אילוסטרציה: מבקרת במיצג היוצר תחושה של ליקוי ראייה במוזיאון טייט גלרי בלונדון, 2019 (צילום: AP Photo/Frank Augstein)

כך הופקרו העיוורים והחירשים בקורונה

לבד בחושך

מוחמד נאלץ לשוב ליישוב שבו נולד, שאינו מונגש לעיוורים, אחרי שהוצא לחל"ת ולא הצליח לשלם את שכר הדירה בעיר ● מילי לא הצליחה להבין את הנחיות ראש הממשלה בטלוויזיה, שלא לוו בתרגום לשפת הסימנים, וגם לא מבינה מה אומרים לה בבנק או בסופר מרקט מעבר למסכה ● וגם היקף התמיכה הכספית בארגונים המסייעים לבעלי מוגבלויות צנח דרמטית ● העיוורים והחירשים משלמים מחיר גבוה במיוחד במשבר הקורונה, ונראה כי לאף אחד לא ממש אכפת

בשבוע שעבר, מוחמד שאקור, 38, מסר את מפתחות הדירה ששכר ביפו לבעל הבית, וחזר בחוסר חשק לבית הוריו ביישוב שעב בגליל התחתון. שחקן התאטרון המובטל, שהוצא לחל"ת עד להודעה חדשה, נשאר כעת בעיקר בתוך הבית, מרגיש "חסר מטרה וחושש מהעתיד", ותוהה מתי – אם בכלל – יעלה שוב על הבמה.

לכאורה, זהו סיפור טיפוסי על אחד ממיליון ישראלים מחוסרי עבודה שנפגעו כלכלית במשבר הקורונה. אבל שאקור, שסובל מעיוורון מולד, הוא גם אחד מעשרות אלפי ישראלים עם מוגבלויות, המתמודדים עם אינספור שינויים בסגנון החיים כתוצאה מהמגפה. וזאת, בנוסף לאי-הוודאות הפיננסית. "התרגלתי לחיות בעיר, שבה הכל נגיש. כפרים הם לא נגישים", הוא אומר לי על השיבה לשעב.

המעסיק שלו, מרכז נא לגעת, ותאטרון המרכז, המורכב משחקנים עיוורים וחירשים, מדממים מיליוני שקלים מאז שהמרכז נאלץ לסגור את פעילותו ב-15 במרץ. לדברי מנהל המקום, הקיצוצים שם הם בלתי נמנעים, אם הם בכלל יצליחו לפתוח מחדש. ושאקור מודע לחלוטין לכך שאם יפוטר, לא יהיה לו קל למצוא עבודה חדשה. "הפחד שלי הוא שהמרכז ייסגר ושאני אאבד את העבודה שלי", אומר לי מוחמד, שעבר במחלקות שונות של הארגון כבר קרוב לעשור.

מוחמד שאקור (משמאל) עם שחקנים נוספים (צילום: Courtesy)
מוחמד שאקור (משמאל) עם שחקנים נוספים (צילום: Courtesy)

כאשר מילי וסרשטרום יוצאת מהבית, היא נתקלת בים של מסכות. כשמדברים אליה, מנהלת ארגון מעגלי שמע, המסייע לחרשים ולכבדי שמיעה, מהנהנת בנחמדות, על אף שלעתים קרובות אין לה מושג למה היא מסכימה.

כאשר מילי וסרשטרום יוצאת מהבית, היא נתקלת בים של מסכות. כשמדברים אליה, מנהלת ארגון מעגלי שמע, המסייע לחרשים ולכבדי שמיעה, מהנהנת בנחמדות, על אף שלעתים קרובות אין לה מושג מה נאמר לה

"בכל תקשורת ישירה עם אדם, אני נעזרת בקריאת שפתיים", אומרת לי מילי, כבדת שמיעה מלידה. "המסכה ממסכת מעט את הקול ומונעת ממני לקרוא שפתיים, אז אני מפספסת בין 10% ל-40% ממה שנאמר לי. אני צריכה לתפקד ככה בעבודה שלי, אצל הרופא עם הילד שלי, בגן שלו, בחנות, בסופרמרקט".

מילי וסרשטרום
מילי וסרשטרום

למרות ההקלה במגבלות, המסכות והריחוק החברתי עלולים להישאר איתנו זמן רב. לכבדי ראייה – הנסמכים על מגע כדי לקרוא ולהתנהל ביומיום, או כבדי שמיעה – התלויים בקרבה ובראיית שפתי הדובר, הקורונה יצרה קשיים רבים.

גם כאשר הם מנסים להסתגל למצב החדש, הארגונים התומכים בהם מתקשים להישאר עם הראש מעל למים, בעוד מקורות המימון שלהם הולכים ומתייבשים.

על פי משרד הרווחה, נכון ל-2013 (הנתונים האחרונים המופיעים באתר המשרד), יש 23,000 עיוורים בישראל על פי הגדרת החוק. שליש מהגברים העיוורים חיים לבדם, ו-60% מהנשים. על פי נתוני המשרד, יש 15,000 ישראלים עם הפרעות חמורות בשמיעה, ואחד מתוך 3 בני 65 ומעלה יפתחו פגיעה מסוימת בשמיעה.

בימים הראשונים של המגפה, וסרשטרום, כמו רוב הישראלים, ישבה עם משפחתה בערב כדי לצפות בתדרוכים הכמעט יומיים של ראש הממשלה על המגפה, שבהם פירט את הוראות הסגר המשתנות במהירות. אך בשידורים הראשונים לא היו כתוביות או תרגום סימולטני לשפת הסימנים, היא אומרת.

מילי – ששוחחה איתי בטלפון עליו מותקנת טכנולוגיה המאפשרת לה לשמוע אותי, ואשר הדגישה כי היא בתפקוד גבוה – הייתה תלויה בבעלה וילדיה כדי להתעדכן במתרחש. התחושה שהיא לא מקבלת את כל המידע, או שהיא עשויה לטעות במילוי ההוראות וההנחיות, הגדילו עוד יותר את הפחד שלה מהווירוס.

תדריך מונגש לבעלי מוגבלויות על תקנות הקורונה בארה"ב, מרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Hanna)
תדריך מונגש לבעלי מוגבלויות על תקנות הקורונה בארה"ב, מרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Hanna)

במקביל, משרד הבריאות ומשרד החינוך הציפו את הרשתות החברתיות בקטעי וידיאו על ההוראות המשתנות במהירות, אך ללא כתוביות או תרגום לשפת הסימנים (וסרשטרום אמרה כי היא בקשר עם משרד הבריאות, שעבד קשה כדי להפוך את התוכן לנגיש, אך לא הצליח לעמוד בקצב ולא ביצע תעתיק להכל).

"אם הייתה מידה מסוימת של פניקה ואי-ודאות באוכלוסייה הכללית, היא הייתה גדולה פי כמה בקהילה שאנחנו מייצגים", היא אומרת לי, ומציינת כי למידע חלקי "אתה מוסיף ניחושים על מה שפספסת, וזה יוצר רק יותר לחץ ומתח מיותרים".

ממש לאחרונה, כאשר בנה היה אמור לחזור מהגן, הגננת שלחה לכל ההורים סרטו של משרד הבריאות עם ההוראות החדשות. מילי פתחה את הקישור – וסגרה מיד. אין כתוביות והיא לא הצליחה לקרוא את השפתיים.

"אם הייתה מידה מסוימת של פניקה ואי-ודאות באוכלוסייה הכללית, היא הייתה גדולה פי כמה בקהילה שאנחנו מייצגים. למידע חלקי אתה מוסיף ניחושים על מה שפספסת, וזה יוצר רק יותר לחץ ומתח"

לדבריה, "אם יש משהו שלמדנו במהלך התקופה הזו, הוא שיש דברים שמאוד נדחקים הצידה בזמן חירום. ובזמני חירום, המידע צריך להיות נגיש מאוד לכולם".

וסרשטרום אומרות שהגישה הזו החזירה את המאבק על זכויות החירשים  ל"שנות ה-20 של המאה הקודמת". הארגון שלה, המסייע לילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה, גם מתקשה פיננסית, משום שמשרד הרווחה ביצע קיצוץ בתקציבים. כעת, היא מנסה לגייס כסף מתורמים פרטיים, משום ש"אנחנו לא יודעים איך יראה עולם הפילנתרופיה ביום שאחרי הקורונה".

וסרשטרום מוסיפה כי "נכון לעכשיו, אנחנו מרגישים, בתוך הקהילה, שהלכנו אחורה בכל מה שקשור לנגישות. משום שלפתע משהו כמו ללכת למרפאה, שם לרופא יש מסכה על הפנים וזה קשה לתקשר איתו, זו בעיה".

חזרה להצגה "לונה פארק" בתאטרון נא לגעת, ארכיון, 2012 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
חזרה להצגה "לונה פארק" בתאטרון נא לגעת, ארכיון, 2012 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

קשיים במערכת החינוך

ההתאמה עבור מורים ופעילים המסייעים לכבדי ראייה ושמיעה מעמידה אותם באתגרים חדשים. לילדים כבדי שמיעה, טכנולוגיה של שיחות וידיאו לא עזרה הרבה, וסטודנטים בלמידה מרחוק לא מצליחים לעקוב אחרי קריאת השפתיים על המסך בפלטפורמה כאוטית, בה לא ברור מי מדבר, אומרת וסרשטרום.

יתרה מכך, ילדים כבדי שמיעה בבתי ספר רגילים חזרה לכיתה וגילו שהמורה לובש מסכה, היא אמרה. "היום, בכיתה, אין מחויבות ללבוש מסכות. אבל חלק מהמורים, למען הבטיחות שלהם – ואני לא יכולה להתווכח איתם – לובשים מסכות, ולילדים הרבה יותר קשה להבין אותם". מורים בבתי ספר לעיוורים אמרו גם הם כי הלמידה מרחוק בסגר לא הייתה ישימה עבור רבים מכבדי הראייה.

רחל סקרוביש, המנהלת את "בית חינוך עיוורים" בירושלים, המפעיל תכניות לימודים הן ולילדים והן למבוגרים, אומרת כי בית הספר פועל על פי הוראות משרד הבריאות ונוקט בזהירות. עובדים ותלמידים עוטים מסכות, אבל "אי אפשר לשמור מרחק של שני מטרים, זה לא אפשרי משום שכל העבודה שלנו היא במגע".

בעוד שחלק מהילדים שהיו בסגר הרגישו הקלה מכך שהיו יכולים להישאר בבית במהלך הסגר, היא אומרת, לאחרים הווירוס חשף את הבידוד החברתי והבדידות שלהם. "זה מציף לפני השטח את כל הקשיים, של המשמעות של להיות לבד, מה המשמעות של להיות בלי משפחה, מה המשמעות להיות בלי החברים שלך. זה מציף קשיים שאולי היו קיימים במהלך השנים, ומחדד אותם".

שאלתי את רחל כיצד יש להתייחס ברחוב לאדם בעל מוגבלות שנאבק במציאות החדשה. לדבריה, אדם עיוור אמור, בעיקרון, להיות מסוגל לנווט בלי עזרה, והוא יבקש עזרה אם יצטרך. אך אם הוא נראה אבוד או זקוק לעזרה, והן האדם העיוור והן האדם שרוצה לעזור לובשים מסכות, אסור להתעלם ממנו, היא מדגישה.

"זה מציף לפני השטח את כל הקשיים, של המשמעות של להיות לבד, מה המשמעות של להיות בלי משפחה, מה המשמעות להיות בלי החברים שלך. זה מציף קשיים שאולי היו קיימים במהלך השנים, ומחדד אותם"

"אתם גם לא צריכים לגעת באדם העיוור. אם יש חשש בנוגע למגע או נגיעה, אתם יכולים להגיד, 'תמשיך ישר', או 'בוא אחריי ותשמע את הקול שלי ותלך איתי, יש שם מכשולים'. אם אתם מציעים את המרפק שלכם, אתם יכולים גם לשמור על מרחק סביר", או למקם את היד שלו על הכתף שלכם, היא מוסיפה.

וסרשטרום אומרת כי "אם אדם חירש או כבד שמיעה נמצא מולכם, יכול להיות שיותר טוב להישאר במרחק שני מטרים, אבל להסיר את המסכה". הארגון שלה מקדם גם את השימוש הנרחב במסכות שקופות.

חירשים וכבדי שמיעה מפגינים בתל אביב בעקבות הפגיעה בזכויותיהם הכלכליות, ארכיון, 2012 (צילום: Tali Mayer/Flash90)
חירשים וכבדי שמיעה מפגינים בת"א בעקבות הפגיעה בזכויותיהם, ארכיון, 2012 (צילום: Tali Mayer/Flash90)

געגועים לצופים

לפני המגפה, שאקור אומר שהשגרה היומית שלו הייתה "מלאה בפעילות". כאמור,
מאז 2011 הוא עבד במרכז נא לגעת, המנהל תאטרון של שחקנים עיוורים וחירשים ובעלי מוגבלויות אחרות, הנחשב יחיד מסוגו בעולם, וגם במסעדת בלקאאוט, המתנהלת בחשכה מוחלטת, עם מלצרים עיוורים, וסדנאות מגוונות.

הוא החל בתור מלצר והבין מהר מאוד שזה לא התפקיד עבורו, ועבד גם בשיווק של התאטרון ובמחלקת לתיאום נגישות, אבל מצא את הייעוד האמיתי שלו על הבמה. "תמיד היה כיף להרגיש את הקהל", הוא אומר לי בגעגוע.

על פי מנהל המרכז, אורן יצחקי, המקום אירח מיליון מבקרים מאז פתיחתו ב-2004. הוא מעסיק 120 עובדים, 70% מהם עם מוגבלויות. יצחקי אומר כי כ-40% מהפעילויות השנתיות שלו בוטלו בעקבות המגפה, ומיליוני שקלים אבדו.

הארגון מקווה לחזור לפעילות בפורמט מצומצם ביולי, אם כי יצחקי הדגיש שהוא לא יצליח לעשות זאת בלי סיוע ממשלתי לכיסוי חלק מההפסדים שלו עבור מקום שהיה רווחי בעבר, בנוסף לפיטורים.

למרות שהעובדים מקבלים קצבאות נכות מהמדינה, הם סבלו מפגיעה כלכלית משמעותית בעקבות הפחתת מספר ההצגות והפעילויות. "ברמה האישית, קשה מאוד להסתכל לעובדים שלי בעיניים ולהגיד להם, 'אנחנו חוזרים לשגרה, יהיה בסדר'", הוא אומר. "אני מניח שלא כולם יחזרו".

שאקור, לעומתו, מנסה להיות אופטימי. "אני מאוד מאמין בקהל, שהם יתמכו בנו כפי שעשו בעבר", הוא אומר. הוא מקווה גם שהממשלה תכיר במצוקה שלהם. מקבלי ההחלטות, הוא ציין, חייבים "לפתוח את העיניים ולראות את המצב".

עוד 1,301 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 2 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בתום הערכת מצב אצל רה"מ: התיכונים והחטיבות לא ייסגרו

כחול לבן וישראל בכר הגיעו לפשרה לאחר שנשמע בהקלטה מכנה את גנץ "טיפש" ● כעשרת אלפים תלמידים ומורים נמצאים בבידוד ● תושב הצפון נעצר בחשד שפרסם פוסט, שבו איים לפגוע בנתניהו ● בנט: ישראל איבדה אפשרות לבצע 60,000 בדיקות ביום

עוד 43 עדכונים

עפר שלח, אל תהיה הסקוטי פיפן של יאיר לפיד

לאחרונה שודרה בנטפליקס סדרה יוצאת דופן בשם "הריקוד האחרון". הסדרה מגוללת את סיפור ההצלחה של קבוצת השיקגו בולס בהובלת מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל הטוב בתבל. הסדרה גרמה לי לתהיות רבות בנושא מנהיגות, ווינריות וקבוצתיות.

אני חושב שההצלחה של הסדרה נבעה מהיכולת שלה לרתק למסך קשת רחבה של צופים, ולא רק את חובבי הכדורסל, מכיוון שהסדרה לא התמקדה רק בפן הטכני של המשחק אלא במהות "המשחק" עצמו. בסדרה "הריקוד האחרון", הכדורסל הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד.

הסדרה "הריקוד האחרון" לא התמקדה רק בפן הטכני של משחק הכדורסל אלא במהות "המשחק" עצמו. הכדורסל שם הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד

דמותו של ג'ורדן היא הדומיננטית ביותר, הוא לב ליבה של הסדרה (והיא גם עברה אישור דקדקני שלו בהפקתה) יש שיגידו שמדובר יותר בפולחן אישיות מאשר בסדרה דוקומנטרית.

אחת הדמויות המרכזיות הנוספות בסדרה מלבד ג'ורדן הוא סקוטי פיפן. מדובר בשחקן אינטליגנטי, רב יכולות, אשר יש לו נקודות זכות רבות בהישגיה של שיקגו בולס ככלל ושל מייקל ג'ורדן בפרט. הוא מלווה את מייקל ג'ורדן ברוב שנותיו בשיקגו בולס והוא שותף מלא לכל שש האליפויות שהם לקחו ביחד. ניתן להגיד, שהוא היה השחקן השני הטוב ביותר בליגה לאחר ג'ורדן.

מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב
מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב

אולם למרות הישגים אלו, הוא לא זכה (לטעמו) לכבוד רב בסדרה. דמותו לא הוצגה כראוי והוא משתקף בה כשוליית הקוסם של הכוכב הגדול, כאשר מופנית ביקורת רבה על תפקודו לאורך הקריירה בבולס. בפועל הוא היה שותף מלא להצלחות – אך בסדרה "הריקוד האחרון" הוא אינו מוצג ככזה. לכן, סקוטי פיפן "רותח מזעם".

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי.

בשנה האחרונה לאחר שלושה סבבי בחירות (והובלה במספר המנדטים בשניים מהם), מפלגתו נכשלה שוב ושוב בהרכבת הממשלה. בראש ובראשונה מדובר בכישלון אישי של יאיר עצמו. לכן חשוב לי לשאול אותך – האם אתה נמצא במפלגה בה כל היכולות שלך באות לידי ביטוי? האם יש לך סיכוי להשפיע כמו שהיית רוצה?

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי

אלון עידן, פובליציסט בהארץ, הגדיר את עפר שלח ב-2016 כ"תסריטאי והבמאי של יאיר לפיד" הוא תיאר אותו "המוח מאוחרי הקלעים":

"שלח יושב בשקט, כי ביום בהיר במיוחד כבר אפשר לראות את היעד. הוא הימר על הפרפורמר הכי טוב בישראל, והוא יודע שהסכנה הכי גדולה היא שיחשפו את סיפור הכיסוי. שלח מתאפק מלצעוק 'זאת רק תחפושת' כי הוא מאמין שברגע שהיעד יושג, יהיה אפשר להוריד את המדים הימנים־לאומניים, להפסיק להזריק טירוף לוורידים ולהתחיל 'להשפיע'".

אני ממשיך ושואל – האם עדיין ניתן לראות את היעד? מה הוא היעד? האם הנאמנות הבלתי מסוייגת ליאיר לפיד, נאמנות שמבוססת על יחסי חברות עמוקים, מוצדקת? אולי בשבילו אתה רק שחקן משלים? למשל, איך ייתכן שמועמדותך לשר הביטחון (תפקיד שעפר שלח שואף אליו שנים רבות) נדחקה הצידה, כשבן-רגע הפרויקט של "יש עתיד" "לפוליטיקה חדשה" – הפך ביום בהיר למפלגת גנרלים קלאסית? אולי זה הוא הזמן לצעוק – עד כאן! האם המוח מאחורי הקלעים של יאיר לפיד צריך לצאת אל המסך ולהגיד: אני הוא המועמד?

בראיון נוקב לרוית הכט בעיתון הארץ, לאחר הקמת ממשלת האחדות, עפר שלח אמר:

"אני חושב שכחול לבן היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, או כזה שרוצה אלטרנטיבה לליכוד, שאולי הגיע הזמן להיגמל מההמצאה הזאת שאומרת, בוא נביא גנרלים שלא אומרים כלום – כי גבי אשכנזי לא אמר כלום מ-2011 ובני גנץ לא אמר כלום מ-2015".

אני ממשיך ושואל – האם "יש עתיד" היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, שרוצה אלטרנטיבה לליכוד? אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

נותר רק לדמיין כיצד היה נראה ה-NBA אם סקוטי פיפן היה עוזב את שיקגו בולס (דבר בעל סיכוי סביר ביותר בהתחשב לשכר שקיבל). האם הוא היה מצליח לקרוא תיגר על מייקל ג'ורדן? האם הוא היה מצליח להצדיק את הגדרתו כשחקן השני הטוב ביותר? כיצד הייתה ממוסגרת המורשת שלו היום בשנת ,2020 אם היה עושה מהלך שכזה? ברם, אלו הן רק תהיות ולעולם לא נדע את התשובה. אל מול זאת, לעפר שלח יש עדיין סיכוי. סיכוי להשתחרר ממשחק תחת הובלה של שחקן לא קבוצתי, לא ווינר. בקיצור, ג'ורדן ללא היתרונות של ג'ורדן – יאיר לפיד.

אני ממליץ, כהצצה לקרע ההנהגתי ב"יש עתיד", שעל בסיסו אני כותב רשומה זו, להסתכל על עמוד הפייסבוק של עפר שלח אל מול העמוד של יאיר לפיד. בעוד שבעמוד של יאיר לפיד רואים עוד מאותו דבר – פוסטים גנריים, המתבטאים בגינויים על ממשלה בזבזנית ואמירות נגד טרחניות על ההשתלחות של נתניהו בשלטון החוק – אצל עפר שלח אפשר להתחיל לראות שינוי. תקווה אמיתית לשמאל. אמירות ברורות נגד הסיפוח (אצל יאיר לפיד אין התייחסות לנושא), אמירות חזקות על התנגדות רחבה, הבנה עמוקה על כך שאין מה לשים שוב ושוב את מבטחנו בגורמי אכיפת החוק, הבנה שמדובר במאבק של העם, שהשינוי צריך לבוא מלמטה.

להלן, שני ציוצים של לפיד מהיומיים האחרונים:

ב-31.5 עופר שלח כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

"אל תבנו על אחרים. השופטים לא יושיעו, הפקידים ישחקו ראש קטן או סתם יפגינו אטימות ואוזלת יד, לארה״ב של טראמפ לא איכפת, השותפים הפוליטיים של ביבי נכנעו כבר מזמן. עכשיו הזמן להתנגד, ביחד. עכשיו הזמן להבין שהכל קשור: המשבר הכלכלי והסכנה לדמוקרטיה, הפילוג בחברה והסיפוח. עכשיו הזמן לאחד כוחות ומאבקים, מול מי שלא שם עליכם ולא שואל אתכם".

זה המשותף לכל הדברים המסוכנים שביבי וממשלתו מתכננים לחודש הקרוב: אף אחד לא שם עליכם ולא שואל אתכם.אף אחד לא שם עליכם…

פורסם על ידי ‏עפר שלח – Ofer Shelah‏ ב- יום שבת, 30 במאי 2020

עפר, אתה צודק, אל תבנה על אחרים. עכשיו זה הזמן להתנגד – ביחד. אידאולוגיה ברורה, התנגדות לסיפוח, שותפות יהודית ערבית, כוח לעם, זו היא הדרך לשינוי. זה הוא הקול האמיתי של האופוזיציה.

לכן, הגיע זמנך להוביל, הגיע הזמן למשחק קבוצתי אמיתי, הגיע הזמן להיות ווינרים. הכדור בידיים שלך והגיע הזמן לנצח. לטעמי, אתה לא משחק ליד מייקל ג'ורדן, לכן אל תהיה סקוטי פיפן. בדרך הנוכחית של קבוצתך (יש עתיד) – אין אליפות. בהרכב הנוכחי, אפילו אין פלייאוף.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 982 מילים

התעשיינים רוצים הקלות מהמדינה, אבל משחקים באש

בחסות משבר הקורונה, התעשיינים מצפים להקלות בפיקוח ובביורוקרטיה, בהתאם למגמות בעולם המערבי ● אבל אירועים כמו שרפת הענק בבז"ן - שהובילה השבוע להרשעה ועסקת טיעון - מזכירים לנו שכאן זה ממש לא אירופה ● אם המפעלים הגדולים רוצים שהציבור ייתן בהם אמון, הם צריכים לשמור הרבה יותר טוב על הסביבה והבריאות

עוד 764 מילים

הרשות הפלסטינית הסירה את הסגר שהטילה עם פרוץ הקורונה, אבל החנויות שם עדיין ריקות והתושבים בלא מקור הכנסה ● הקצביות מציעות סחורה בחצי המחיר, אך איש לא קונה, ותושבי הגדה המערבית חיים על פיתות וירקות ● כוונות הסיפוח רק מחמירות את המצב ● "הפלסטינים בבקעה לא יקבלו אזרחות, ואת האדמות שלהם ייקחו. במקרה הטוב הם ימשיכו להיות כוח עבודה זול לישראל" ● ועל המקרה הרע איש לא מעז לחשוב

עוד 1,242 מילים

חוק הסמכויות המיוחדות הוא שעת חירום לדמוקרטיה

ההיגיון בבסיס הצעת החוק, שאמור להחליף את תקנות שעת החירום למאבק במגפת הקורונה, משקף פגיעה קשה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובכלל זה עקרון הפרדת הרשויות ● העובדה שאלפי אזרחים כבר הגישו התנגדויות לחוק היא מעודדת ● אבל דווקא דברי הרגיעה של בני גנץ אתמול הם זריית חול בעיני הציבור ● פרשנות

עוד 1,044 מילים

למקרה שפיספסת

הקזינו של אפשטיין – טורפים ונטרפים בחברה האמריקאית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

  1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
  2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
  3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,025 מילים
עודכן לפני שעתיים

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לדחות את הסיפוח לאוקטובר

בזמן שארה"ב מתמודדת עם מאה אלף מתים מקורונה ושבוע רצוף של מחאות אלימות ברחבי המדינה, נתניהו ממשיך בדיונים עם הבית הלבן במטרה לקדם את תוכניתו להחיל ריבונות בגדה המערבית כבר בחודש הבא ● אך נתניהו צריך לתמרן את מסלול הריבונות גם בתוך הימין הישראלי, וכאן הדרך רצופת מוקשים - כולל במפלגתו שלו ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 777 מילים ו-1 תגובות

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,102 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

חשד שעו"ד יוסי כהן עומד מאחורי התצהירים הכוזבים שמסרו עובדות בבית רה"מ

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● עובד במשרד ראש הממשלה אובחן כחולה קורונה; ייתכן שנתניהו יידרש להיכנס לבידוד ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 48 עדכונים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-2 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה