מותו של לוחם סיירת גולני, סמ"ר עמית בן יגאל, בתקרית בשומרון בשבוע שעבר, הותיר את הוריו ללא בנם יחידם, ועורר מחדש את הדיון על גיוס בנים יחידים.

לפי הנוהל הקיים בצה"ל מזה שנים רבות, בנים ובנות יחידים לא יוכלו לשרת כחיילים בתפקידים קרביים, אלא אם כן יגישו בקשה להתנדבות למערך הלחימה, ויחתימו את הוריהם על טופס מיוחד. לחתימת הורים נדרשים גם בנים למשפחות שכולות, שמעוניינים להתגייס לשירות קרבי אחרי נפילת האח בשירותו הצבאי.

התוצאה היא שההורים ניצבים בפני דילמה בלתי אפשרית: מצד אחד, מול הלחץ שמפעיל הילד שמעוניין לממש את עצמו ולהתגייס לקרבי; ומצד שני הקושי לחתום במו ידיהם על שליחתו לשירות שכרוך בסכנת חיים ממשית.

וכך, לא מעט אנשים ששוחחנו איתם – בנים יחידים, הורים לבנים יחידים ומומחים – סבורים כי יש להוציא את האחריות וההחלטה מידיהם, ולהנהיג מדיניות אחידה של גיוס או אי-גיוס, שאינה תלויה בהורים. ודווקא בצה"ל ממלאים את פיהם מים.

"אמא זה לא פייר"

מירב לפידות, לשעבר דוברת המשטרה והיום מנכ"לית גולדפינגר-לפידות תקשורת, ניצבה בפני דילמה כזו לפני כחמש שנים, כשבנה היחיד היה בתיכון.

"כאשר סער החל לדבר על השירות הקרבי שהוא רוצה לעשות, מיד הסברתי לו שבגלל היותו בן יחיד הוא לא יכול להתגייס ללא החתימה שלי, ושמבחינתי זה לא בא בחשבון", היא מספרת לי, "ואז החלה תקופה של לחץ ודמעות.

"'אמא אנחנו צריכים לדבר', הוא אמר לי. 'אמא זה לא פייר', 'אני לא אחראי על זה שאני בן יחיד, זו הייתה החלטה שלך'. 'אני רוצה להגשים את עצמי ואת לא יכולה למנוע זאת ממני'. 'אמא, גם את היית קצינה וגם אני רוצה להיות בטופ של הטופ'. במשך חודשים ארוכים זה כל מה שעניין אותו, אבל לא נשברתי", אומרת לפידות.

איך הצלחת לעמוד בלחץ?
"אני שירתי בדובר צה"ל הרבה שנים, וראיתי הודעות על חיילים שנהרגו. זה נכון שרוב הילדים שהורים שולחים לצבא לא נהרגים, אבל חיילים נהרגים, וזה חלק בלתי נפרד ממהות השירות. לי יש ילד אחד, וזה מחיר שאני לא מוכנה לשלם.

"זה היה מוחשי מדי עבורי ולא יכולתי להגיד 'יהיה בסדר, לי זה לא יקרה'. הייתי בחרדה ממש, והמחשבה שאצטרך לבלות את כל שנות השירות שלו בדריכות, לחץ וחרדה, הייתה בלתי נסבלת".

איך זה השפיע על היחסים ביניכם?
"היו לנו תקופות מאוד מתוחות. הוא היה מבואס, כעס, עשה לי פרצופים, לא דיבר איתי, או ענה לי בקצרה בכן ולא. הוא גם ניסה לגייס את אבא שלו (סער אינו בן יחיד לאביו, אך כן לאמו, ולכן נדרשת חתימה רק מהאם) כדי שישכנע אותי לחתום לו, ניסה לגייס את הדודים ודיבר על זה עם המשפחה המורחבת.

"הוא היה בטוח שבסוף הוא יצליח לשכנע אותי, ולכן לא ויתר. אבל גם במשפחה המורחבת כולם תמכו בי, אמרו לו שהם לא מסוגלים לבקש ממני לחתום לו, כי הם לא יוכלו להביט לי בעיניים אם יקרה אסון".

סער התגייס לבסוף למסלול קצונה ייעודית, ונושא החתימה ירד מן הפרק עד לסיום קורס קצינים. אבל כשרצה לשרת כקצין גדוד בתפקיד שטח, שנחשב יוקרתי ומסוכן יותר, הבקשה עלתה שוב ומירב התבקשה לחתום על שיבוצו.

"ידעתי שהוא לא יהיה בקו הקדמי של הלוחמים, ולכן אפשרתי לו לשרת בשטחים. אני מאוד גאה בו, על הערכים שעליהם הוא חונך ועל הדרך שהוא עשה".

האם את חושבת שהדרך שאימץ הצבא, להשאיר את הבחירה בידי ההורים, היא הדרך הנכונה?
"אני לא חושבת שזה הוגן להשאיר החלטה כזו בידי הורים לילדים יחידים. זה משאיר את ההורים חשופים ללחץ בלתי פוסק, שמעכיר את האווירה בבית למשך חודשים. לדעתי, צריכה להתקבל החלטה גורפת שקובעת שלא ניתן לגייס לשירות קרבי ילדים יחידים, ובכך לסיים את הסאגה הזאת של לחץ מסיבי על הוריהם".

החרדה של הורים לילד יחיד מתעצמת

"המצב שבו ההורה מתבקש לחתום ולאשר לילד להתגייס לגיוס קרובי, זה כמו לשים את הילד על המזבח ולשאול את ההורה האם הוא מוכן או לא מוכן להקריב אותו". אומרת ד"ר סוזי קגן, מומחית לטיפול בבני נוער ומשפחות, וראש בית הספר לפסיכותרפיה ומשחק. "כל ההורים חרדים לילדיהם, אך החרדה לילד יחיד מתעצמת, מכיוון שהוא הופך להיות המהות, המטרה, והעיקר בחיי ההורים".

קגן מסבירה שבניגוד למירב – שהייתה נחושה בהחלטתה – רוב ההורים שהיא פוגשת במצב הזה מדווחים על חוסר אונים. "הילדים האלה רק חיכו לגיל 18 ולהזדמנות הראשונה שלהם לעשות את הצעד העצמאי הראשון בחייהם, וכשההורים מביעים התנגדות, מתחיל שיח של עלבונות והיפגעות.

"הילדים האלה רק חיכו לגיל 18 ולהזדמנות הראשונה שלהם לעשות את הצעד העצמאי הראשון בחייהם, וכשההורים מביעים התנגדות, מתחיל שיח של עלבונות והיפגעות"

"הטיעונים של הילדים לרוב מאוד הגיוניים. הם רוצים לתרום למדינה, וטוענים שחרדת ההורים אינה הגיונית. הם לא מבינים את הצד של ההורים, ולעתים מפעילים מניפולציות כוחניות שפוגעות ביחסים. הרבה הורים מרגישים שהם מאבדים את הילד שלהם בתקופה הזו, נכנעים ללחץ וחותמים", אומרת קגן.

"הכרחתי את אמא לחתום"

כאשר יאיר אגמון, כיום סופר ובמאי קולנוע, נשוי ואב לילד מתל אביב, שמע על נפילתו של עמית בן יגאל, הוא נזכר ברגע שבו הכריח את אמו לחתום על הטופס שמאשר לו גיוס לשירות קרבי, בהיותו בן יחיד, וחש חרטה עמוקה.

"אני זוכר שהלכתי עם אמא שלי לקצין העיר במרכז ירושלים, כדי שהיא תחתום. אני זוכר שהפקיד שישב במשרד חיפש במשך דקות ארוכות את הטופס הנכון, אבל לא מצא אותו בשום מקום. בסוף, הפקיד שלף טופס של משפחות שכולות, מחק את הכותרת עם טיפקס, רשם על גביו בעט שחור – בן יחיד – ואז הגיש את הטופס המאולתר לאמא שלי, שתחתום. אמא שלי בכתה וחתמה.

"הפקיד שלף טופס של משפחות שכולות, מחק את הכותרת עם טיפקס, רשם על גביו בעט שחור – בן יחיד – ואז הגיש את הטופס המאולתר לאמא שלי. אמא שלי בכתה וחתמה"

"את כל השירות הצבאי שלי העברתי מתחת לענן הזה, של החתימה ההיא. הוא ריחף מעלי כשיצאתי לפטרולים סביב הגדר של עזה, כשהובלתי מעצרים במחנה הפליטים בלטה בשכם, ואפילו כשהטירונים שלי זרקו רימון. האפשרות הזו, של המוות, היא אפשרות נוכחת כשמחזיקים רובה עם כדור בקנה. אין חייל שלא חושב עליה, וגם אני חשבתי עליה, כל הזמן כמעט", כתב אגמון בפייסבוק שלו.

אתה חושב שזו הייתה טעות?
"לגמרי. אני חושב שזו הייתה חוצפה אדירה מצידי, לדרוש מאמא שלי את החתימה הזו. עם כל הפתוס והפאסון והשליחות והערכים, שום דבר בעולם לא מצדיק את הסיטואציה האיומה הזו, של הורים שמאבדים את בנם היחיד. שום דבר. החתימה שדרשתי מאמא שלי הייתה טעות איומה. אני מתחרט עליה, ומתחרט על המניפולציות שעשיתי כדי לשכנע אותה באותם ימים".

"שום דבר בעולם לא מצדיק את הסיטואציה האיומה הזו, של הורים שמאבדים את בנם היחיד. אני מתחרט על החתימה של אמי, ועל המניפולציות שעשיתי כדי לשכנע אותה"

אתה זוכר את המחשבות של ילד בן 17-18 שמצדיקות את זה?
"כן, זה ראש של נער עם הפוזה של להיות מגניב, כמו כל החברים. גדלתי בחברה דתית-לאומית בירושלים, והייתה היררכיה ברורה בין המתגייסים הג'ובניקים למתגייסים הקרביים. כל מה שעניין אותי זה הפוזה והמעמד החברתי שלי. היום אני מבין שהייתי צריך ללכת לתפקיד ג'ובניקי, ולתת את השקט הזה לאמא שלי".

האם אתה חושב שהצבא צריך להשאיר את הבחירה בידי ההורים?
"אני חושב שיש סיבה שהצבא לא רוצה לגייס בנים יחידים לקרבי. יש היגיון מאחורי ההחלטה הזו. בנים יחידים לא צריכים לשרת בקרבי. אני לא יכול לתאר לך מה זה קשר בין אמא לבן יחיד. זה לא שווה את זה.

"לדעתי, הצבא מאפשר את השירות הקרבי בצורה עקומה ומשאיר בחירה בידי ההורים. זה מכניס משפחות למותחן פסיכולוגי מיותר. למה הורים של ילד אסתמטי לא מתמודדים עם השאלה הזו, וללהורים של בן יחיד יש מרחב תמרון?"

"יש סיבה שהצבא לא רוצה לגייס בנים יחידים לקרבי. יש בכך היגיון. בנים יחידים לא צריכים לשרת בקרבי. אני לא יכול לתאר לך מה זה קשר בין אמא לבן יחיד. זה לא שווה את זה"

"הסבירו לי שיש אחריות להחלטות שלי כבן יחיד"

ד"ר כרמי שפר גדל כבן יחיד באילת, ותמיד רצה להתגייס לקרבי. היום, כשהוא משמש כרופא מומחה בהשתלת ריאות בצפון איטליה, שבין השאר עבד בחודשים האחרונים בחדרי טיפול נמרץ לחולי קורונה, הוא מבקש סליחה מאמא שלו.

"תמיד אהבתי אקשן", הוא אומר, "וגם בנעוריי רציתי להתגייס לשירות קרבי. לא ממש התייחסתי לסכנה, וכמו כל בני גילי חשבתי – מה יכול להיות? לא יקרה לי שום דבר. אבל אני זוכר את השיחה שההורים שלי עשו לי – שיחה רצינית בארבע עיניים, שבה הסבירו לי כי אני הבן היחיד שלהם, ושיש כובד משקל ואחריות רבה  להחלטות שלי. הייתי בטוח שאצא מזה בכמה מילים, אשכנע אותם ואצליח לסביר את הצד שלי, אבל כשראיתי שאמא שלי על סף בכי, קיבלתי את הצד שלהם".

ובכל זאת, הוריו של שפר השתכנעו שקורס חובלים בטוח יותר מחי"ר, וחתמו על טופס שאישר לו להצטרף לקורס. לאחר שנשר מקורס חובלים, שפר ויתר על תפקיד קרבי, אבל הגיע לרצועת עזה כטכנאי אלקטרוניקה תומך לחימה.

"כשסיימתי את ההכשרה יכולתי לבקש לשרת קרוב לבית באילת, או לשרת עזה. אמרתי להורים שלי שביקשתי אילת ושלא נתנו לי, אבל בעצם ביקשתי לשרת בעזה, כי רציתי להיות קרוב לאקשן. אני יודע שאמא שלי תקרא את הראיון הזה ותופתע. סליחה אמא", הוא אומר לי בכנות. "באמת הגעתי לרצועה בתחילת האינתיפאדה השנייה, וזה הפך להיות מקום מאוד מסוכן.

"כשסיימתי את ההכשרה יכולתי לבקש לשרת קרוב לבית באילת, או עזה. אמרתי להורים שלי שביקשתי אילת ושלא נתנו לי, אבל בעצם ביקשתי לשרת בעזה. סליחה אמא"

"יום אחד כשהייתי בפנים עם כוחות הלחימה, אמא שלי התקשרה לנייד שלי ובדיוק החל ירי פצצות מרגמה עלינו. ניתקתי את השיחה תוך כדי שאמא שלי שומעת פיצוצים, ולקח לי יותר מ-12 שעות לחזור אליה. עוד באותו היום, היא הלכה לקצין העיר וביקשה ממנו להוציא אותי מעזה ולהעביר אותי לאילת. הבקשה שלה התקבלה, והעברתי את שארית השירות שלי באילת".

האפשרות של ההורים להפוך את ההחלטה, להסיר חתימה ולהשפיע על השירות של בנים יחידים, כפי שעשתה אמו של כרמי, נשללה מהם בשנת 2016. פקודת בנים יחידים לשירות בצה"ל עודכנה אחרי שבמבצע צוק איתן (2014) היו תשעה מקרים שבהם ביקשו ההורים למשוך את האישור שנתנו לבנים יחידים, ודרשו להוציא אותם משטח הלחימה. מאז, החתימה היא סופית ובלתי הפיכה.

ד"ר שפר, בחודשים האחרונים סיכנת את חייך כשעבדת בטיפול נמרץ של חולי קורונה באיטליה. ההורים ניסו להגן עליך, אבל אם אתה אוהב אקשן, בסוף בחרת אותו בתור מקצוע. האם זה אירוני בעיניך?
"זה נכון. פעם וגם היום אני לא מספר להורים שלי את כל האמת, והיום זו גם סבתא של אשתי שדואגת ואנחנו לא מספרים לה שאני עובד בחדר טיפול נמרץ של חולי קורונה. אך אני נוהג באחריות ולא לוקח סיכונים מיותרים. פעם זה היה בשביל ההורים שלי, והיום זה גם בשביל הילדים שלי. אני חושב שזה שאדם אוהב אקשן זו לא סיבה מספיק טובה להתגייס לקרבי. צריך להפעיל שיקול דעת".

למנוע את רגשות האשמה מההורים

אשמה וחרטה שמתעוררות אצל הורים לבנים יחידים, שאפשרו להם להתגייס לקרבי, מתלווה לחרדה הרגילה לשלום הבנים במהלך כל השירות. אבל במקרים של אסון ואפילו פציעה, האשמה והחרטה של ההורים נשארות לכל החיים.

"אלה רגשות מאוד קשים", מסבירה סוזי קגן. "בכל מקרה שאדם נהרג, הקרובים שלו חווים סוג של אשמה ממילא, על אחת כמה וכמה כשנהרג ילד, וההורה אומר לעצמו 'למה לא אמרתי לו ככה, ולמה שלחתי אותו ככה'. וכשההורה יודע שהוא חתם על גזר הדין במו ידיו, זו תחושה שאי אפשר לתאר.

"טיפלתי במשפחה שבה היו חילוקי דעות בין ההורים בנושא הגיוס, כשהאבא סירב לחתום, ואילו האמא שכנעה אותו לחתום. אבל אז הילד נפצע קשה ועבר תקופת שיקום קשה, שבה היה עליו ללמוד לדבר מחדש וללכת מחדש. לאורך כל הדרך האבא האשים את האמא, וטען כי היא האחראית לכל זה בגלל שהיא חתמה. שני ההורים היו במצוקה כמובן, אבל החתימה הזו הרסה את היחסים ביניהם וריסקה את הנפש של האם".

את רגע החתימה וההחלטה הקשה ביטאה מרים פרץ, האם שאיבדה את שני בניה בשירות בצה"ל. בראיון לרפי רשף, לאחר מותו של בן יגאל, פרץ שסיפרה בדמעות על ההחלטה שלה לחתום לבנה השני להמשיך בשירותו הקרבי.

"הגענו לשם בבכי, וכשנתנו לי את העט, רעדתי. ואני זוכרת את רגע החתימה. פעם אחת אני רוצה לכתוב, ופעם אחת אני מורידה את היד, ובסוף חתמתי".

על התקופה של אחרי נפילת בנה השני סיפרה פרץ: "התייסרתי, כן, האשמתי את עצמי. ואני רוצה לומר לך, לא רק ההורה שחותם, גם הורה שלא חותם שואל את עצמו המון שאלות – אולי חינכתי את הילד שלי יותר מדי לאהבת הארץ הזאת? אולי האצתי בו? אולי אמרתי לו – תגשים את חלומותיך?"

ד"ר קגן, האם לדעתך הצבא צריך להשאיר את ההחלטה בידי ההורים?
"אם הצבא רוצה לעזור, הוא צריך להחליט ולא להשאיר להורים את הברירה. אז או שתגייסו את כולם, או שלא. בעצם החתימה הצבא דן את ההורים לחיות לנצח עם אשמה נוראית. עדיף שההורים יכעסו על הצבא שלקח להם את הילדים ולא על עצמם, ועדיף שהילדים יכעסו על הצבא שלא גייס אותם, מאשר על ההורים".

האם התחושה הזו ייחודית להורים לבנים יחידים? אם היו מאפשרים לכל הורה לחתום על שירות קרבי לכל הילדים שלהם, הדילמות האלה היו מתפוגגות?
"ממש לא. זה לא משנה כמה ילדים יש לך. אף הורה לא יקל ראש בחתימה כזו. את ההורים האחרים פשוט לא שואלים".

בצה"ל טרם התייחסו לסוגיה.