זירת הבלוגים

פוסט דיסטופי

כשמדברים על מדינה דו-לאומית, מניחים שהאנושות הפיקה לקחים מהעבר האפל. ואם לא?

26/05/2020 05:36
מתנחלים רעולי פנים תוקפים טנדר בבעלות פלסטינית בכביש הראשי בצפון הגדה המערבית בסמוך להתנחלות קדומים. יוני 2009 (צילום: Kobi Gideon/Flash90)

הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ הזו: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר ולא נלהב עם האפשרות הזו שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת, בין אם בקעת הירדן תסופח בקרוב כפי שנתניהו הבטיח (חחחחח נתניהו הבטיח) ובין אם זה לא יקרה בזמן הקרוב, כפי שאני מניח שיקרה.

הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר עם האפשרות, שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת

אבל האמת היא שמדובר בהתפתחות שהיא בהחלט כן נמנעת ולא בגלל שישראל תפרק את ההתנחלויות ותיסוג משם בעתידה הנראה לעין. הסיבה שהיא נמנעת: כשאנחנו מדברים על המדינה הדו לאומית אנו בעצם מניחים "פרוגרס". כלומר אנו מניחים שהאנושות מתקדמת לעבר עתיד טוב יותר ושהיא למדה והפיקה לקחים ממשוגותיה בעבר. אנו מניחים שזוועות המאות ה-19-20 שבמהלכן הושמדו עמים וקבוצות אתניות, לא יכולות לחזור על עצמן. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד שישנו פרוגרס בהיסטוריה ושהאנושות משייטת לה בבטחה (עם כמה מעידות פה ושם) לחוף מבטחים אוטופי?

ומה אם אנחנו דוחים את ההנחה הילדותית והגזענית שגורסת ש"היהודים" אינם מסוגלים לעשות דברים אשר "חברות מתנחלים" אחרות שנתקלו בעבר בהתנגדות של חברות ילידיות, בצעו גם בצעו?

ומה אם אנחנו מניחים שיתקיים שינוי רדיקלי במאזן הכוחות העולמי כך שבנות הברית המרכזיות של ישראל בעוד 50 שנה תהיינה סין וסעודיה ולא ארה"ב שמצויה במה שנראה כרגע, כמו תהליך התפוררות דמנטי.

ומה אם אנו מניחים שבעוד כמה עשרות שנים מדינות האיחוד האירופי לא תהיינה שותפות הסחר המרכזיות של ישראל, אלא הודו לאומנית ואלימה, בהנהגת יורשיו הלאומניים הקיצוניים של נרנדרה מודי ממפלגת  BJP?

בהינתן מציאות גיאו פוליטית עולמית שונה בתכלית, לא בלתי אפשרי לדמיין תסריטים אחרים לגמרי מאלו של המדינה הדו לאומית הדמוקרטית שאנו מדברים עליה, מי בהתלהבות ומי בפחות. תסריטים שנעים על הספקטרום שבין אפרטהייד אלים, טרנספר ואף ג'נוסייד.

זה לא בלתי אפשרי לדמיין זאת, מכיון שהכוחות הללו קיימים בחברה הישראלית והם הולכים ומתחזקים ככל שהמבוי הסתום הפוליטי הולך ומתעבה. את נציגים הפוליטיים של הכוחות הללו ניתן לאתר כיום על הקשת שנמתחת בין הליכוד – איילת שקד (שהיא נטולת הרבה פחות מעצורים משותפה לדרך בנט) – מנהל ביה"ס לנבואה "הרברפי" – בוזז האדמות הגזען סמוטריץ ורבניו הקלריקליים – ורבים מקרב מצביעי המפלגות החרדיות שבינם ובין הציבור שמצביע עוצמה יהודית, הפערים הולכים ומטשטשים.

כשאנחנו מדברים על המדינה הדו-לאומית אנו מניחים "פרוגרס". שהאנושות הפיקה לקחים ומתקדמת לעתיד טוב יותר, וזוועות המאות ה-19-20 לא יחזרו. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד הזו?

במבט מפוכח ניתן לומר אפוא, שלמעלה ממחצית מהציבור היהודי בישראל חי כיום מאוד בשלום, או לחליפין תומך באופן אקטיבי, בווריאציה כזו או אחרת של אפרטהייד.

חז"ל למדו אותנו שאין אפוטרופוס לעריות. ההיסטוריה לימדה אותנו שגם לתהליכים של ברבריזציה אין אפוטרופוס.