קחו את השבוע האחרון של הרמדאן, ערבבו עם פירורי פאניקה מהקורונה ומעט בהלה לקראת הגל השני של המגפה, הוסיפו תכונה לקראת סיפוח אפשרי של הבקעה, השרו בסגר והרתיחו הכל בטמפרטורה של 49 מעלות צלזיוס. ברוכים הבאים לגיהינום.
אתם מוזמנים להדק חגורות ולהמשיך עם דרור אטקס ואתי לצפון הבקעה. אנחנו ממליצים לכם לפתוח את החלונות, כי לצערנו המזגן במכונית לא מצליח לסחוב בחום כזה. תנו לאוויר הבקעה היבש לפנק אתכם כל הדרך למושב משואה.
אבל עוד קודם נתעכב לביקור קצר במסלול המרוצים פצאל. כן, יש מסלול מרוצי מכוניות בערבה.
כשהגענו לשם אתמול (יום שני), אמורים היו לצלם שם המשך לסרט "פול גז" שמביים קובי מחט. כבר תלו דגלים צבעוניים של "האקדמיה לספורט מוטורי על שם ליאון אדרי" אבל בסוף היה כל כך חם, שהחליטו לבטל את הצילומים, וכך לא זכינו לראות בערבה סלבס שלא בטוח שהיינו מזהים אם היו חולפים לידינו בתל אביב (בטח לא בחום כזה), שלפחות היו מוכיחים לנו שאפשר לשלם לעובדים באזור הזה קצת יותר משכר מינימום.
מסלול פצאל הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין מיקי יוחאי, מהדמויות המוכרות בתחום המוטורי בישראל, ודוד אלחיאני, ראש מועצת בקעת הירדן. המסלול מיועד למכוניות, אופנועים וגו-קארט.
הוא נחנך לפני שלוש שנים בתוך שטח שחלקו לפחות מוגדר במפות "שטח אש 904" של צה"ל – הגדרה שפעמים רבות משמשת את הממשל הצבאי בגדה להשתלט על אדמות פלסטיניות פרטיות ולעקור אנשים מביתם באמתלה של "צרכים ביטחוניים". וצילום סרט ישראלי הוא בהחלט צורך בטחוני, במיוחד עכשיו, כשרוב עובדי התעשייה מובטלים. הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט של השרה לשעבר מירי רגב הקצתה למרוץ הפתיחה החגיגי של המסלול 100 אלף שקלים.
אבל היום אין סרט ואין תחרויות. המסלולים דוממים, ועולים מהם אדים של חום. זו ארץ קשוחה, לא ארץ למפונקים.
אנחנו ממשיכים צפונה ומגיעים למשואה, שהיא אחת ההתנחלויות הקטנות ביותר בגדה. 180 תושבים בסך הכל, שגרים בתוך אזור שהפלסטינים קוראים לו הג'יפתליכ. זה אזור פורה במושגים של חבל הארץ הזה, כלומר עכשיו זורם במרכזו זרזיף קטן המכונה נחל, ובתוכו צפים חפצים שונים המכונים פלסטיק.
זה החלק המזרחי של ואדי פארעה, שיורד מצפון-מזרח שכם לבקעת הירדן. בזכות הפוריות של המקום, הגיעו לכאן פליטים רבים שנמלטו אחרי שכפריהם נהרסו ב-1948. רובם פלאחים עניים.
כעבור 19 שנה, ביוני 1967, בניהם של פליטי 48' מצאו את עצמם שוב תחת שלטון ישראלי. אבל הם לא נשארו כאן לבד. ב-1969 הוקמה בלב הג'יפתליכ היאחזות הנח"ל משואה, שאוזרחה כעבור חמש שנים. הפלסטינים שגרו במקום גורשו שוב, ועברו לגור לא רחוק משם, באוהלים ובפחונים שנמצאים כמה עשרות מטרים מצפון להתנחלות.
הנכדים שלהם משוטטים עכשיו בשטח רכובים על חמורים, מדרבנים מכאן לשם עזים עגומות למראה. את בתיהם של אנשי הג'יפתליכ, המנהל האזרחי ממשיך להרוס מדי פעם. וכשלא מציקים להם, הם מקווים שאולי יתנו להם קצת עבודה.
בתי פלסטינים בג'יפתליכ (צילום: אמיר בן-דוד)
כשהג'יפתליכ עדיין נשלט על ידי ירדן, הגיעו לכאן מומחי חקלאות יוגוסלביים שהקימו את "החווה היוגוסלבית", שהיום נטוע עליה כרם גדול. אנחנו הגענו לחווה היוגוסלבית רגע לפני עונת הבציר. בחווה הגדולה, שמשתרעת על 400 דונם, הסתובבו כמה עשרות פועלים פלסטיניים, שיוציאו מכאן 500 טון ענבים.
כמה הם מרוויחים? 95 שקלים. ליום עבודה מלא. שבע שעות של עבודה פיזית בחום רצחני. היינו שם כחצי שעה ולא פגשנו בשטח יהודי אחד לרפואה. רק פלסטינים, שעושים את כל העבודה תמורת פרוטות.
כמה הם מרוויחים? 95 שקלים. ליום עבודה מלא. שבע שעות של עבודה פיזית בחום רצחני. היינו שם כחצי שעה ולא פגשנו בשטח יהודי אחד לרפואה. רק פלסטינים, שעושים את כל העבודה תמורת פרוטות
חוקי העבודה הישראלים, כולל חוק שכר מינימום ותנאים סוציאליים בסיסיים, אמורים היו לחול גם כאן. זה נקבע ב-2007 בבג"ץ בעקבות עתירה של "קו לעובד", אבל אף אחד לא מתאמץ לאכוף את זה מאז.
כמה מהתומכים הנלהבים של הסיפוח באזור, אנשים שמטבע הדברים מרוויחים יותר משכר מינימום, משתמשים לפעמים גם בטיעון הזה: אם ישראל תחיל את הריבונות הישראלית על הבקעה, זה ישתלם לפלסטינים כי סוף-סוף יאכפו גם פה את חוקי העבודה וידאגו להם. למה לא אוכפים אותם כבר עכשיו? כי זה מסובך, נו.
יש גם מי שמשלם בהגינות. לא כולם פה חארות. בת-שיחי בהתנחלות הסמוכה, שטענה שזה לא הגיוני שמשלמים להם כל כך מעט, סיפרה על היחסים המעולים שלה עם עוזרת הבית הפלסטינית, שהיא משלמת לה שכר הגון "ואחרי הסיפוח היא אולי תקבל גם ביטוח לאומי ותוכל לטפל בילד הנכה שלה, שהיום אף אחד לא עוזר לה לטפל בו".
אבל היא מזכירה שיש גם מקרים – היא עצמה מכירה לא מעט כאלה, למשל השכן שלה – שמעדיפים להעסיק את הפועלים דרך קבלני משנה, וזה דבר מקובל ולא צריכה להיות אתו בעיה, ואם קבלן המשנה הערבי לא משלם לפועלים שלו את מה שמגיע להם, אז תגיד אתה – מה אפשר לעשות? למה זה אשמת היהודי בכלל?
וחוץ מזה, גם לא צריך לשכוח שיוקר המחיה בכפרים של הפועלים האלה הוא לא יוקר המחיה שאתם מכירים, זה לא תל אביב פה, אם לא שמתם לב. דברים אצלם הרבה יותר זולים. אז הכסף שהם מרוויחים שווה יותר.
כמה אנשים חזרו על הטיעון הזה באוזני השבוע בפרצוף חגיגי של "קבל טיעון מנצח". אז אני מסיק שזה טיעון מקובל באזור להצדקת העסקת אנשים בשכר רעב.
וחוץ מכל אלה – רבים מהחקלאים הישראלים באזור בטוחים שהפועלים בכלל חייבים להם תודה שיש להם עבודה. והפועלים באמת אומרים תודה. סוחבים ארגזים בחום תמורת 95 שקלים ליום, במה שנראה מהצד כמו סצנה ממטעי הכותנה באלבמה בסוף המאה ה-19, ואומרים תודה.
"כואב לומר את זה", אומר אטקס, "אבל גם מבחינתם כבר עדיף שיהיה סיפוח. אולי תהיה להם יותר עבודה, ואולי באמת מישהו סוף-סוף ידאג לאכוף את חוקי העבודה פה. אם כי לא הייתי בונה על זה".
אז זהו? השמאל הובס, הרים ידיים, קיפל את הדגלים וחזר הביתה?
"ברור שהפסדנו. ברור שבמדד המיידי, הפשוט, של מה רוח הזמן, לאן פניה של החברה הישראלית, ברור שאנחנו מובסים.
"יש כאן רוב אדיר שמתנגד למה שאני מאמין בו, בסוגיות שקשורות לכבוד האדם, לקבלת הרעיון שהארץ הזו לא מיושבת רק על ידי עם אחד ומעולם לא הייתה מיושבת רק על ידי עם אחד. ושצריך להתחשב גם בדעתם של אנשים אחרים. זה מעניין את התחת של רוב הציבוריות הישראלית היום. להערכתי, זה לא הפיך לעשרות שנים קדימה".
איך זה לא מייאש אותך?
"השאלה היא איך אתה מגדיר את העבודה שלך. אם הייתי ממשיך לדבר במושגים של 'שלום עכשיו' שבהם האמנתי לפני 15 שנה, אז התשובה היא: כן, הובסתי. אבל אם אני חושב במושגים של קול אופוזיציוני והחשיבות שלו לחברה אזרחית, קול שמייצג תרבות פוליטית שמושתתת על עקרונות חילוניים, ליברליים פחות או יותר, להבדיל מתרבות פוליטית שמושתתת על לאומנות קיצונית, על דת, על שנאת כל דבר שונה ממך.
"אם אנחנו מסתכלים על המציאות נכוחה, ועדיין מחוברים לעולם ערכים מסוים, אז המרוץ כאן הוא כבר לטווחים הרבה יותר רחוקים. תראה, אם אנחנו באמת הולכים לסיפוח, זה יהיה ציון דרך היסטורי, שבו ישראל תתגרש פורמלית מהעקרונות שעיצבו את הפוליטיקה שלה ב-53 השנים הראשונות של הכיבוש.
"אם אנחנו באמת הולכים לסיפוח, זה יהיה ציון דרך היסטורי, שבו ישראל תתגרש פורמלית מהעקרונות שעיצבו את הפוליטיקה שלה ב-53 השנים הראשונות של הכיבוש"
"למותר לציין שהסכם אוסלו בוטל. כל העקרון שעומד בבסיסו הוא שהמצב הזה הוא זמני. מה שיישאר אלה קבלני משנה, שישראל תצטרך להמשיך ולתחזק אותם כדי שהם יעשו בשבילה את העבודה המלוכלכת.
"כל התהליך הזה שאנחנו רואים עכשיו לא יכול היה להתקיים אלמלא ישראל פעלה בהרבה מאוד מישורים בו-זמנית כדי למחוק את הקו הירוק, למחוק את ההפרדה בין הגדה לבין ישראל, למחוק את הלגיטימיות הפלסטינית".
לבקעה כבר אין חשיבות ביטחונית בעולם שבו האיום הוא של טילים בליסטיים ושל התקפות סייבר. ההתיישבות פה מועטה ואת רוב העבודה גם ככה עושים הפלסטינים.
"בכל השטח הזה יש בסביבות 11-12 אלף מתנחלים. בסביבות 70-75 אלף דונם של שטח מעובד. זה מה שיש פה. אבל יש פה גם את עתודות הקרקע של האימפריה הישראלית העתידית. אתה לא יכול לדעת מה יהיה פה בעתיד. יכול להיות שהנכדים שלנו יסתכלו עלינו בבוז ויגידו 'הסבים המגוחכים שלנו פעלו נגד כל זה. והנה אנחנו גרים היום בעיר החדשה שהוקמה – אני יודע – רבע שעה מזרחית לירושלים. הכל יכול להיות".
"בכל השטח הזה יש בסביבות 11-12 אלף מתנחלים ו-70-75 אלף דונם של שטח מעובד. זה מה שיש פה. אבל יש פה גם את עתודות הקרקע של האימפריה הישראלית העתידית"
אז מה שאתה אומר בעצם זה שיכול להיות שהתבוסה הזאת של השמאל היא לא רק זמנית, אלא גם היסטורית?
"זה תלוי בהרבה מאוד גורמים שלא לי, לא לך וגם לא למיסטר נתניהו יש שליטה עליהם"
לא הבנתי מכל הנסיעה הארוכה שלנו מדרום לצפון ומכל הדיבורים על התבוסה של השמאל איך אתה בעצם חושב שאפשר לפתור את הסכסוך. בוא, אתן לך לסיום הטיול המשותף שלנו מתנה. התמודדת בבחירות ובאופן מדהים ולחלוטין בלתי צפוי נבחרת להיות ראש ממשלת ישראל. מה אתה עושה?
"דבר ראשון, המשפט הראשון שלי, יהיה: כן, ישראל הוקמה על חורבות החברה הפלסטינית. אנחנו מצטערים על כך ומוכנים לדון בצורה הוגנת על העתיד המשותף שלנו בארץ הזאת. המשפט האחד הזה".
ואז מה?
"קודם כל תכיר בכך. תכיר בעובדה ההיסטורית הפשוטה הזו. הקורבן רוצה הכרה בכאב שלו. כל בן אדם שנפגע רוצה הכרה בכאב שלו. אנחנו בני אדם, יצורים מוזרים. זה מה שאנחנו רוצים. ומשם נחתור לשתי מדינות, עם שיתוף פעולה קרוב ביניהן. שתי מסגרות פוליטיות שישתפו פעולה.
"ברור שהפערים בין החברות הם אדירים. ובדיוק בגלל זה אני לא חושב שהנוסחה של מדינה אחת לשתי החברות האלה זה פתרון שיכול לעבוד".
אבל הפתרון הזה כבר עובד. הרבה שנים. אולי עם ניצול. אולי עם עוולות. אולי עם אדישות לסבל של אחרים. אבל עובד, רוב הזמן. פעם בעשור יש פיצוץ גדול ואז ממשיכים. זה מה שרוב הישראלים כנראה רוצים. זה "ניהול הסכסוך" שמדברים עליו.
"ואיך זה ייראה עוד 20-30 שנה?"
לא יודע. יהיו מי שיגידו לך שאם רק נתעקש, זה ייראה יותר טוב מאיך שזה נראה היום. שמע, זה עבד עד עכשיו.
"כן, למי שלא מסתכל מטר אחד מעל התחת שלו, זה באמת עובד לא רע. אתה צודק".
* * *
בפרק הבא מחר: סרט סטודנטים במעלה אפרים
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם