ורד גולדמן: R-E-S-P-E-C-T - על ריספקט ואסרטיביות

ימי קורונה הם תקופה מאתגרת. ומה אנחנו מבקשים בסך הכל? קצת ריספקט: למרחב הבריאותי, לביטחון הכלכלי או לרגישות החברתית. מה עושים כאשר הצד השני לא מעניק ריספקט מיוזמתו? זה קורה כל הזמן. ברמה האישית, העסקית והקולגיאלית, ובמיוחד בעתות משבר. אפשר להתמרמר ואפשר לנסות להשפיע.

*  *  *

למשבר הקורונה יש היבטים מרתקים מבחינה חברתית, ולא רק עבור פסיכולוגים. כל מי שעוסק בניהול תהליכי משא-ומתן מכיר את השפעתם הדרמטית של ניואנסים באינטראקציה בינאישית על איכות היחסים, התקשורת והתהליך כולו. אין ספק שהריחוק החברתי הכתיב שינויים בכללי-המשחק ומארג הסיגנלים החברתיים מסתגל אליהם תוך כדי תנועה. עדיין לא ברור לאן בדיוק ייקחו אותנו הכאוס הרגשי, אי-הוודאות ומשברי האמון, אך נדמה שהולך ומתעצב הצורך ללמוד להתמודד טוב יותר עם מורכבות רגשית וחברתית מסוג חדש.

תרגילים בתורת המשחקים

כבר בתחילת המשבר השתתפנו בתרגיל קלאסי בתורת המשחקים: 'דילמת האסיר'. נכון, כולנו הרגשנו קצת כמו אסירים בגלל הסגר אבל זה רק חלק מהפואנטה. הדילמה מדגימה כיצד נדרשת התנהגות של סולידריות חברתית מכלל הפרטים בקבוצה, בעוד שמנקודת מבטו הרציונאלית של הפרט – היא אינה אופטימאלית ואינה רצויה. וכאן המלכוד: אם כל אחד יחליט לנהוג כרצונו – כולם יפסידו, ואם כולם ישתפו פעולה בו-זמנית כאיש-אחד – ישמר האינטרס החברתי של כלל הקבוצה.

בשלב הבא, התחיל משחק חדש ואתגר חדש ביחסי הפרט עם הקבוצה: האחריות עברה אלינו וכל אחד התבקש לקבוע לעצמו את גבולות הזהירות. זה לא עניין של מה בכך. יש ילדים שלא חוזרים ללימודים כי אח שלהם מדוכא-חיסון, ויש אנשים שיסרבו עוד זמן רב לחיבוקים כי יש להם מה להפסיד. לעומתם, יש את אלו שחשבו מלכתחילה שריחוק זה טיפשי, שחסינות עדר היא הפתרון, ובכלל, כל הקשקוש הקורונאי הזה נראה עליך מגוחך. איש באמונתו יחיה? לא בטוח. הקלפים מתערבבים וכעת עולה השאלה, איזה תווית מודבקת לנו עכשיו על המצח: ההיסטרי או הריאלי? הפחדן או השאנן? הזהיר או הנועז? ועוד לא אמרנו מילה על מגדר, אפליה גילאית או תיאוריות קונספירציה.

זה אף פעם לא נחמד ללעוג או להמעיט בערך שעשוי להיות קריטי עבור אחד ושולי עבור אחר, אך כולם עושים זאת כל הזמן – ברמה האישית, העסקית והקולגיאלית, ובמיוחד בעתות משבר. מבחינה התנהגותית, מדובר במוטיבציה להעניק או לדרוש ריספקט, וכעת, כמו התנהגויות חברתיות רבות אחרות, יש הזדמנות לבחון זאת מקרוב ואולי גם ללמוד מזה משהו.

ההבדל בין כבוד לריספקט

מתן ריספקט הוא אחד מאבני היסוד בעולמות המשא ומתן. הדגש הוא על המונח הלועזי 'ריספקט' (Respect) בשונה מהמונח 'כבוד' (Honor) כי בשפה המו"מית יש הבדל בין השניים: 'כבוד' הוא אקט התנהגותי מצופה, הנגזר מתוקף יחסי-כוחות, היררכיה, מרות, תדמית או מעמד של הצד השני. אנשים עשויים לתבוע את הכבוד המגיע להם וגם לקבל אותו כמובן מאליו, כסימון טריטוריה או להדגשת פער ביחסים. לעומת זאת, 'ריספקט' הוא אקט התנהגותי וולונטרי, שמתקיים לרוב במרחב ללא פערים ונשען על ערכים כמו סובלנות, הוקרה והערכה אישית. ריספקט מוענק ללא התניה קונקרטית, כאקט של רצון טוב, או איתות לשיתוף פעולה, המזמין להדדיות ולענווה.

ימי קורונה הם תקופה מאתגרת לכולם, ומה אנחנו מבקשים בסך הכל? קצת ריספקט: למרחב הבריאותי, לביטחון הכלכלי או לרגישות החברתית. כאשר הצד השני לא מעניק ריספקט מיוזמתו, אפשר להתמרמר או לחוש חווית דחייה, שלבטח יכבידו על מערכת היחסים, או שאפשר לנסות לשנות ולהשפיע. כדי לעשות זאת ביעילות ובמינימום נזק למוניטין האישי כדאי לאמץ את הגישה האסרטיבית, המבטאת אינטרסים באופן בהיר, ענייני ונחוש.

ועוד כמה מילים על עקרון הריספקט ברמה ארגונית / ציבורית:
האם יש הבדל בין המיקרו (בינאישי, מול קולגה או מנהל ישיר) למאקרו – יחסים בין הנהלה לעובדים? – לא. אין הבדל בכלל. זה בדיוק אותו הדבר. כנ"ל גם בין ממשלה לאזרחים: הנהלה (או ממשלה) מצפה שהעובדים (או האזרחים) יכבדו אותה ואת הארגון (או החוק) וישתפו פעולה באופן מובהק ומובן מאליו. אבל באווירה שבה העובדים (או האזרחים) מרגישים ששם למעלה אף אחד לא סופר אותם או חושב שמגיע להם ריספקט בחזרה – מופר הבאלאנס, ויאללה בלגן. כל המחאות הציבוריות מבטאות בדיוק את זה: דרישה נחרצת לריספקט.

לגבי הממשלה – כולנו רואים את התוצאה. לגבי ארגונים – טוב יעשו אם במיוחד בעת משבר יקפידו על אתיקה ופרקטיקה של ריספקט, ועדיף פרו-אקטיבי. זה לא ממש קשה, זה עובד בשני הכיוונים, וזה טוב גם לעסקים וגם למוניטין.

איך לתקשר ציפייה לריספקט

בשיר "Respect" קוראת ארתה פרנקלין קריאה פמיניסטית נואשת, המייחלת להכרה והוקרה מהפרטנר שלה, ואפילו מאיימת לעזוב. לא כדאי לאיים בלי לקיים. אפשר להגיע לתוצאות אפקטיביות ולמנוע תסכול ופגיעה בדימוי ובערך העצמי, אם מאמצים כמה כללים פשוטים:

ראשית, יש לחשוב היטב ולהחליט באופן ברור: מה בדיוק נחוץ לנו, איזה סיבות אובייקטיביות תומכות בכך, מה המטרה שהן באות להשיג ואיזה מחיר נצטרך לשלם באלטרנטיבות פחות רצויות. זו הכנה פשוטה אך חיונית בכל אינטראקציה מאתגרת, וחשיבה על כל היבט תקבע במידה רבה הן את הביטחון ביכולת לתקף את הטענות והן את עוצמת האפקטיביות שלהן.

שנית, התקשורת תהיה אפקטיבית יותר אם נניח את האגו בצד ונחיל על עצמנו שיח של ריספקט כלפי הצד השני, המאותת על כנות וסובלנות גם לצרכיו שלו. זה חיוני הן לצורך 'מודלינג' – הדגמת האופן בו אנו מעוניינים לתקשר באופן הדדי – והן על מנת לאפשר אווירה ותנאים של קשב, במקום ויכוח והתנצחות.

לעיתים מספיק פשוט לבקש – מה שעשוי לייתר את כל הדיון. בקשה זו הדרך הזולה ביותר להשגת מטרות וחבל לבזבז משאבים ללא צורך. בקשה היא מחווה עם ריספקט בילד-אין, ומאפשרת לצד השני לבחור להיענות או לא. אם יסרב, עדיף להימנע מהשאלה 'למה?', שיש בה סאב-טקסט שיפוטי ופוטנציאל לדרדור המצב.

לסיום, הגישה האסרטיבית תהיה יעילה יותר כאשר מנהלים את הדיון באופן ענייני וללא ביטוי רגשי. אל תטעו: בתקשורת אסרטיבית נכונה אין לחשוש מעימות הודות להכנה וליכולת לתקף ולהסביר את המניעים בבהירות, באופן ממוקד והחלטי. אך ללא הכנה מספקת, ישתלטו רגשות על השיח ואלמנטים של נחיתות, חולשה או תוקפנות יובילו לשיח אגרסיבי ולעומתי ולאיבוד שליטה בתהליך ובתוצאה.

אין ספק שהביטוי 'חיה ותן לחיות' מקבל כעת משמעות חדשה וכמו בכל אמונה, יש הבדל כאשר אתה פועל ממניע קונספטואלי או שהדבר בנפשך. דרישה לריספקט נשמעת כמו דבר פשוט, אך כל קונפליקט עלול לשבש מערכות יחסים והיום במיוחד שווה להתאמץ מעט כדי לשמר אותן. ניתוח מקדים של הצורך, הכנה נכונה ומיקוד יאפשרו לכוון בדיוק רב יותר את התדר שלנו החוצה, לשדר בביטחון, בעוצמה מדודה ובווליום הנכון, ולהשמיע מסרים עקרוניים בקול חד ברור ויציב.

יועצת לניהול משא-ומתן ותקשורת עסקית קונפליקטואלית. מלמדת חשיבת משא ומתן תוך הבנה שאמנות ניהול הקונפליקט היא משחק החיים. בחיים כמו גם בעסקים, לא תמיד נקבל את כל מה שמגיע לנו, אך אולי נוכל להשיג את מה שננהל עליו משא-ומתן מוצלח. כמו בכל משחק, נוכל לשלוט טוב יותר על מהלך הענינים ולהשפיע על התוצאה אם נשקיע בשכלול מודעות, ידע ויכולת ביצוע מול יתר השחקנים על המגרש. ועכשיו בואו ספרו לי: איך אתם משחקים את משחק המשא ומתן?

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 957 מילים
סגירה