זירת הבלוגים

מה ישתנה אחרי הקורונה

תובנות קטנות בעקבות הקורונה לרגל החזרה הצפויה לשגרה ביום שאחרי

26/05/2020 10:32
מגפת הקורונה בניו יורק (צילום: AP Photo/John Minchillo)

כן, אני מוכרח להעיד על עצמי, מיד כשנודע על הקורונה, אני ובת זוגי הגדרנו את עצמנו כאוכלוסייה בסיכון והסתגרנו בבית. התפישה שלנו היא, כשאתה לא יודע כלום, תנקוט בכל אמצעי הזהירות ותתחיל לחשוב על היום וגם על מחר.

מה עושה עיתונאי וחוקר? יושב קורא, מנתח וכותב. כתבתי המון, כאחוז בדיבוק שלא הרפה ולא מרפה ממני. הכתיבה הייתה סביב העקרון, שקרה מה שקרה והלקח חייב להילמד כמה שיותר מהר ולעומק.

מיד כשנודע על הקורונה, אני ובת זוגי הגדרנו עצמנו כאוכלוסייה בסיכון והסתגרנו בבית. התפישה שלנו היא, כשאתה לא יודע כלום תנקוט בכל אמצעי הזהירות ותתחיל לחשוב על היום וגם על מחר

במצב כזה כל התיאוריות החדשות נשלפות, כמו לומר, "עולם ישן נחריבה, יחי המלך החדש". חיברתי את המילים השחוקות כדי להמחיש את מצב הרוח ואת מהלך החשיבה. מהלך שמתחיל מהמחשבה שהווירוס הזה בא עלינו כי עשינו דברים לא טובים ולא נכונים.

אנחנו טסים משום מקום לשום מקום, אנחנו קונים כל מה שנראה נחמד וזול ברשת האינטרנט או בסלולר. אנחנו נוהגים לבד במכוניות פרטיות. אבל מה שיותר מכל, אנחנו לא חשים סולידריות חברתית, אנחנו שקועים בעצמנו, מכורים למכשירים הסלולריים עד בלי די. מכורים למסכים, עד כדי כך שאפילו את החיים האישיים והרומנטיים העברנו לסלולר.

וכשאני מבין שהקורונה מאותתת לנו משהו, הרבה מעבר לשידורי הטלוויזיה וההודעות והתמונות ברשתות החברתיות, אני שוקע ומגיע למחוזות הנוחות שלי. משבר האקלים, צרכנות יתר, תיעוש וניצול עד תום של משאבי הטבע.

נשאלת השאלה מה הקשר בין הווירוס שמתגורר לו בנחת בבעלי חיים בסין, לבין המגפה שמשתוללת בכל העולם. התשובה טמונה בגוף השאלה, אם לא היינו "מטיילים את עצמנו לדעת", טסים מיעד ליעד בלי חשבון. אלה שחלו במחלה בסין לא היו מדביקים אותנו בישראל, או את אלה שטיילו באיטליה או בארצות הברית.

ולמרות כל מה שנאמר, אני יודע שזה רק תירוץ, כי אנחנו לא יודעים מספיק ואולי בכלל על הנגיף הזה. הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שמי שחפץ חיים – רצוי שישמור כעת על ריחוק חברתי. מה שגורם כעת גם לשינויים בסביבה החברתית שלנו והשכנים הופכים להיות החברים הטובים שמחליפים את אלה שרחוקים מאיתנו. הקשר היחיד שנותר יציב, הוא זה שהיזכרנו לפני כמה פסקאות, הקשר הדיגיטלי, הסלולרי.

וכשאני מבין שהקורונה מאותתת לנו משהו, הרבה מעבר לשידורי הטלוויזיה וההודעות ברשתות החברתיות, אני שוקע ומגיע למחוזות הנוחות שלי. משבר האקלים, צרכנות יתר, תיעוש וניצול עד תום של משאבי הטבע

ובכל זאת, בואו נודה על האמת, המצב החדש גורם לנו אולי לחשוב אחרת על העולם שאנחנו חיים בו. על השבריריות, שיכולה באחת לנתק אותנו מתפישות עולם מוצקות. הנה כך, כל אלה שהיו בטוחים שיש שוק חופשי, עם יד נעלמה, שמנהלת אותו טוב יותר מכל רגולטור, מוצאים עצמם פושטים יד אל המדינה בבקשת סיוע.

לפתע גם הם, שוחרי הגלובליזציה, מבינים בצורך במדינת הלאום, שתסייע בעת צרה. זהו שינו מסדר ראשון, שכן במדינות רבות בעולם המונח תחרות הוא החזון. חזון שכאמור מתרסק אל מול נגיף זעיר, אשר עובד על פי אלגוריתם טבעי. נוסחה פשוטה שעל פיה שני בני אדם שמתראים יכולים בהסתברות כזו או אחרת לשמש לנגיף אכסניה נפלאה להשתכפלות, להתרבות עוד ועוד. אמרנו חזון שמתרסק, אך נסייג את האמירה ונאמר שחברת התרופות שתוכיח כי היא זו שמצאה את החיסון או התרופה – תזכה בכל הקופה. אך נזכור שגם החברה הזאת תזדקק לסיוע של מדינות הלאום.

השאלה שמטרידה אותי הרבה יותר היא, האם אני אחשוב כך גם לאחר המגפה, גם לאחר שנוכל להתהלך ברחובות, בלי מסכה ובלי חשש. האם נחזור אל המכונית הפרטית שמבטיחה בידוד חברתי יותר מהסעת המונים באוטובוסים וברכבות. או לחלופין, האם יהיו אלה המוני בני אדם מחוסרי כל, מובטלים, שאין להם די כסף להחזיק מכונית פרטית והם אלה שישתמשו בהסעת ההמונים. התחלתי בנקודה הזו, כי כבר שנים אני חוזר ומדגיש את הצורך לעלות לאוטובוס או לרכבת כדי לצמצם את זיהום האוויר ואת התחלואה העצומה בעקבותיו.

בעקבות נגיף הקורונה, נטשתי את הרכבת שחשתי בה לא בטוח וחזרתי אל המכונית, בנסיעות למרחק. השאלה שאיתה אני מתחבט היא האם אני אעז בתקופה הקרובה לחזור אל התחבורה הציבורית שאני מאמין בחשיבותה. לעומתה יש שאלה דומה מתי אעז לטוס במטוס ליעד כזה או אחר כדי לנפוש, כשאני יודע שגם שמים עמוסים במטוסים מזיקים לכדור הארץ שבו אנו חיים.

בעקבות נגיף הקורונה, נטשתי את הרכבת שחשתי בה לא בטוח וחזרתי אל המכונית בנסיעות למרחק. השאלה שאיתה אני מתחבט היא האם אעז בתקופה הקרובה לחזור אל התחבורה הציבורית שאני מאמין בחשיבותה

נדמה לי שההתחבטות שלי היא מסממני התקופה, ניסיון לחפש את השינוי הגדול שיקרה לאחר הקורונה. ההבנה היא שהחיים שלנו ישתנו, הרגלים ישנים ייעלמו או לא אבל השבר הכלכלי הוא עמוק מדי, ויאלץ אותנו לעשות חישוב מסלול מחדש. מהו המסלול, את זה נשאיר לנביאים ולחוזי העתיד. די אם נחשוב מה כל אחד מאיתנו ישנה ביום שאחרי וכך אולי יבוא השינוי שאליו אנחנו מייחלים.

אז אני יודע היום, שאני אוהב להיות בבית שהשקעתי בו כל כך הרבה, ואני יודע שלרבים מאוד אין בית משלהם. הם חיים בשכירות, בדיוק כמוני לפני שנים. אני מגלה שכיף להיות עם המשפחה ומנסה לצמצם את התבודדויות הסלולר. אני יודע שהליכה ברגל נעימה, מרתקת וגם טובה לבריאות. מעולם לא עישנתי, אז זה יורד מהפרק.

אני עובד מהמחשב בבית אבל יודע שאצטרך להגיע למספר מוסדות אקדמיים, ללמד סטודנטים בכיתה רגילה. מקווה בכל מאודי שלא אחוש סכנה בריאותית בנסיעה ברכבת או באוטובוס. אני מאמין שארצה לטוס לחו"ל ואני מאמין שאחפש את המחיר הזול. אבל גם אזכור שחברת תעופה ישראלית נחוצה לי גם בעתיד ולא אמהר לרכוש כרטיס מוזל בחברות ה"Low cost".

בחזרה אל המזון שאנחנו צורכים, למדתי עוד על החקלאות המקומית, על חקלאים שפיתחו יוזמות שיווק עצמאיות, והירקות והפירות במחירים סבירים מגיעים טריים הביתה. אני גם אזכור את שוק מחנה יהודה, שאף הוא מספק ירקות ופירות, וכבר למדתי לזהות אלו מוצרים הם של חקלאים ישראליים ואלו מיובאים.

נדמה לי שההתחבטות שלי היא מסממני התקופה, ניסיון לחפש את השינוי הגדול שיקרה לאחר הקורונה. די אם נחשוב מה כל אחד מאיתנו ישנה ביום שאחרי וכך אולי יבוא השינוי שאליו אנחנו מייחלים

כמו שכבר ציינתי, אני חושש שכל ההבטחות שקיבלנו על עצמנו ברגעי החרדה יימוגו, אז הנה, לא דיברתי על השינוי הגדול בעקבות הקורונה, אלא על תובנות קטנות של חזרה לשגרה חדשה. שגרה שיש בה תיקונים, לצמצום צרכנות היתר, שימוש מוגבל ברכב פרטי וחזרה הביתה את המשפחה הגרעינית שזקוקה יותר מכל לחום ולאהבה. אם נעשה את זה נדמה לי שניה בכיוון טוב.