זירת הבלוגים

האימפרסיוניסטים החדשים

בתנאי לחץ ואי ודאות גוברת הנטייה להטיות שיפוט ולחשיבה התרשמותית ומאגית שאינה מתבססת על לוגיקה

23/05/2020 11:23
חבצלות מים, קלוד מונה, 1915, מוזיאון מרמוטן, פריז

בתנאי לחץ ואי ודאות גוברת הנטייה להטיות שיפוט ולחשיבה התרשמותית ומאגית שאינה מתבססת על לוגיקה, למרות שברגע נתון היא נדמית הגיונית לחלוטין. ולעיתים פשוט נקלעים לסגנון האימפרסיוניסטי, שלא מבחירה ובלית ברירה.

בתנאֵי לחץ ואי-ודאות, גוברת הנטייה להטיות שיפוט ולחשיבה התרשמותית ומאגית, שלא מתבססת על לוגיקה, למרות שברגע הנתון היא נדמית כהגיונית

פישוטן של צורות, משיחות מכחול חופשיות ואי-סגידה לקווי מתאר מדויקים אפיינו עבודות של קבוצת אמנים בשלהי המאה התשע עשרה בפריז: מונה, רנואר, סיסלי, פיסארו וחבריהם הפיקו תערוכה עצמאית לאחר שנדחו שוב ושוב מהתערוכה הרשמית והקלאסית. ביצירתם שאפו להנציח רושם ראשוני רענן שמותיר אובייקט ברגע חולף, בטרם הספיק המוח להדביק את העין ולעבד נתונים לפי קטגוריות תפיסיות לוגיות מסודרות.

כינויים ״אימפרסיוניסטים״ נולד מתגובה לעגנית של מבקר אומנות לתמונת נוף ימי של מונה בשם ״התרשמות (אימפרסיה), זריחה״: ״התרשמות – אכן, למרבה הצער! אפילו טפט בשלב עיבודו הראשוני מושלם יותר מהנוף הימי הזה״. חרף הדחייה והלעג הפך בהדרגה האימפרסיוניזם לזרם מקובל שתרומתו לייצוגו האומנותי של העולם חשובה ומרכזית.

מנגד, אימפרסיוניזם כדרך לייצג ולעבד מידע לצרכים שאינם אומנותיים, ראוי לבחינה נפרדת. ואמנם, לא כל תהליכי התפיסה והעיבוד היום-יומיים הם לוגיים, אנליטיים ומאורגנים. בספרו ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ מתאר זוכה פרס נובל לכלכלה הפסיכולוג הקוגניטיבי פרופ׳ דניאל כהנמן מומחים שמתרשמים נכונה בן-רגע ללא תהליך חשיבה מסודר, כמעט כמו בקסם. למשל, אמן שחמט שחולף על פני משחק רחוב ומכריז בלי לעצור ״מט ללבן בשלושה מסעים״ או רופא מיומן שמאבחן בהצלחה מחלה בהינף מבט.

כהנמן מסביר שאינטואיציות תקפות מתפתחות כשמומחים מנוסים מזהים רכיבים מוכרים במצב חדש. כלומר, אינטואיציה היא בעצם זיהוי רמזים שמאפשרים למומחה גישה למידע המאוחסן בזיכרונו. לדברי כהנמן הדבר נכון לא רק למקצוענים: ניסיון חיינו גורם לכולנו לבצע ״שיפוטי מומחיות אינטואיטיבית״ תדירים. למשל, להיזהר מנהג מסוכן בנתיב המקביל.

לדבריו, לא תמיד ניתן להסתפק בחשיבה אינטואיטיבית. לעיתים נזהה שנדרשת חשיבה מסודרת, רציונלית, לוגית, איטית, שיטתית ומכוונת לפתרון בעיה ספציפית. אך לא אחת נסתפק בחשיבה אינטואיטיבית רק בגלל שנדמה לנו שהיא תקפה, למרות שאינה מתבססת על ניסיון ומומחיות בלבד אלא גם על הטיות שיפוט. הטיות השיפוט נובעות מתהליכי תפיסה שמקנים עדיפות לבּוֹלטות אקראית או מכוּונת של מידע לא-רלוונטי. למשל, למידע שמובלט בידי משווקים, כמו הניסוח ״הנחת מזומן״ במקום ״עמלת אשראי״.

לא אחת נסתפק בחשיבה אינטואיטיבית רק כי נדמה לנו שהיא תקפה, למרות שהיא מבוססת גם על הטיות שיפוט. כאלה שנובעות מתהליכי תפיסה המקנים עדיפות לבּוֹלטות של מידע לא-רלוונטי

כהנמן מדגיש שאין בכוונתו לטעון שבני האדם אינם רציונליים, אלא שמודל החשיבה הרציונלי גרידא אינו מתאר בצורה ממצה ומדויקת את כלל תהליכי החשיבה והבחירה האנושיים.

בין היתר מתייחס כהנמן לקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, שמתבססת על אמונות בדבר סיכויי התרחשותן של אפשרויות. כמו למשל הערכות לגבי ערכו העתידי של הדולר או הסיכוי לגשם, שישפיעו בהחלטה האם להשקיע בדולר או האם לקחת מטריה. עקרונות הערכה אינטואיטיביים אמנם מצמצמים תהליכי הערכת ההסתברויות לפעולות שיפוט פשוטות, אך עלולים להטעות, בגלל הנטייה הלא-מודעת להתבסס על הטיות חשיבה, הרגלי התנהגות ורשמים.

ביסוסם הלא-מודע של תהליכי שיפוט על הטיות יכול להתגבר על רקע  אישיותי או מצבי. בהיבט האישיותי, הפסיכולוג דיוויד שפירו תיאר סגנון קוגניטיבי הנוטה להתבסס על רשמים, ״הסגנון האימפרסיוניסטי״. סגנון זה מתאפיין בהתייחסות כוללנית, גלובלית ודיפוזית לגירויים, בהתעלמות מפְּרטים, ובתגובת-יתר לתכונות בולטות לעין ומובַנות מאליהן בגירוי.

זהו סגנון התייחסות היסטריוני בטיבו, הקשור בקושי להישען על תחושת עוגן פנימי מוצקה, דבר הגורם לנטייה להיות מושפע בקלות מרשמים חולפים (סוגסטיביליות), לאמץ מסקנות בקלות שטחית ולנטות לעֲמדות דרמטיות ללא יכולת לנמקן בצורה הגיונית ומבוססת. המנגנונים האימפרסיוניסטיים מעכבים עיבוד מידע וכך מסייעים לבלום רגשות חזקים באמצעות הגנות הכחשה ופיצול. כלפי חוץ יאמר האימפרסיוניסטי ״אינני יודע״ בעוד, שלמעשה, אינו רוצה לדעת.

מהבחינה המצבית, בתנאֵי לחץ, סכנה ואי-וודאות – גוברת הנטייה לחשיבה א-לוגית או מאגית, מסוג אמונות תפלות, וגדלה הנטייה לביצוע טקסים מאגיים, כמו לדוגמה להקיש על עץ נגד עין הרע. הפסיכולוג גיורא קינן מצא למשל נטייה רבה יותר לחשיבה ולטקסיות מאגית באזורי סיכון המועדים להתקפות טילים במלחמת המפרץ הראשונה מאשר באזורים שהיו מחוץ לסכנה.

בתנאֵי לחץ, סכנה ואי-וודאות – גוברת הנטייה לחשיבה א-לוגית או מאגית, כאמונות תפלות, ולביצוע טקסים מאגיים כהקשה על עץ נגד עין הרע. הפסיכולוג גיורא קינן מצא נטיה כזו באזורים שהותקפו בטילים במלחמת המפרץ

מחקרים רבים נוספים קושרים בין מצבי לחץ וסכנה עם הגברת הנטייה לחשיבה מאגית. חלקם מראים ששימוש בה מגביר בצורה מלאכותית את חוויית השליטה בסיטואציה: נמצא למשל ששימוש בחשיבה מאגית או באמונות טפלות מפחית היווצרות חוויית חוסר-אונים נרכש בתנאֵי לחץ חיצוני מתמשך שאין עליהם שליטה.

לאחרונה חווינו כולנו מצב לחץ מתמשך שיצר ווירוס הקורונה, שהעמיד את העולם בפני איום חדש של סכנה מופשטת ומפושטת, עליה התקבל מדי יום מידע משתנה בתנאי אי-וודאות וערפול. השתנות המידע קשורה גם בשונות המופע של הווירוס על פני צירי המקום והזמן, וגם במקצועיותם ובמהימנותם של הגורמים שמפיצים אותו.

הקורונה מתאפיינת בסתירות ובפערים מתעתעים: למשל, בין גודל האסון בחלק מהארצות, לבין שיעורי תחלואה ותמותה נמוכים באחרות. בין הדחף הטבעי להתקרב לזולת, לבין הצורך להתרחק מפניו כמגננה מהווירוס. בין הצעדים שנכונים לעצירת המחלה, לבין מה שנכון לכלכלה. בין מידע מבוסס, למידע בדוי או אינטרסנטי. בין הרעיון שבזכות המגבלות ניצלנו, לבין החשש שבעצם, באמצעותן, נוצלנו. בין הדרישות מהציבור, לבין הדוגמה האישית של מנהיגיו. וגם, בין ההנחיות לבין עצמן, בפרט בשלבי היציאה מהסגר, במהלכן מוצגות דרישות והנחיות מבלבלות הנתפסות כשרירותיות, בפרט כשאינן מלוּווֹת בהסבר. למשל, הדרישה לשמור מרחק פיזי שאינו סביר לכיתות קטנות וצפופות. או, למשל, פעילויות שהותרו בעוד שאחרות, בעלות מקדמי סיכון אפידמיולוגי דומים, עדיין מושעות, ללא רציונל מכבד.

מעניין לדעת האם נערך מחקר פסיכולוגי השוואתי שבדק את היענות האוכלוסייה (compliance) בארצות השונות למגבלות בראי השפעת המשתנים הללו. למשל, כיצד הושפעה ההיענות מדפוסי התחלואה והתמותה המקומיים, ממידת השקיפות וההנגשה הממלכתית של נתוני התחלואה והבדיקות על בסיסם התקבלו ההחלטות, ממידת התמיכה הממשלתית באזרחים שנפגעו מהווירוס או מהמגבלות כנגדו, או מהמודל שהציבה ההנהגה בהיענותה האישית למגבלות שהיא עצמה הטילה. ובעיקר, מרמת האמון מול ספק של האזרחים בממשלתם.

מעניין לדעת כיצד הושפעה ההיענות למגבלות ממידת השקיפות הממלכתית, מהתמיכה הממשלתית בנפגעי הווירוס, מהמודל שהציבה ההנהגה בהיענותה למגבלות שהטילה, ומרמת האמון של האזרחים בממשלתם

בינתיים, בשלב הנוכחי, שזכה אפריורית לכינוי ״מתווה היציאה״ למרות שבפועל נראה שכמעט ואינו מנוהל, נאלץ האזרח הבודד לקבל אינספור החלטות אישיות מדי יום. זאת, בהיעדר מידע ממלכתי שקוף, לכיד וכנה; בהיעדר ניהול מקרה (case management) אחוד, אחראי ומסודר; ללא מידע ברור האם חלפה הסכנה או שמא לא נשקפה מעולם והאם להתגונן, מפני מה וכיצד; בהיעדר התוויה ואינפורמציה שתאפשר לכל אדם להתנהג מתוך אחריות לשלומו שלו ולשלום קהילתו: האם נכון ללבוש מסכות מלא מלא או רק בכאילו? להתרחק מאנשים? לשלוח ילדים למסגרות? ללכת לים ולחדר הכושר? לשוב לשגרה המלאה?

כך, כולנו הפכנו לאימפרסיוניסטים בעל כורחנו: נאלצים להסתפק במידע גלובלי ודיפוזי, נטול פרטים, עם תגובת יתר לרשמים אקראיים שקופצים לעין. למשל: כולם לובשים מסכות רק על הסנטר; כל המשק משתחרר ורק התחום שלי עוד מושבת; יש אכיפה דרקונית; אין שום אכיפה; התגלתה מורה חולה לכן בתי הספר מסוכנים; שרב כבד; קוריוז חולף אחר כלשהו; וכן הלאה.

כולנו נאלצים להיות סוגסטיביליים, להישען על בדלי רשמים ספוראדיים חולפים, לאמץ בקלות מסקנות חותכות מבלי שנדע לנמק אותן בהתבסס על מידע רלוונטי. באנדרלמוסיה המנהלית והתודעתית הזו, לא פלא שהתפתחו תופעות הכחשה ופיצול כמו ״מכחישי הקורונה״ ו״החרדים מפניה״, אלו שספק לא יודעים אודותיה ספק לא רוצים לדעת, לא פלא שהתפתחו סביבה חשיבה מאגית, אמונות טפלות והטיות שיפוט.

באנדרלמוסיה המנהלית והתודעתית – לא פלא שהתפתחו תופעות כ"מכחישי הקורונה״ ו״החרדים מפניה״, אלו שספק לא יודעים – ספק לא רוצים לדעת. לא פלא שהתפתחה סביבה חשיבה מאגית והטיות שיפוט

אסיים במספר רשמים ספוראדיים ברוח הרשימה הזו. בשנת התפרצות השפעת הספרדית, כמו בכלל שנות יצירתו האחרונות, עסק הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה בציור שושנות מים, כשבמי האגם סביבן משתקפים רשמים חולפים – ענן מרפרף, משב רוח, שינויים באור.

באותה שנה, 1918, מתארת ביומנה בחדות לירית אופיינית הסופרת וירג׳יניה וולף, שגם עסקה בפעילות חברתית ועיתונאית, ערב ב״גילדת הנשים הקואופרטיביות״ בה שימשה כיו״ר: ״הן פלגמטיות באופן מתמיה, יושבות פסיביות וצופות כמו שושנות-ים אפורות חיוורות הדבוקות אל הסלע שלהן. בכל זאת, הילדים, עבודת הבית – תירוצים מספיקים אם רק טורחים להסתכל״.

כמאה שנה קדימה ממליץ זוכה פרס נובל כהנמן שממשלות יאמצו את עקרונות מדעי ההתנהגות, אולי כדי שאזרחיהן לא יהיו כשושני מים שנעות פסיביות בהשפעתן של רוחות אקראיות. ״בני אנוש זקוקים לעזרה כדי לקבל החלטות טובות״, הוא כותב, ״וקיימות דרכים מושכלות שאינן פולשניות להושיט להם את העזרה שהם זקוקים לה״, בפרט, הוסיף, ״לעודד גילוי נאות פשוט, בולט ומשמעותי״.