תקשורת אהובתי

3.03.2003 ערוץ 1 – רחבת בית המשפט בת"א לפני הדיון בבקשה להארכת המעצר, צילום מסך מרשות השידור
3.03.2003 ערוץ 1 - רחבת בית המשפט בת"א לפני הדיון בבקשה להארכת המעצר, צילום מסך מרשות השידור

התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, והיכן שהידיעה העיתונאית מקדימה את מערכת אכיפת החוק ומדרבנת או מבקרת אותה, היא עושה עבודת קודש. אך כאן הגבול שצריך לשים, וחייבים לאסור על ניהול חקירות ומשפט בתקשורת, בין אם מדובר על ראש הממשלה או על אחרון האזרחים.

בשם חופש העיתונות, משפט-תקשורתי מספק אולי את יצר המציצנות של הציבור, אך בעיקרו הוא מלהיט את היצרים, ואינו תורם לאמון. לא במערכת המשפט, לא בגורמי אכיפת החוק ולא בתקשורת עצמה. לפיכך משפט-תקשורתי אינו שומר על חירות האדם ואינו מקדם את הדמוקרטיה.

בשם חופש העיתונות, משפט-תקשורתי מספק אולי את יצר המציצנות של הציבור, אך בעיקרו הוא מלהיט את היצרים ואינו תורם לאמון. לא במערכת המשפט, לא בגורמי אכיפת החוק ולא בתקשורת עצמה

נשיא המדינה ראובן ריבלין, בהיותו יו"ר הכנסת, אמר את הדברים הבאים:

"רבותי חברי הכנסת, אנשי ציבור ומשפטנים מעולים הנמצאים כאן, אנחנו נמצאים גם במדינה שבה יש חשד גדול לסימביוזה בין המשטרה לתביעה ולעיתונות, כאשר בן-אדם יכול למצוא את עצמו עדיין נמצא בחדר, בחקירה, ובאותה שעה, מעל מרקע הטלוויזיה, מצטטים את דבריו ומוסרים מה הוא אומר לשוטרים באותו רגע, בזמן אמת, בו-זמנית" (ועדת החוקה חוק ומשפט, 19.08.2003)

נשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל דליה דורנר, בהיותה שופטת בית המשפט העליון, אמרה את הדברים הבאים:

"יש לי חשש מבוסס, כי בפרסומיה התקשורת אכן משפיעה על שיקול דעת השופט בערכאות הדיוניות. הדברים הנכתבים והמשודרים הם כה בוטים, עד כי לא יכול להיות ספק כי קיים אצל המפרסמים הרצון להשפיע על תוצאות המשפט", כנס "האם בתי המשפט בישראל מרשיעים חפים מפשע?" (אוניברסיטת תל-אביב, נובמבר 2003. משה גורלי, הארץ 12.11.2003)

ואני האזרח הקטן, למדתי על הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת לגורמי אכיפת החוק, מבשרי.

כמה מהשיעורים שחוויתי פרסתי ברשימה, "עצמאות, חירות ובטיחות במשפט הפלילי", ולהלן שלושה קטעים מתוך יומן שכתבתי בזמן אמת בתקופת מעצרי לפני כ-17 שנה.

הקטע הראשון מתאר את ההפתעה שחיכתה לי בפתח בית המשפט בת"א, כאשר ב"תיאום מופלא" חיכו לי ניידות תקשורת ועשרות כתבים וצלמים.

הקטע השני מתאר את "האחווה" בין השוטרים לכתבים במסדרון בית המשפט.

הקטע השלישי מתאר את "קבלת הפנים" שערכו לכבודי במועד הגשת כתב האישום.

את היומן שיבצתי בלב הספר הקבצן השביעי וכללתי בו מסיפוריהם של האנשים שהכרתי מאחורי הסורגים ושלחלקם שמורה בליבי פינה חמה עד היום. מסגרת הספר מספקת את הרציונל להתגייסותי ליוזמות לתיקון מערכת המשפט. הספר זמין להורדה ולקריאה חופשית באתר.

הארכת מעצר

למחרת המעצר התעוררתי מוקדם, והתפניתי בשירותי בול קליעה שבתא. הוקל לי כשראיתי שלמרות הלחץ הגוף שלי מתפקד. לאחר הנחת תפילין קראתי כדרכי במסכת אבות. הגעתי לפסוק: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". תפסתי שעליי להיצמד לעובדות, וירדתי ממחשבת ההבל לבקש היפנוזה. הדברים שראו עיניי הם שהיו.

ואני האזרח הקטן, למדתי על הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת לגורמי אכיפת החוק, מבשרי, כשחיכתה לי הפתעה בפתח ביהמ"ש בת"א, כאשר ב"תיאום מופלא" חיכו לי ניידות תקשורת ועשרות כתבים וצלמים

כשבאו החוקרים לאסוף אותי לדיון על הארכת המעצר, סירבתי להצעתם להחזיר לי את השרוכים ואת החגורה. כך, אף אחד לא יוכל להוריד אותם ממני שוב. בניידת ביקשתי שיחזירו לי את השרשרת, ולהפתעתי, החוקר הראשי שלח את חברו חזרה לתחנה להביא אותה עבורי, וזה היה אדיב לענוד לי אותה, שכן ידיי היו אזוקות.

בפתח בית המשפט בתל אביב חיכו לנו ניידות תקשורת ועשרות צלמים וכתבים. בתוך ניידת המשטרה, שאלו אותי החוקרים אם אני רוצה לכסות את פניי. בלי לחשוב עניתי, "מה פתאום!" ויצאתי זקוף ככל יכולתי ושלא כהרגלי. מחוץ לניידת החזיקו אותי החוקרים משני צדדיי לראווה מול המצלמות, כאילו הייתי חיה שצדו. מצלמות ומיקרופונים נדחפו לפניי וכתבת שאלה, "יוסף זהר, אתה רצחת את אבא שלך"? חשתי נרדף. בעצבנות משכתי איתי את החוקרים שהיו מחוברים לידיי באזיקים. עכשיו אני הובלתי אותם, בלא לדעת בעצם לאן הולכים. השניים מיהרו בעקבותיי, כשהם נתקלים באנשים מסביב. האטתי ותוך כדי הליכה אמרתי לכתבים שהמשיכו לעקוב אחרי, "עוצרים פה היום אדם חף מפשע…".

בעודי ממתין על הספסל יחד עם שניים מהחוקרים, הגיע דרור עורך הדין. הוא הביא לי מהבית את הז'קט הכחול, וסיפר שבני משפחתי וחברים רבים נמצאים כבר באולם. אחר כך אמר, "אינני יודע למה התכוונה, אבל רחל ביקשה למסור לך שהלביאה שומרת עליך". המלים הללו ריגשו אותי ונסכו בי שלווה.

בניידת המשטרה, שאלו החוקרים אם אני רוצה לכסות את פניי. בלי לחשוב עניתי "מה פתאום!" ויצאתי זקוף ככל יכולתי. מחוץ לניידת החזיקו אותי החוקרים משני צדדיי לראווה מול המצלמות, כאילו הייתי חיה שצדו

כתב אישום

23.03.2003 – יום ראשון, לפני הצהריים, מרתף בית המשפט בתל אביב

כשמעלים אותי מהמרתף לאולם, אברהם, השוטר המזוקן בעל העיניים הטובות, אומר לי: "לא תשים מכשול לפני עיוור", ומזהיר אותי שצלמים נמצאים באולם, כנראה בעקבות פרסום הידיעה בדבר הגשת כתב האישום נגדי. רגע לפני שאנחנו נכנסים למעלית השירות, אברהם מסתובב אליי ואומר לי שהוא מאמין בחפותי, ולכן אינו יכול לאזוק אותי. באותה נשימה הוא מבקש, שכשאראה את קרוביי, לא אצא מעבר לדוכן הנאשמים. עניתי לו שאינני יכול להבטיח זאת, נטלתי את האזיקים מידיו ואזקתי את רגליי בעצמי.

דרור כבר חיכה בפנים, וביקש ממני לא להגיב לתקשורת. הוא מכנה אותי, "דניאל בגוב האריות", ובאמת השתדלתי להפגין שוויון נפש. אני לא שם, אך בכל זאת משתדל ככל יכולתי להקרין כלפי בני משפחתי והחברים רוגע וביטחון. עליי לטעת בהם שוב ושוב את האמונה, שהם לא סתם מגיעים לבית המשפט, שזה חשוב לי ואני מעריך זאת מאוד. קראתי את כתב האישום ומצאתי את רחל בין עדי התביעה. הנחתי שהם ינסו להכשיל אותה, ויהיה לנו קשה לתקשר בתקופת המשפט.

נעמדתי והקראתי את השיר של טשרניחובסקי, "אני מאמין", מול פניה של אמא. היא הזדקפה מול המצלמות. בתחילה בכתה, אך התעשתה ואמרה בצורה ברורה, כי לא ייתכן שפושע יעמוד זקוף מול המצלמות.

השיר "אני מאמין" בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי
השיר "אני מאמין" בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי

זה ריגש אותי מאוד, ולא יכולתי להתבונן בה. התיישבתי והשתדלתי להתעשת. אחר כך אמרתי לכתבים, "בחוץ חושבים שמאחורי סורג ובריח נמצאות חיות, אבל אני מצאתי כאן בני אדם. חברי סולטאן מכפר ליד שכם שר לי בשבת את סיפור יוסף מהקוראן, והזכיר לי שגם בבור הגדול ביותר אלוהים נמצא, ושמי שהכניס אותי לבור הוא שיוציא אותי". דרור ושרון ניגשו אליי ולחצו את ידי בחוזקה. עיניו של דרור ברקו.

הוציאו אותי מהאולם ולאחר כחצי שעה העלו אותי שוב, והשיבו אותי על ספסל בהמתנה להקראת כתב האישום. עציר התיישב לידי ואחר כך הגיע סולטאן אזוק לעוד שני אסירים. התרוממתי, לחצתי את ידו ואמרתי לעבר רחל, "תכירי, זה סולטאן". בתחילה ניסתה להסות אותי, אך חזרתי והדגשתי, "זה סולטאן חברי", והיא קיבלה זאת.

רגע לפני שאנחנו נכנסים למעלית השירות, אברהם מסתובב אליי ואומר לי שהוא מאמין בחפותי, ולכן אינו יכול לאזוק אותי

ביקשו ממני לעמוד, הקריאו לקונית את כתב האישום ואספו אותי חזרה לפיר המעלית. לפני שיצאתי מהאולם אמא אמרה לי בטון מצווה כהרגלה, "תתרכז רק בעצמך, אם אין אני לי מי לי". חשבתי רגע ועניתי, "אם אני רק לעצמי מה אני?"

דרור נפרד ממני בפתח המעלית ואמר לי שאני חזק מדי. הוא צדק. האדרנלין בכל זאת פעפע בי. עליי ללמוד לפעול בשוויון נפש, מתוך תחושת חוסר כוח מוחלט. חוזק זה אשליה שמתנפצת מהר. רק בשחרור המוחלט מאשליית העוצמה נמצאת העוצמה האמיתית. עליי לעבור עוד כברת דרך כדי להגיע לשם. חברי למעצר שהם כ"קבצנים בבקתה בקרחת היער המוארת תמיד" מהמעשייה, ידריכו ויגדלו אותי עד שאהיה מוכן לכך.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,098 מילים
סגירה