכניסה או היציאה, מאחר ששירותי התחבורה הציבורית בין הכפרים הופסקו. הנסיעות לערים המרכזיות נעשות באמצעות מוניות בלבד.

בכפרים מחוץ לעיר נחסמו הכבישים הפנימיים על ידי בני המקום בעזרת סלעים. הם העדיפו להתנתק מהעולם הממונע ברכב, על כל המשתמע מכך, כדי להבטיח שאנשים לא יוכלו להיכנס ללא בקרה ופיקוח

העוצר קשה לכולם. כל משפחה מסתגרת בתוך עצמה, והחברויות יחכו לימים רגועים יותר. אך שהיית כל המשפחה בבית מצריכה איפוק, הבנה והתחשבות.

במקרים רבים, בני המשפחה – שבימים רגילים מרבים לנסוע לחו"ל, עובדים שעות ארוכות ונוהגים לאכול בחוץ לעתים קרובות – אינם רגילים להיות יחד.  לעתים, השהייה המשפחתית הכפויה משחררת שדים ומעלה שאלות כואבות לגבי טיב הקשר. אני מניחה שההשלכות של התקופה יהדהדו בחברה הסינית עוד זמן רב.

נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ׳ק אין בנמל התעופה בשנגחאי (צילום: AP Photo/Erika Kinetz)
נוסעים עוטים מסכות בדלפקי הצ'ק אין בנמל התעופה בשנגחאי (צילום: AP Photo/Erika Kinetz)

* * *

בקומה שבה אנחנו גרים יש שתי דירות, שלנו ודירה נוספת. השכנים שלנו הם שני אחים, לוקסמבורגים ממוצא סיני, שמתגוררים בדירה הסמוכה עם חברותיהם.

הם בערך בגיל של הילדים שלנו, אמצע שנות העשרים, ידידותיים וחברותיים, ובמשך הזמן רקמנו קשרי שכנות נעימים. הם בנים למשפחה של מסעדנים, שבבעלותה 28 מסעדות בשנגחאי, כולל שתיים עם כוכבי מישלן.

אבל מאז פרוץ הקורונה גם הם מסתגרים בביתם, עם שני הכלבים, החתול הביישן ושתי העוזרות. הזמנתי אותם לארוחת ערב, אך די מהר הבנתי שזה לא ילך, וניסיתי כיוון אחר. לפני שבוע הכנתי פיצה. רציתי אחת, יצאו שלוש, אני לא יודעת להכין קצת. בהודעה טלפונית שאלתי אותם אם בא להם פיצה. הם השיבו שכן, בטח. ארזתי את הפיצה שלהם בכלי, הנחתי ליד דלת ביתם, צלצלתי בפעמון, ורק כאשר ראו שנכנסתי חזרה הביתה, הם לקחו אותה. וכך אכלנו פיצה לארוחת ערב משותפת: אנחנו במטבח שלנו, והם בשלהם. מתי "הזמנתם" כך אורחים?

* * *

אחד מכלי התקשורת המערביים הגדיר את ההתמודדות הסינית עם מגיפת הקורונה כ"נמרצת אך לא יעילה". אבחנה מדויקת, לטעמי. אין לי ספק שהכוונות טובות, אבל בישראל מכנים התנהלות כזאת "פול גז בניוטרל".

דוגמה לכך היא את פרויקט הדגל האחרון של שנגחאי, והוא הפרדת האשפה בעיר, פרויקט שאין אלא לתאר את ביצועו באותו האופן: "נמרץ אך לא יעיל".

על לוחות מודעות נתלו הסברים כיצד להפריד את האשפה. (צילום: יפעת פרופר)
על לוחות מודעות נתלו הסברים כיצד להפריד את האשפה (צילום: יפעת פרופר)

שנגחאי משמשת במקרים רבים כשפן ניסיונות עבור פרויקטים לאומיים. כך קורה שהממשל מטיל על העירייה להיות חלוצה בהשקת רעיונות כמו שינוי מבנה בחינת הבגרות, החלת תכנית לימודים חדשנית, או פיתוח קשרי מדע-תעשייה.

בלון הניסוי האחרון לפני הקורונה היה פרויקט הפרדת הזבל. קדמו לכך תלונות רבות שנים מצד תושבי שנגחאי, בייחוד אלה שחיו בחו"ל וחזרו לסין, על כך שהאשפה בעיר אינה ממוינת וממוחזרת, ובעיר של 24 מיליון אנשים יש המון זבל.

בתחילה, פורסמו בתקשורת הנחיות מפורטות כיצד יש למיין את האשפה, הדיירים קיבלו חוזרים מודפסים לבתיהם, תלמידים הסתובבו ברחובות וחילקו הסברים, וליד חדרי האשפה הודבקו פוסטרים עם הנחיות להפרדת פסולת.

כמות עצומה של נייר בוזבזה על הסברים מפורטים ומסובכים, שבפועל איש לא קלט, פשוט משום שהעקרונות שהסינים פיתחו להפרדת זבל היו קשים להבנה.

תקופת ההרצה הראשונה הניבה תוצאות שלא השביעו את רצון הקברניטים. ומאחר שניסוי בסין לא יכול להיכשל, הוגברו מאמצי ההסברה, כך שליד ארבעה פחים בצבעים שונים הודבקו ציורים של סוגי האשפה המתאימה לכל פח. וכדי למנוע טעויות, הוצבו לידם פקחים שבדקו מה התכולה של כל שקית אשפה.

תקופת ההרצה של קמפיין הפרדת הזבל הניבה תוצאות שלא השביעו את רצון הקברניטים. ומאחר שניסוי בסין לא יכול להיכשל, הוגברו מאמצי האכיפה, כך שליד ארבעה פחים בצבעים שונים והוצב פקח

אחרי שגם תוצאות הפיילוט הזה לא השביעו את רצון הממשל, הוחלט לקנוס תושבים שלא יישמעו להוראות בלא פחות מ-5,000 יואן, ולהעניש תושבים סוררים בהעלמת הפחים הקומתיים – כך שייאלצו לגשת לפח המרכזי בבניין.  וכך, מדי ערב נתלתה רשימת שיימינג ליד המעליות. וי אדום הופיע לצד מספרי הקומות שבהן האשפה הופרדה כהלכה, ואיקס שחור היכן שנמצאו חריגות.

כאשת מדע המדינה מצאתי את התרגיל החברתי הזה מרגיז, מעליב, משעשע וגם מרתק. די מהר מצאתי את עצמי בודקת את לוח הציונים הקומתי בצורה אוטומטית מדי יום. צר לי להודות שלפחות שני איקסים שחורים היו באשמתנו.

אנשים מרכינים את ראשם במהלך יום האבל הלאומי לקורבנות נגיף הקורונה. אפריל 2020 (צילום: AP Photo)
אנשים מרכינים את ראשם במהלך יום האבל הלאומי לקרבנות נגיף הקורונה. אפריל 2020 (צילום: AP Photo)

בעת ביקורי האחרון בארץ, בדצמבר, קיבלתי הודעה נזעמת מאייל, שכללה צילום הודעה ששוגרה לדיירי השכונה ושבה הורתה העירייה להנהלת הבניין להוציא את הפחים מכל קומה, ולהנחות את הדיירים להשליך את האשפה לפח המרכזי של השכונה. אבל כחצי שנה לאחר השקת הפיילוט הוכרז בחגיגיות על הצלחת הפרדת האשפה. זה היה בערך חודש לפני השקת הפרויקט החדש, הקורונה.

יודעים היכן אנו מניחים את האשפה בימים אלו? בחדר האשפה הקומתי. אמנם לא מוצבים בו פחים, אבל את האשפה (הממוינת, יש לציין) אנו מניחים שם.

לסיום אופטימי, אני מצרפת את תמונות העץ עם הפרחים הריחניים עליו סיפרתי ומכונה Gui Huar, או בשמו המדעי: Osmanthus.

עצי ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עצי ה-Gui Huar (צילום: יפעת פרופר)
עוד 3,194 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 26 במאי 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו
שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן (רביעי מימין) מסייר בהתנחלות אפרת עם ראשי המתנחלים, 20 בפברואר 2020

מיוחד המתנחלים טסו לחגוג. ואז הכל השתבש

ראשי המועצות בשטחים נהרו בינואר לוושינגטון, כדי לחזות מקרוב בטראמפ ונתניהו משיקים את תכנית המאה, וסוללים את הדרך לסיפוח ● הם הבטיחו לא לתקוף את התכנית מיד לאחר פרסומה - אבל בסוף אחד מהם תקף אותה עוד קודם לכן ● את הטקס החגיגי הם כבר ראו בטלוויזיה, ועל ההאטה ביישום התכנית שמעו בדרך לארץ ● ג'ייקוב מגיד מפרסם לראשונה את מאחורי הקלעים של המסע השלומיאלי לוושינגטון, את הבדלי הגרסאות, ואת חשבון הנפש של חלק ממשתתפיו

עוד 3,260 מילים

ניצול הניצולים לצרכים פוליטיים

שימוש בניצולי השואה לצורך פוליטי הוא דבר מחריד.

ניצולי שואה רבים תמכו בשמאל. אחרים תמכו בימין. היו בהם חילונים ודתיים שתמכו במפד"ל המתונה בטרם הפכה למפלגה המשיחית והגזענית מהימין הקיצוני. חלק מניצולי השואה חרדים. אחרים בכלל מתגוררים במדינות אחרות (למעשה: רוב ניצולי השואה לא חיו מעולם במדינת ישראל). היו גם חברי וחברות כנסת ניצולי שואה. במפ"ם, במפא"י, בעבודה ובמערך. בליכוד. במפד"ל. כל קצוות הקשת הפוליטית.

ניצולי שואה רבים תמכו בשמאל. אחרים בימין. היו בהם חילונים ודתיים שתמכו במפד"ל המתונה בטרם הפכה למפלגה המשיחית והגזענית מהימין הקיצוני. חלק מהניצולים חרדים. אחרים מתגוררים בחו"ל

השימוש התכוף של נתניהו בשואה אינו חדש. הדמגוגיה שמוזילה את השואה, בוקעת מפיו לא אחת.

ביבי נתניהו, דווקא היום הזכרת אותנו ניצולי השואה. למה לא הזכרת אותנו במשך השנים שהיינו צריכים לבחור בין קניית אוכל…

פורסם על ידי ‏‎Edna Sheffer Gitlin‎‏ ב- יום ראשון, 24 במאי 2020

בערב יום השואה והגבורה האחרון, זה הגיע לאחד השיאים הכי נמוכים: בניגוד לתקופת השואה, הסביר נתניהו, הפעם זיהינו את סכנת הקורונה בזמן. זה היה מדהים. והוא אמר זאת במסגרת נאום במוסד יד ושם.

הדוגמאות מוכרות. גם ההמצאה המופרכת שלפיה היה זה המופתי ששכנע את היטלר לבצע רצח עם, מלמדת על טשטוש מסוכן בין דמיון למציאות (טשטוש שבוקע מפי מנהיג שרבים מאמינים לדבריו ואף רואים בהם כמעט דברי אלוהים חיים, למרבה הצער). המצאה זו הייתה ביטוי נורא לשימוש פוליטי נלוז בשואה לצרכי הפחדה (המופתי אכו היה דמות נתעבת מאד. פרו נאצי שפל. אך אין קשר בינו לבין החלטת ביצוע הפתרון הסופי. נתניהו אמר את הדברים המופרכים כדי להמחיש לנו עד כמה מסוכן להאמין לפלסטינים).

בקצרה: היכולת לרתום את רצח העם המחריד והשיטתי בהיסטוריה לצרכים פוליטיים, מאפיינת את נתניהו לא אחת. זה חמור במיוחד כשהדבר נועד להצדיק מדיניות גזענית שפוגעת בזכויות אדם. והרי אם ישנו לקח מהשואה (אם בכלל קיים לקח כזה), הריהו החובה להיאבק בגזענות, בדה הומניזציה של האחר ובפגיעה בזכויות אדם, וההכרח לבצר את המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם.

היכולת לרתום את רצח העם לצרכים פוליטיים חמורה במיוחד כשהדבר נועד להצדיק מדיניות גזענית שפוגעת בזכויות אדם. הרי אם יש לקח מהשואה – זו החובה להיאבק בגזענות, דה-הומניזציה ופגיעה בזכויות אדם

שפל מיוחד נרשם השבוע. מספר דקות לפני תחילת משפטו, סיפר נתניהו שנציגים של אלף ניצולי שואה אמרו לו "היינו ביערות ועכשיו אנחנו מתפללים בשבילך". אחד מהם אף אמר לו "זאבים באים לטרוף אותך". כמה נמוך אפשר לרדת. והרי ניצולי שואה רבים אחרים חשים כלימה למראה נתניהו בתפקיד מנהיגם.

אבל בואו נשאל את עצמנו מה מבקש הנאשם לטעון במסגרת הסאב-טקסט:

1. האם הוא טוען בעצם שרוני אלשייך, ליאת בן ארי, שי ניצן ומנדלבליט הם נאצים?

2. האם הוא טוען שהמשטרה, הפרקליטות ומה שהוא מכנה "עיתוני השמאל" הבדיוניים, הם נאצים?

3. האם הוא טוען שמתחוללת שואה מול עינינו ושהוא הקורבן שלה?

4. האם הוא יודע שיש ניצולי שואה רבים שחשים קבס כשהם צופים בו? האם הוא יודע שמיליוני ישראלים מבועתים מעצם כהונתו ומדבריו המסלימים והפתולוגיים?

5. האם הוא שמע על הדבר הזה שנקרא מנגנון בושה?

6. האם מוחאי הכפיים וחובשי המסכות מאחוריו שמעו על הדבר הזה?

אנחנו מבינים שהוא רצה לייצר תמונת נגד לתמונת הנאשם שעומד מול שופטיו. אבל זה לא יעזור לו. התמונה שנצרבה היא התמונה של הנאשם שעומד מול שופטיו. הוא הנאשם.

לקראת סיום, נזכיר: אורי עמית. ראש עיריית רמת גן. מפא"יניק. איש העבודה (שלא כמו נציגה הדמיוני של ישראל השנייה מקיסריה שתומך באשתו המתעמרת ומאפשר לה להתעמר במוחלשים ובמוחלשות מכל לאורך שנים רבות). הורשע בשנת 1994 בקבלת שוחד. השוחד הזה היה פרסום אוהד.

ועוד נדגיש: מרבית הציבור הימני לא יפעל באלימות. לא יפגע באיש באופן פיסי. ויקבל את הכרעת בית המשפט גם אם יורשע נתניהו. אך אין לדעת מה יעשו מקצת האנשים שאת יצריהם הוא מבעיר. וגם אם איש לא ינסה לפגוע פיסית באיש ולא נגיע לזוועה דומה לזוועת רצח רבין (אני כלל לא בטוח בזה לאחר כמויות האיומים המאורגנים שספג מנדלבליט ולאחר שההסתה של נתניהו נגדו ונגד ליאת בן ארי מתגברת), עצם חורבן שלטון החוק שמחולל נתניהו, היא נזק עצום וקיומי.

נדגיש: מרבית הציבור הימני לא יפעל באלימות. לא יפגע באיש באופן פיסי. ויקבל את הכרעת בית המשפט גם אם יורשע נתניהו. אך אין לדעת מה יעשו מקצת האנשים שאת יצריהם הוא מבעיר

וכפי שציין עורך הדין אביגדור פלדמן בפייסבוק: אחת מלהקת המעודדות הצייתניות מאחורי המסית, הייתה חברת הכנסת הילה אסנת-מארק מתחתית נבחרי רשימת הליכוד. היא תהיה חברת הוועדה לבחירת שופטים מטעם הכנסת, כך סוכם בהסכם הקואליציוני המביש בין הליכוד לכחול-לבן.

חברת הוועדה לבחירת שופטים עומדת לצד הסריסים והצייתניות האחרים מאחורי האיש שמסית נגד מערכת אכיפת החוק.

מהו לדעתכם המסר המועבר לשופטים במדינת ישראל?

"אני עומדת לפעול במסגרת הוועדה כנציגת הפרלמנט באופן חופשי, על פי צו מצפוני ובהתאם לאינטרס הציבורי של אזרחי מדינת ישראל"?

או אולי דווקא: "אני מריונטה על חוט שמופעלת בידי נאשם בשוחד שעושה כל שביכולתו כדי להסית, להכפיש, לאיים, להפחיד ולשסות את תומכיו בכל מי שאינו מתיישר לצדו"?

איזו חרפה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 716 מילים

דוח שהגיע לידי זמן ישראל מעיד על שיפור ניכר באיכות האוויר במפרץ חיפה במהלך סגר הקורונה ● התעשיינים טוענים כי זו ההוכחה לכך שתרומת התעשייה לזיהום שולית ● הירוקים חושבים אחרת לגמרי: "המסקנה של הדוח היא שהתחבורה אחראית לכמעט מחצית מפליטות הבנזן, וזה אומר שהתעשייה אחראית ליותר ממחצית"

עוד 844 מילים

נתניהו: גורמים במשטרה מנסים להביא לסתימת פיות של ראש ממשלת ישראל

ראש הממשלה והשר לביטחון הפנים הגיבו לדיווח, שפורסם אמש, שלפיו, גורמים במשטרה אמרו שאם יוחלט על חקירת נתניהו בתיק המניות - ינהגו בו בכבוד, אך ללא הנחות ● אוחנה הנחה את המפכ"ל "לנקוט בכל האמצעים" כדי לאתר את מי שאמר את הדברים ● לאחר לחצים מצד ארצות הברית, לא זכתה החברה הסינית שהתמודדה במכרז להקמת מתקן התפלה בפלמחים

עוד 17 עדכונים

הקורונה אולי תיעלם, אבל תקנות החירום לא הולכות לשום מקום

מומחים מזהירים: התגובות של ישראל וארצות הברית לווירוס הקורונה עלולות לשחוק את הדמוקרטיה לטווח הארוך ● בשעה שממשלות כופות סגר ומאכנות טלפונים, אנשי אקדמיה קוראים לפיקוח מוגבר על סמכויות החירום חסרות התקדים, שעלולות להימשך גם לאחר סיום המשבר ● "לא הכול כשר רק כי אנחנו במלחמה", הם מסבירים

עוד 1,150 מילים

למקרה שפיספסת

מה ישתנה אחרי הקורונה

כן, אני מוכרח להעיד על עצמי, מיד כשנודע על הקורונה, אני ובת זוגי הגדרנו את עצמנו כאוכלוסייה בסיכון והסתגרנו בבית. התפישה שלנו היא, כשאתה לא יודע כלום, תנקוט בכל אמצעי הזהירות ותתחיל לחשוב על היום וגם על מחר.

מה עושה עיתונאי וחוקר? יושב קורא, מנתח וכותב. כתבתי המון, כאחוז בדיבוק שלא הרפה ולא מרפה ממני. הכתיבה הייתה סביב העקרון, שקרה מה שקרה והלקח חייב להילמד כמה שיותר מהר ולעומק.

מיד כשנודע על הקורונה, אני ובת זוגי הגדרנו עצמנו כאוכלוסייה בסיכון והסתגרנו בבית. התפישה שלנו היא, כשאתה לא יודע כלום תנקוט בכל אמצעי הזהירות ותתחיל לחשוב על היום וגם על מחר

במצב כזה כל התיאוריות החדשות נשלפות, כמו לומר, "עולם ישן נחריבה, יחי המלך החדש". חיברתי את המילים השחוקות כדי להמחיש את מצב הרוח ואת מהלך החשיבה. מהלך שמתחיל מהמחשבה שהווירוס הזה בא עלינו כי עשינו דברים לא טובים ולא נכונים.

אנחנו טסים משום מקום לשום מקום, אנחנו קונים כל מה שנראה נחמד וזול ברשת האינטרנט או בסלולר. אנחנו נוהגים לבד במכוניות פרטיות. אבל מה שיותר מכל, אנחנו לא חשים סולידריות חברתית, אנחנו שקועים בעצמנו, מכורים למכשירים הסלולריים עד בלי די. מכורים למסכים, עד כדי כך שאפילו את החיים האישיים והרומנטיים העברנו לסלולר.

וכשאני מבין שהקורונה מאותתת לנו משהו, הרבה מעבר לשידורי הטלוויזיה וההודעות והתמונות ברשתות החברתיות, אני שוקע ומגיע למחוזות הנוחות שלי. משבר האקלים, צרכנות יתר, תיעוש וניצול עד תום של משאבי הטבע.

נשאלת השאלה מה הקשר בין הווירוס שמתגורר לו בנחת בבעלי חיים בסין, לבין המגפה שמשתוללת בכל העולם. התשובה טמונה בגוף השאלה, אם לא היינו "מטיילים את עצמנו לדעת", טסים מיעד ליעד בלי חשבון. אלה שחלו במחלה בסין לא היו מדביקים אותנו בישראל, או את אלה שטיילו באיטליה או בארצות הברית.

ולמרות כל מה שנאמר, אני יודע שזה רק תירוץ, כי אנחנו לא יודעים מספיק ואולי בכלל על הנגיף הזה. הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שמי שחפץ חיים – רצוי שישמור כעת על ריחוק חברתי. מה שגורם כעת גם לשינויים בסביבה החברתית שלנו והשכנים הופכים להיות החברים הטובים שמחליפים את אלה שרחוקים מאיתנו. הקשר היחיד שנותר יציב, הוא זה שהיזכרנו לפני כמה פסקאות, הקשר הדיגיטלי, הסלולרי.

וכשאני מבין שהקורונה מאותתת לנו משהו, הרבה מעבר לשידורי הטלוויזיה וההודעות ברשתות החברתיות, אני שוקע ומגיע למחוזות הנוחות שלי. משבר האקלים, צרכנות יתר, תיעוש וניצול עד תום של משאבי הטבע

ובכל זאת, בואו נודה על האמת, המצב החדש גורם לנו אולי לחשוב אחרת על העולם שאנחנו חיים בו. על השבריריות, שיכולה באחת לנתק אותנו מתפישות עולם מוצקות. הנה כך, כל אלה שהיו בטוחים שיש שוק חופשי, עם יד נעלמה, שמנהלת אותו טוב יותר מכל רגולטור, מוצאים עצמם פושטים יד אל המדינה בבקשת סיוע.

לפתע גם הם, שוחרי הגלובליזציה, מבינים בצורך במדינת הלאום, שתסייע בעת צרה. זהו שינו מסדר ראשון, שכן במדינות רבות בעולם המונח תחרות הוא החזון. חזון שכאמור מתרסק אל מול נגיף זעיר, אשר עובד על פי אלגוריתם טבעי. נוסחה פשוטה שעל פיה שני בני אדם שמתראים יכולים בהסתברות כזו או אחרת לשמש לנגיף אכסניה נפלאה להשתכפלות, להתרבות עוד ועוד. אמרנו חזון שמתרסק, אך נסייג את האמירה ונאמר שחברת התרופות שתוכיח כי היא זו שמצאה את החיסון או התרופה – תזכה בכל הקופה. אך נזכור שגם החברה הזאת תזדקק לסיוע של מדינות הלאום.

השאלה שמטרידה אותי הרבה יותר היא, האם אני אחשוב כך גם לאחר המגפה, גם לאחר שנוכל להתהלך ברחובות, בלי מסכה ובלי חשש. האם נחזור אל המכונית הפרטית שמבטיחה בידוד חברתי יותר מהסעת המונים באוטובוסים וברכבות. או לחלופין, האם יהיו אלה המוני בני אדם מחוסרי כל, מובטלים, שאין להם די כסף להחזיק מכונית פרטית והם אלה שישתמשו בהסעת ההמונים. התחלתי בנקודה הזו, כי כבר שנים אני חוזר ומדגיש את הצורך לעלות לאוטובוס או לרכבת כדי לצמצם את זיהום האוויר ואת התחלואה העצומה בעקבותיו.

בעקבות נגיף הקורונה, נטשתי את הרכבת שחשתי בה לא בטוח וחזרתי אל המכונית, בנסיעות למרחק. השאלה שאיתה אני מתחבט היא האם אני אעז בתקופה הקרובה לחזור אל התחבורה הציבורית שאני מאמין בחשיבותה. לעומתה יש שאלה דומה מתי אעז לטוס במטוס ליעד כזה או אחר כדי לנפוש, כשאני יודע שגם שמים עמוסים במטוסים מזיקים לכדור הארץ שבו אנו חיים.

בעקבות נגיף הקורונה, נטשתי את הרכבת שחשתי בה לא בטוח וחזרתי אל המכונית בנסיעות למרחק. השאלה שאיתה אני מתחבט היא האם אעז בתקופה הקרובה לחזור אל התחבורה הציבורית שאני מאמין בחשיבותה

נדמה לי שההתחבטות שלי היא מסממני התקופה, ניסיון לחפש את השינוי הגדול שיקרה לאחר הקורונה. ההבנה היא שהחיים שלנו ישתנו, הרגלים ישנים ייעלמו או לא אבל השבר הכלכלי הוא עמוק מדי, ויאלץ אותנו לעשות חישוב מסלול מחדש. מהו המסלול, את זה נשאיר לנביאים ולחוזי העתיד. די אם נחשוב מה כל אחד מאיתנו ישנה ביום שאחרי וכך אולי יבוא השינוי שאליו אנחנו מייחלים.

אז אני יודע היום, שאני אוהב להיות בבית שהשקעתי בו כל כך הרבה, ואני יודע שלרבים מאוד אין בית משלהם. הם חיים בשכירות, בדיוק כמוני לפני שנים. אני מגלה שכיף להיות עם המשפחה ומנסה לצמצם את התבודדויות הסלולר. אני יודע שהליכה ברגל נעימה, מרתקת וגם טובה לבריאות. מעולם לא עישנתי, אז זה יורד מהפרק.

אני עובד מהמחשב בבית אבל יודע שאצטרך להגיע למספר מוסדות אקדמיים, ללמד סטודנטים בכיתה רגילה. מקווה בכל מאודי שלא אחוש סכנה בריאותית בנסיעה ברכבת או באוטובוס. אני מאמין שארצה לטוס לחו"ל ואני מאמין שאחפש את המחיר הזול. אבל גם אזכור שחברת תעופה ישראלית נחוצה לי גם בעתיד ולא אמהר לרכוש כרטיס מוזל בחברות ה"Low cost".

בחזרה אל המזון שאנחנו צורכים, למדתי עוד על החקלאות המקומית, על חקלאים שפיתחו יוזמות שיווק עצמאיות, והירקות והפירות במחירים סבירים מגיעים טריים הביתה. אני גם אזכור את שוק מחנה יהודה, שאף הוא מספק ירקות ופירות, וכבר למדתי לזהות אלו מוצרים הם של חקלאים ישראליים ואלו מיובאים.

נדמה לי שההתחבטות שלי היא מסממני התקופה, ניסיון לחפש את השינוי הגדול שיקרה לאחר הקורונה. די אם נחשוב מה כל אחד מאיתנו ישנה ביום שאחרי וכך אולי יבוא השינוי שאליו אנחנו מייחלים

כמו שכבר ציינתי, אני חושש שכל ההבטחות שקיבלנו על עצמנו ברגעי החרדה יימוגו, אז הנה, לא דיברתי על השינוי הגדול בעקבות הקורונה, אלא על תובנות קטנות של חזרה לשגרה חדשה. שגרה שיש בה תיקונים, לצמצום צרכנות היתר, שימוש מוגבל ברכב פרטי וחזרה הביתה את המשפחה הגרעינית שזקוקה יותר מכל לחום ולאהבה. אם נעשה את זה נדמה לי שניה בכיוון טוב.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 973 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ מצא את עצמו אתמול שוב בדעת מיעוט ● כשנבחר לפני שלוש שנים, הצהירה איילת שקד: "עשינו היסטוריה" ● מאז הספיק מינץ לכתוב כמה דעות מיעוט חשובות, להרגיז את עמיתיו בכס השיפוט ולהוכיח כי ההערכה המוקדמת בדבר האוריינטציה השיפוטית שלו הייתה נכונה ● יובל יועז משרטט את דרכו של מינץ לצד השמרני ביותר של בית המשפט העליון

עוד 1,016 מילים

השיטה הישראלית נכשלה: אבטלת הקורונה בארץ היא מהגבוהות בעולם

מרבית המדינות המפותחות באירופה ובאסיה "צבעו" את כספי הפיצויים הממשלתיים לעסקים המושבתים - ודאגו שיעברו ישירות לעובדים ● כך העסקים נשארו בחיים, וגם העובדים הצליחו לשרוד את המשבר ● בישראל, הפיצוי היה זעום ולא הותנה בתשלום משכורות ● התוצאה: מיליון עובדים הוצאו לחל"ת, ולא שבו לעבודה גם לאחר הסרת ההסגר ● שיעור האבטלה בישראל גבוה פי 2 מאשר בשאר מדינות העולם המפותח ● הכלכלן שלמה מעוז: "החל"ת זה ישראבלוף"

עוד 1,414 מילים ו-3 תגובות

במחילת ההוביט של התנחלות אש קודש

פרק 6"אני לא קורא עיתונים. מעדיף לקרוא ספרים. וגם לא שומע חדשות. אז אני לא כל כך יודע מה זה תוכנית הסיפוח הזאת. שמעתי שמדברים על משהו. הבנתי שזה לחיות עם הערבים, תחת הממשל שלהם, או משהו כזה, באזורים מסוימים. לא?" ● אמיר בן-דוד ממשיך במסע לארץ הסיפוח, והיום הוא מתיישב לשיחה עם ש', בן 25, נשוי פלוס תינוקת, מהמאחז אש קודש בגדה המערבית

עוד 1,823 מילים

מערכת החינוך לא הצליחה לעמוד ברבים מהאתגרים של הקורונה, ואילוצי הריחוק החברתי חשפו הזנחה רבת שנים שהתבצעה בימי השרים בנט ופרץ ● אבל במקום לאחד כוחות מול האוצר ויתר משרדי הממשלה, ההורים והמורים מתקוטטים זה עם זה ברשתות החברתיות ומחוצה להן ● וגם ארגוני המורים השונים מתקשים לשתף פעולה

עוד 1,554 מילים

ימינה הגישה את הצעת החוק הצרפתי

משרד הרווחה והאוצר סיכמו על ביטול קיזוז קצבאות בתקופת הקורונה ● גלנט: הכסף ששולם על המסעות לפולין יוחזר להורים ● לפיד: נתניהו גורר את ישראל למלחמת אחים ● נתניהו הודה לשרים שהגיעו לתמוך בו במשפט, בתחילת ישיבת סיעת הליכוד ● בניגוד לנהלי בית המשפט, נתניהו תועד בסרטון במהלך הדיון בעניינו - כך עולה מעתירה שהגיש העיתונאי ניר גונטז', שביקש מבית המשפט היתר לפרסם את התיעוד

עוד 37 עדכונים

"התחושה באוויר הייתה קשה מאד", מספר אחד מבכירי הליכוד שליווה את נתניהו אתמול לבית המשפט ● "זה לא היה נתניהו. הרגשת שיש לו 400 טון על הגב" ● "הבן של נתניהו, אבנר, ישב בצד. הוא היה כל כך עצוב. גם אנחנו הרגשנו מבוכה. לא היה מה להגיד. אני מאמין במערכת המשפט, אבל גם בחפות שלו" ● שלום ירושלמי היה אתמול במחוזי ומביא פרטים נוספים על הארוע ההיסטורי

עוד 715 מילים

תרגיל הכספים האסורים בתלמה ילין נחשף, והמורים ישלמו את המחיר הכבד

מעקב זמן ישראל בית הספר תלמה ילין בגבעתיים ביצע גביית יתר של מאות אלפי שקלים בשנה מהורים, כפי שנחשף בזמן ישראל ● כעת מתברר כי הכסף שימש לניפוח שכרם של חלק מהמורים - בניגוד לכללים, וללא ידיעת ההורים ● מי שישלמו את המחיר הם המורים עצמם, שזומנו לשימועים, ויאבדו חלק ניכר מהכנסתם גם אם לא יפוטרו ● ההורים: "העירייה וביה"ס עושקים את המורים כדי לכסות על ניהול כושל, נתבע את השבת הכסף"

עוד 1,085 מילים

אין מחצבות מאושרות, בטח לא בגדה המערבית

פרק 5מחצבות היו ביזנס חשוב בכלכלה הפלסטינית, ענף ייצוא מרכזי שמעסיק עשרות אלפי עובדים ● אך אחרי שהגדה בותרה במסגרת הסכמי אוסלו, הופרדו למעשה רוב עובדי המחצבות הפלסטינים מכור מחצבתם ● וכך החלו המחצבות הישראליות לשגשג, ולספק כ-20% מחומרי הבנייה בישראל ● אמיר בן-דוד ממשיך במסע על מפת הסיפוח, והפעם הוא הולך אחרי הכסף

עוד 1,588 מילים

לתשובה יש 10 מיליארד סיבות להתנגד לסיפוח

המפסיד הגדול מהדיבורים על הסיפוח צפוי להיות יצחק תשובה, הטייקון האחרון ● ככל שהתכנית תתקדם, והירדנים יתקרבו לנקודה שבה הם צריכים להגיב - הפתרון המושלם עבורם לא יהיה ביטול הסכמי השלום, אלא נסיגה מעסקת הגז מול לוויתן ● לתשובה ודלק, החוזה הזה הוא עניין של להיות או לחדול

עוד 1,282 מילים

דיווח: בלשכת נתניהו דרשו משרים בליכוד להתייצב לפתיחת משפטו; חלקם סירבו לתביעה

בין חברי הממשלה שדחו את הדרישה להגיע למשפט - יובל שטייניץ; כמחצית מחברי סיעת הליכוד, בהם אוחנה, גלנט, רגב, הנגבי וברקת הגיעו לבית המשפט לתמוך בנתניהו ● גנץ הנחה את חברי סיעתו לא להגיב בתקיפות לגבי המשפט ● נתניהו טען שגורמים במשטרה ובפרקליטות תפרו לו תיקים ● הדיון הבא - בעוד כחודשיים ● פילבר העיד בחודש שעבר בעניין תרשומת שערך לגבי בזק

עוד 68 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה